יונה בוימפלד, בן 43, מנהל בית הספר היסודי 'רוקח' בשכונת יד אליהו בתל אביב, אב לשניים, מתגורר ברמת גן
"בתחילת השנה שעברה הייתי עסוק בחיפוש מורים", כבר לא היה לי אכפת לי אם למי שיבוא תהיה תעודת הוראה או לא. העיקר שתהיה נפש חפצה ללמד, ושישלימו תוך כדי העבודה. במשרד החינוך לא אוהבים את זה, אבל המציאות היא שאין מורים. וזו תוצאה של ייבוש מערכת החינוך הציבורית לאורך שנים.
"את סוכות ביליתי אצל אחי באנגליה, שם דיברנו הרבה על הרפורמה המשפטית. חזרתי לארץ ובסוף השבוע של שמחת תורה יצאתי עם המשפחה שלי ומשפחות נוספות לטיול ברמת הגולן. ב-7 באוקטובר בשבע בבוקר אחת האימהות קיבלה התראה מפיקוד העורף על מרכז הארץ, ולקח לנו זמן להבין שזאת לא בדיחה. זה היה הזוי על רקע הנוף הפסטורלי של הגולן".
"בבית שלנו ברמת גן אין ממ"ד, אז מהגולן הגעתי לבית של ההורים שלי בפתח תקווה. שמתי את הילדים מול הטלוויזיה, הבנתי מה שלום הצוות הניהולי שלי, ודיברנו עם כל צוות בית הספר עד הערב. למפות ולהבין מה שלומם.
"ביום ראשון, 8 באוקטובר, בית הספר כבר נפתח. התחלתי לקבל הודעות מהצוות החינוכי ומהמדריך החברתי, רוי, שהם מגיעים לבית הספר. עוד לא היו לימודים רשמיים, אבל בית הספר היווה מקום שאפשר להיות בו, גם למורים, וגם לתלמידים ולהורים שהבית שלהם לא בטוח מסיבות כאלו ואחרות. מדובר בערך בעשרים תלמידים שנתנו להם מענה בימים הראשונים של המלחמה".
"בתחילת נובמבר חזרנו ללימודים חלקיים, כי ההנחיות היו שיהיה מרחב מוגן לכל ילד, ובית הספר לא ממוגן מספיק בשביל זה. אז למדנו ב'קפסולות', כל יום הגיעה שכבה אחרת לכמה שעות, ליום לימודים שכלל פעילויות הפוגה. ממש התרגשתי כשכיתות א' חזרו לפה לראשונה".
"עוד לא היו לימודים רשמיים, אבל בית הספר היווה מקום שאפשר להיות בו, גם למורים, וגם לתלמידים ולהורים שהבית שלהם לא בטוח מסיבות כאלו ואחרות"
"כל הזמן תרגלנו עם הילדים התפנות למרחב בטוח, ולמזלנו, רוב האזעקות היו אחרי שעות בית ספר. פעם אחת, לקראת סוף יום הלימודים של כיתות א'-ג', הייתה אזעקה, והילדים תפקדו למופת. כשיצאנו ראינו את ההורים רצים לשער בית הספר. כולם כבר ידעו שהכול בסדר, שהנפילה הייתה במקום אחר בתל אביב, ועדיין הם היו לחוצים. כדי להרגיע את הרוחות קראתי במגפון בקול גדול: 'חברים וחברות! תמחאו כפיים לעצמיכם! הייתה אזעקה, נכנסו למקלטים והכול בסדר'. אמא אחת ניגשה אליי בבכי ואמרה 'אתם מחזירים לילדים את השליטה".
"לא לקחנו את המורים כמובנים מאליהם. בימי שגרה, כל עוד מורה לא מודיע לי אחרת, ההנחה היא שהוא מגיע ללמד. בימי מלחמה המצב הוא הפוך: ההנחה היא שהמורים לא מגיעים, אלא אם הם מודיעים אחרת. הסגן שלי פתח קבוצת ווטסאפ, שדרכה מורים הודיעו שהם מגיעים ליום למחרת, והקבוצה הזו גדלה מיום ליום. חוץ מזה ערכנו בכל יום מפגש זום לצוות המורים, שהיה פתוח לכל מי שרצה להשתתף.
"במשרד החינוך אמרו לנו לרשום את השעות של כל מורה, ושלפי זה היא תקבל משכורת. אמרתי תודה רבה, אני רושם שכולן הגיעו לכל השעות. מבחינתי לספור להן שעות זה זלזול בצוות שלי".
"כשבעירייה רצו שנחזור לפעילות מלאה, ביקשתי שבוע נוסף. זה היה לפני חופשת חנוכה, והצוות שלי עדיין לא היה מוכן. העירייה וההורים לחצו עליי, אבל אני ידעתי שאני לא יכול בלי הצוות שלי, אז התעקשתי. מצד שני, תיחמתי את תקופת המעבר לשבוע, שבו הצוות עבר הכנה עם פסיכולוגים, ושיפור של המיגון. היה ברור לכולם שבסופו של דבר אנחנו בית ספר, וניפתח בעוד שבוע".

