אלינור ביטון-בריח, בת 49, אם לשלושה, תושבת כפר עזה וראש שבט הצופים של הקיבוץ, מפונה לשפיים
"ב-7 באוקטובר היינו בממ"ד 22 שעות. כולנו, עם שלושת הילדים והכלבה. שעות של פחד. השכנים שלנו, שגרים בבית מאחורינו, נרצחו. שמענו את זה. הבית רעד והיינו בטוחים שהמחבלים נכנסו אלינו לבית. לפחות שש שעות ישבנו בשקט מוחלט כי היינו בטוחים שהם אצלנו בבית. הם חגו מסביב לבית שלנו, טיפסו על הגג והלכו עליו. עברו ליד חלון הממ"ד ודפקו עליו, מסמנים לנו שהם יודעים שאנחנו שם.
"ב-03:30 בלילה שוחררנו, וב-04:00 התחלנו את המסע הרגלי ברגל לאלונית שמחוץ לקיבוץ. הולכים ברגל בשכונה, בכביש ההיקפי כשחיילים מאבטחים אותנו, בשטח שעוד היו בו מחבלים. כל משפחה עם מה שהצליחה להציל – תיק. חיות מחמד. רוב הקהילה התפנתה לקיבוץ שפיים".
"נולדתי וגדלתי בתל אביב, ועברתי לכפר עזה עם בן זוגי לפני כ-16 שנה. עברנו לקיבוץ ב-8 באוקטובר 2008. אף פעם לא ציינו את התאריך הזה, אבל פתאום הוא הפך לכך כך סימבולי. יש לנו שלושה ילדים שגדלו בקיבוץ – אחת חיילת, יפתח, שעכשיו בשנת שירות, וגבע, שהיום הוא בכיתה י'.
"תנועת הנוער אצלי היא מעל הכול. גדלתי בצופים בשבט אביב בתל אביב, וכאן בכפר עזה, אני 'ראשת השבט'. זה שבט קטנטן, שכולל את כל ילדי הקיבוץ מכיתה ד', כ-50 ילדים בשכבה הצעירה, וכ-20 בשכב"ג, השכבה הבוגרת, שהם כולם גם חלק ממערכת החינוך החברתית של הקיבוץ. השבט הוא מקום מאוד מרכזי עבור הילדים.
"בצופים, ההורים מעורבים יחסית, אבל תמיד מאחורי הקלעים. השבט שלנו, שבט שקד, מוחזק על ידי החניכים בשכב"ג. הם גם אלה שהובילו את פתיחת השבט מחדש בקיבוץ שפיים".
"הילדים היו אלה שדרשו שנחזיר את הפעילות. לנו, המבוגרים, היו דווקא דילמות. איך פותחים מחדש פעילות כשיש לנו חניכים חטופים? היו לנו ארבעה חניכים שנחטפו, ושני חניכים שנרצחו. וכמובן ההתמודדות עם האובדן בקהילה בכלל, ובוגרים שנרצחו. אלו היו ממש דילמות קיומיות.
"הדבר הראשון שעשינו היה לעבוד עם השכבה הבוגרת, עם התיכוניסטים. הייתה להם מעטפת של מערכת החינוך, אבל הצמדנו להם גם מלוות חוסן קבועה מטעם התנועה, שעדיין ממשיכה ומלווה אותנו, בדגש על המדריכים והשכבה הבוגרת.
"בקיבוץ, קבוצת השווים שלך היא מרכז חייך. הקבוצה של השכבה הבוגרת אצלנו הייתה והיא עדיין קבוצה מאוד מגובשת, למרות האובדן. הצורך להמשיך שגרה דווקא בא מהם, להמשיך לחיות, לפעול. מי שהוביל את החזרה לפעילות היו השמיניסטים, לצד החרדה המטורפת והדאגה לחברים שלהם. ואת השגרה הם בחרו לבטא דרך פעילות הצופים. זה חלק מהחוזק של תנועת נוער, שבה נוער מדריך נוער.
"הצורך להמשיך שגרה בא מבני הנוער, להמשיך לחיות, לפעול. מי שהוביל את החזרה לפעילות היו השמיניסטים, לצד החרדה המטורפת והדאגה לחברים שלהם. ואת השגרה הם בחרו לבטא דרך פעילות הצופים"
"הקמנו בשפיים מתחם צופים, ועכשיו כחלק מהמתחם שבונים עבור הקהילה שלנו ברוחמה, יהיה לשבט ממש מבנה. בדרך כלל ההצטרפות לתנועה היא בשכבה ד', אבל השנה הגימלים ביקשו גם להצטרף ושילבנו אותם. בפסח הם אפילו יצאו לטיול חד יומי. לאחרונה הייתה הפעולה ה'רשמית' הראשונה של השנה, ואותם גימלים שעכשיו כבר ב-ד' הגיעו בנוכחות מרשימה מאוד וכבר מרגישים בעלי הבית. הם היו מאוד מתוקים.
"קיימנו לאורך השנה פעילות בכל יום שלישי, כאילו שגרה. למרות שהכול כל כך רגיש. יצאנו לטיולים, גם זה היה מאתגר ומורכב, אבל למדנו איך לעשות את הדברים. יש ילדים שחוו דברים כל כך קשים. לכל טיול של השבט שלנו מתלווה איש טיפול, כי יש התקפי חרדה. פיצוץ של בלון יכול לעורר טריגר.
"עוד מורכבות בהפעלת השבט היא שהשכב"ג שלנו, התיכוניסטים, חזרו ללמוד בדרום, ונוסעים שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור, לפחות חלק מהשבוע, לשער הנגב. יש לנו קומונה של מתנדבי שנת שירות שיושבת איתנו בשפיים, ומאוד עוזרת להעמיד את פעילויות השכבה הצעירה. אנחנו כבר מחכים לפתיחה החגיגית של המבנה שיהיה לנו ברוחמה."
