את ערב שמחת תורה בילה בוריס לכט בנופש. "כשקמתי בשבת ב-07:00, אני מגלה שהמדינה במלחמה. חלק מהעובדים שלי מגויסים, ואני בתור תושב הצפון מבין לאן זה הולך, שזה יהיה עכשיו לעבוד תחת אש".
זו לא המלחמה הראשונה של לכט, בן 61 מכרמיאל, שעלה לארץ בגיל 13 מאוקראינה. "אני עובד בחברת החשמל 36 שנים. התחלתי בתור עובד רשת, ולאט לאט התקדמתי, וכבר 26 שנים אני מנהל עבודה באחזקה ותיקון של קווי החשמל". גם במלחמת לבנון השנייה ב-2006, לכט ניהל את הצוות שתיקן את תקלות המתח תחת אש.
ימים ראשונים: נוסעים לדרום לעזור
לכט ארז את חפציו עם משפחתו, והם החלו לנסוע הביתה. "אחרי ששמתי אותם בבית, נסעתי למרכז הלוגיסטי בכרמיאל. לקחתי חלק מהצוותים וירדנו דרומה, לאזור אשקלון, שם היו צריכים תגבורים. במשך שבועיים או שלושה היינו נוסעים דרומה כל יום מוקדם, ממש לפנות בוקר, ואז חוזרים בערב מאוחר בחזרה לצפון".
בימים הראשונים של המלחמה נהרסה תשתית החשמל ביישובים רבים, ואזורים שלמים היו מוחשכים תוך כדי הקרבות. "הבנו שהולכות להיות אזעקות וירי בזמן עבודה, אבל אנחנו כבר מכירים את זה מהצפון. ידענו שצריך לסיים את העבודות במהירות, שיהיה שוב חשמל לאנשים. המזל הוא שהרשת היא אותה רשת, והתשתיות הן אותן תשתיות. ובחברה זה נוהל שאנחנו מתורגלים בו כבר. כשיש אירוע גדול, או תרגיל גדול לאסון טבע למשל, צוותים מוקפצים מהדרום לצפון ולהיפך".
חוזרים לצפון
לכט והצוות שלו עבדו באזור עוטף עזה, עד שהירי לצפון התגבר. "כשחזרנו, היו לנו הרבה בעיות. צריך לזכור שתמיד אנחנו עובדים גם על התקלות והשיפוצים הרגילים, ועכשיו צריך לעבוד בעוד שעות, ולתעדף כדי להכניס הכול".

נולד נכד, אבל עבודה צריך לסיים
הוא מספר בעיקר על העולם המקצועי ועל עבודת הצוות, אבל פעם אחת חורג ממנהגו. "תוך כדי הכול, בסוף אוקטובר, נולד לי נכד. הייתי בעבודה, איפשהו בצפון, בגבול. רק כשסיימתי את העבודה, ונסעתי לירושלים לפגוש אותו. עבודה צריך לסיים. אשתי נסעה מייד להיות עם הילדה, אני באתי כשסיימתי".
הוא סבא מנוסה לארבעה נכדים, שנולדו לשלושת ילדיו המתגוררים ברחבי הארץ, וגם בשדה הזה, המלחמה סיפקה לו יותר תעסוקה. "כשהבעלים נסעו לצבא, האימהות היו צריכות לעבוד קשה עם הילדים. אנחנו השתדלנו לעזור".
משתטחים באזעקה, ואז חוזרים לעבוד
העבודה רבה, גם בתקופות יותר רגועות. "ניצלנו את הזמן כדי להתקין ליישובים מערכות חדשות וגנרטורים, שישמרו עליהם". צריך כל הזמן לתעדף ולשלב, הוא מסביר, ולכן בעבודה הזו לשעות אין חוקיות. "נסענו רק לפני יומיים לראש פינה. ההרס הוא הרס כבד, הפגיעה בתשתיות היא אדירה, ואנחנו שם כדי לתקן את זה במהירות האפשרית, ותוך שמירה על הביטחון של העובדים. בסוף, אני זה שצריך לשמור על העובדים.