"במשרד החינוך אמרו לנו לרשום את השעות של כל מורה, ושלפי זה היא תקבל משכורת. אמרתי תודה רבה, אני רושם שכולן הגיעו לכל השעות. מבחינתי לספור להן שעות זה זלזול בצוות שלי"
"המלחמה חלחלה לילדים עמוק לנפש. בתרגיל שעשינו עם תלמידי כיתות א', ביקשתי מהילדים לעמוד כדי שאוכל לספור אותם. אחד מהם שאל אותי אם הם עומדים כדי להתאמן למקרה שמחבלים מגיעים. אני זוכר שהיינו בשיעור בחצר הגרוטאות, ופתאום שמענו בום מאחד מאתרי הבנייה באזור, שהפחיד את כולם. הדוגמאות האלו, הקטנות, ממחישות כמה העולם המושגי שלהם השתנה בשנה האחרונה. ומדובר בילדים 'פריבילגים' מהמרכז, לא מהעוטף או מקו העימות.
"בגלל זה הגבלנו את השיחה על החטופים בבית הספר, ודיברנו רק עם שכבה ד' ומעלה. גם שם חלק מההורים הביעו התנגדות, והסברתי להם שגם אם בבית הם מקפידים לא לדבר על זה, הילדים ישמעו את זה איפושהו, כי ילדים אחרים מדברים. אז כדאי שיהיה להם מקום שבו הם יכולים לקבל מידע אמין על הנושא, ולעבד את רגשותיהם יחד עם המחנכים שלהם. מהצד השני לא דיברנו עם כיתות א', ב' וג' על החטופים, למרות שהיו הורים שרצו שנדבר איתם. אני התעקשתי שהם קטנים מדי.
"היחסים שלי עם ההורים השתנו השנה. מצאתי את עצמי מנחם אמא שבוכה בשער בית הספר. יכול להיות שיום קודם התווכחתי איתה על תכנית הלימודים, ובסוף אני לא חבר שלה, אני מנהל בית הספר של הילדים שלה. אבל בית הספר הזה הוא חלק מהקהילה של שכונת יד אליהו, ובשנה הזאת למדנו שאנחנו בסופו של דבר בני אדם. שאני ואותה אמא, שנינו מפחדים על הילדים שלנו".
"חלק מההורים בבית הספר רצו שנשתתף בהפגנות כאלו ואחרות, אבל אני לא מכניס את בית ספר לזה ולא אומר את דעותיי הפוליטיות, למרות שככל הנראה הן ידועות לכל. בית הספר משרת אוכלוסייה ותיקה מצד אחד, ואוכלוסייה מתחדשת מצפון העיר מהצד השני, וגם ילדים של עובדים זרים."
"נדרשו ממני כוחות רבים בשביל לתפקד במלחמה. כשהגעתי לכאן כל בוקר הייתי צריך לשים בצד את הלילות חסרי השינה, ואת החרדות על הילדים הפרטיים שלי, לעטות על עצמי פרצוף שמשדר שהכול בסדר. כמו מפקד בצבא שמוביל את החיילים שלו".
"בלי הצוות שלי, לא הייתי יכול לעשות שום דבר. אני מעריץ את הבחירה שלהם להגיע לבית הספר, לחנך כיתה של שלושים ילדים, ולהיות עבורם דמות משמעותית במציאות הכאוטית הזאת. אחת המורות הודיעה לי בתחילת המלחמה שהיא לא יוצאת מהבית, ובטח לא עולה על איילון בשביל להגיע לבית הספר. היא אמרה שאמא שלה עושה לה את הקניות לבית. אבל תוך שבוע היא חזרה ללמד, וזה לא כי היה צל של ספק שהיא לא תקבל משכורת, אלא בגלל תחושת השליחות.
"וזה מה שאני חושב שבמשרד האוצר לא מבינים, או מבינים ומתעלמים. המורים תופסים את עצמם כשליחי ציבור. הלוואי שהזיכרון הקולקטיבי שלנו יהיה שבזמן המלחמה המורים היוו עוגן עבור התלמידים שלהם, כמו בתקופת הקורונה, למרות ששם לצערי המורים יותר נתפסו כמי ש'ניצלו את המערכת' ורק העבירו זום. אני לא חושב ש'טאלנט' עם חוזה אישי היה מגיע לבית ספר יום אחד אחרי שבעה באוקטובר מיוזמתו.
"ביציאה לחופש פסח העליתי פוסט בפייסבוק, שכוון להורים, וניסה לתאר את החוויה שלי ושל המורים: 'לא קל למורה להיכנס לכיתה ולהמשיך לחייך עבור שלושים ילדים. לא קל לחייך, למשוך קדימה ולהנהיג. לא קל להשקיע עצמך בתוך תהליכים חינוכיים שמחייבים אופטימיות ומחשבה על העתיד, כשאופטימיות היא מצרך נדיר והעתיד לוט בערפל. לא קל… אבל זה תפקידנו כנשות ואנשי חינוך. לפעמים אנו מצליחים בכך יותר, וברגעים אחרים פחות… כולנו עמלנו כל הזמן כדי להעניק לילדים חוויה של ילדות ופשר ומשמעות ושייכות. ליצור פיסת קרקע מוצקה בתוך הטלטלה והכאוס הכללי'".