"כשבנובמבר חזרו שתי משפחות שלנו שנחטפו, הייתה שמחה גדולה והתרגשות מטורפת. אבל נשארנו עוד עם שבעה חטופים, ובחנוכה, בנר האחרון – קיבלנו את הבשורה הנוראית על זה שאלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה נהרגו כשניסו לברוח מהשבי. הנעורים ישבו באותו יום שישי במועדון הנוער. בכו, התפרקו. אנחנו קהילה קטנה, וזה מאוד משפיע ונוגע בכל אחד.
"ואז הם אמרו 'חייבים לעשות משהו'. מהכאב הזה, מהכאב הזה, גילי אביאני והבן שלי יפתח הציעו – בואו נעשה צעדת נוער לירושלים.
"הייתה לזה כבר היסטוריה. ב-2018 הייתה צעדה גדולה של בני נוער משער הנגב לירושלים, תחת הכותרת 'תנו לגדול בשקט', ומי שהוביל את הצעדה ההיא היו החבר'ה שהיו אז המדריכים הצעירים שלהם. אחד מהם גם נלחם כחייל בקיבוץ ב-7 באוקטובר, והיה זה שקלט אותנו ביציאה מהקיבוץ. החיבוק הראשון שקיבלנו. אז הצעדה ההיא הייתה השראה לצעדה הזו. הם החליטו שהם רוצים לטלטל ולצעוק כמה חשוב להם להחזיר את החטופים, שמי היה מאמין שכל כך הרבה זמן אחרי כן אנחנו מדברים והם עדיין לא חזרו הביתה.
"לכל טיול של השבט שלנו מתלווה איש טיפול, כי יש התקפי חרדה. פיצוץ בלון יכול לעורר טריגר"
"החבר'ה דיברו עם מי שמלווה את השבט מטעם הנהגת דרום של הצופים, והיא רתמה לזה את התנועה. הם דיברו איתה בשלישי בערב, וכבר ברביעי בבוקר קיבלתי טלפון שמזמין אותנו לשיחה במטה התנועה. הגעתי עם יפתח ועם גילי, והם ישבו עם מזכ"ל התנועה, שהזמין גם את האחראי על הלוגיסטיקה והפעילויות, ואת רכזת החינוך. כל בעלי התפקידים הבכירים של התנועה. בחמישי בבוקר הגיע למטה התנועה כל השבט, ובראשון הצעדה כבר יצאה לדרך.
"תנועת הצופים נתנה להם חיבוק גדול, ועשו כל מה שאפשר כדי שזה ייצא לפועל. נתנו לזה מעטפת עורפית. אבל מי שבתכל'ס עשה את הכל, היה הנערים עצמם. המדריכים אמרו להם מה צריך לעשות כדי לקבל אישורי משטרה, וביום שישי כבר היה אישור. הנערים התחלקו לצוותים: צוות שהתעסק במסלול שיצא גם לסיור שטח מקדים, צוות שהתעסק בלוגיסטיקה ובאוכל, צוות שהתעסק בלינה, צוות דוברות – הכול עשו בני הנוער בעצמם. השבת שלפני היתה עמוסה בעבודה. המבוגרים רק עמדו מאחור והנערים הבינו שזה שלהם, שזה עליהם."
"הנערים הבינו שאפשר לחלום בגדול, והתחילו לבקש דברים. צריך מכשירי קשר, צריך גנרטור לתאורה, צריכים הגברה. הם הבינו שהם יכולים לעשות אירוע גדול. גייסו מעל ל-200 אלף שקלים בעצמם, ועוד תרומות גדולות מאוד בשווה כסף. בעצרת שהייתה בסוף החלטנו שידברו רק בני נוער ומשפחות חטופים.
"הצעדה הזו והעצרת בסופה הייתה אירוע מכונן בשיקום, ואחר כך היא היתה דבר להיאחז בו. אבל הייתה גם ירידת מתח, ויש את הכאב שלמרות הכול, שנה עברה ו-106 חטופים עדיין שם"
הצעדה הזו והעצרת בסופה הייתה אירוע מכונן בשיקום, ואחר כך היא היתה דבר להיאחז בו. השתתפו בעצרת ובצעדה יותר מעשרת אלפים איש, זה היה דבר שנזכרנו בו אחר כך לא מעט לאורך השנה. אבל הייתה גם ירידת מתח, ויש את הכאב שלמרות הכול, שנה עברה ו-106 חטופים עדיין שם.
"אחרי שנה במלון, אני כבר ממש סופרת את השניות לחזרה הביתה. שנוכל לשבת שוב כמשפחה, לאכול על שולחן אחד כולנו, להכין ארוחת ערב, לכבס לעצמי. דברים שמאוד חסרים לי. אפילו קראווילה נראית כמו ארמון. גם הכלבה שלנו, שהיא כלבה גדולה, לא יכלה לבוא איתנו למלון ואנחנו מייחלים כבר להתאחד איתה.
"אני חולמת על שגרה, כמו של פעם. לא יודעת אם היא תחזור, אבל הייתי רוצה להחזיר את הכול אחורה ולהיות משפחה משעממת. אני מאחלת לנו שקט ועשייה.
"לשבט, אני בעיקר מאחלת לחזור לפעילות מלאה. שנתמודד שוב עם הבעיות הרגילות. בא לי להתעסק בשטויות. בדילמות חינוכיות, בשיחות עם הורים. אבל לפחות בכל הקשור לצופים, אני מאוד אופטימית. השנה האחרונה חיזקה מאוד את האמונה שלי בנוער שלנו."