"במצב הזה, שעכשיו נמשך כמעט שנה, לפעמים המשפחה לא כל כך יודעת איפה אנחנו, כדי לא להדאיג. והם עדיין דואגים, יש חשש, ואנחנו צריכים לעבוד בצורה מושכלת ולנהל סיכונים. לא פעם יצא לנו להגיע בליווי צבאי, עובדים בחסות החשיכה שלא יראו אותנו, פתאום מתחילות אזעקות, ומשתטחים, חושך, מחכים שיעבור וממשיכים. בנובמבר, איבדנו עובד בקו העימות. איבדנו חברים, זה קשה", הוא אומר בקול עצור.
לא מפסיק לחשוב על מנרה
"הרגע הכי זכור לי הן התמונות של מנרה, לפני ארבעה חודשים", הוא מספר. "עברנו עד אז כמה אירועים קשים וכואבים. אבל התמונות של מנרה, ההרס של היישוב, התשתיות גמורות, אין בתים. על זה אני לא מפסיק לחשוב".

חייבים להצליח
כשנשאל לגבי רגע שבו התייאש, הוא משיב: "זה לא יכול להגיע למצב של ייאוש, כל עוד אנחנו מבינים למה אנחנו עושים את זה, ויש מודעות. לפעמים עם העובדים החדשים, כשצריך לעבוד בגובה, תחת אש, זה מלחיץ. אבל בשביל זה יש לי את העובדים הוותיקים, שמלווים אותם. אנחנו יודעים שיש לנו ייעוד, והיעוד שלנו זה להחזיר חשמל, ואחרי זה אפשר לשבת ולדבר, לפרוק".
הוא מספר גם על רגעים של המתנה מתוחה. "לפעמים אנחנו יושבים ומחכים, עד שמקבלים אישור מהגורם הצבאי שמלווה אותנו. ואז אנחנו מחכים, מתוחים, כי רוצים להתחיל, כי יודעים שחייבים להצליח".
נלחמים להחזיר את האור
לכט מרגיש שהעובדים מבינים את השליחות. "אנחנו כמו הצבא, צריך להיות מוקפצים לכל מקום. מצד שני, אנחנו לא עם סכין בין השיניים. אנחנו מקבלים הרבה גב מהחברה בשמירה על החיים של העובדים, וחושבים בזהירות איך כל פעם להתקרב ולהיכנס לתיקונים באזור קו העימות. כולם מבינים שזו העבודה, וזה הייעוד שלנו".
"גם ב-2006, העובדים היו צריכים לסכן את החיים בחושך. אלו לא אותם עובדים של היום, אבל הדי אן איי של חברת החשמל לא השתנה, כשהאור חוזר לבתים של התושבים אתה רואה מה זה עושה להם. אני חושב שהאנשים שלי הם כמו לוחמים, הם נלחמו כדי להחזיר את האור".
"פעם בכלל לא הבנתי מה החשיבות של לולים, של תרנגולות, אבל פתאום אתה מחזיר להם את החשמל, ומחזיר להם את העבודה והחיים, ולראות את התושבים שמחים מזה, היה בשבילי מיוחד"
רגע מרגש בלול במרגליות
המשך השנה היה מאתגר, הוא מספר. "הכרנו הרבה יישובים שלא הכרתי קודם. לפני כן הייתי רק מטייל באזורים האלו של אביבים, שתולה, מרגלית, מנרה, על הגבול. לאט לאט נהיינו בני בית שם, היום כולם שם מכירים את שמות העובדים.
"לפני שלושה חודשים היה רגע מרגש עבורי, כשהחזרנו את החשמל בלולים של אביבים ומרגליות. פעם בכלל לא הבנתי מה החשיבות של לולים, של תרנגולות, אבל פתאום אתה מחזיר להם את החשמל, ומחזיר להם את העבודה והחיים, ולראות את התושבים שמחים מזה, היה בשבילי מיוחד".
לחיות במדינה נורמלית
"אני מאמין שכל מה שיכול להיות יהיה יותר טוב מהשנה הזאת. אני מאחל לעצמי שכל הסיפור הזה עם המפונים והחטופים יגמר, ואנחנו נפסיק לנרמל את זה שיש טילים וירי. אנשים צריכים לחיות במדינה נורמאלית, שאין בה טילים כל הזמן, ומגדלים את הילדים בשקט. ומבחינתנו, שנמשיך לעבוד טוב, ושהדור הבא של העובדים יהיה כמו העובדים שלנו, ושהם ימשיכו הלאה את החברה הזו, כי זו חברה נצחית. אי אפשר בלעדינו".