"באופן כללי אני לא כותב הרבה, ועם הזמן אני כותב פחות ופחות", אומר המשורר אלי אליהו (55). "דווקא בחודשים האחרונים התחלתי לכתוב יותר. עכשיו, בתקופה של חוסר הוודאות שאנחנו חיים בה לגבי המקום הזה, מעודד אותי לכתוב. לא באופן ישיר על המצב, אבל האווירה כן נכנסת אל השירים, מתחזקת תחושת הפחד, ונוצר לי חיבור חדש לכתיבה. חזרה לי איזושהי תחושת דחיפות של שירה ממקום של עדות".

למה הכוונה?
"האירועים עכשיו קורים באופן מהיר מאוד, שבועי, יומיומי, אתה קם בבוקר ולא יודע מה יהיה בערב או בלילה, אז יש תחושה שצריך לכתוב מהר, יחסית, כמו עדות".

אם היית צריך לבחור את מילת השנה, מה היא הייתה?
"הייתי בוחר במילה 'אֵיכה', כי בזמן האחרון אני קורא וחוקר את מגילת איכה, שחוברה ככל הנראה לאחר חורבן ירושלים, בית המקדש הראשון והגליית התושבים. גם במובן של השם של המגילה אבל גם במובן הפשוט של המילה 'איכה'".

"השירה אפשרה לי כל החיים סוג של מקום מפלט"

בשירים של אליהו, חתן פרס ברנר לשירה, פרס ראש הממשלה לסופרים ומשוררים ופרסים רבים נוספים, יש ממד אפוקליפטי. הוא עוסק בפחדים ("איך נפלה עלי פתאום עיר ובהלות"), בחורבן, בחוסר ודאות. השירים שלו מתכתבים עם המציאות הישראלית.

הוא אב לבת. כותב בלילות, ועורך ב"הארץ" בימים. ספר שיריו הראשון "אני ולא מלאך" (הוצאת הליקון, 2008) פורסם רק כשהיה בן 39. אבל הוא כתב כל החיים: "השירה אפשרה לי כל החיים סוג של מקום מפלט, אפשרות לניתוק ואפשרות לתיעול הרגשות למקום יצירתי. מתוך הקושי השגתי מקום של יצירתיות, וכשזה קורה אני ממש שם.

"אני חושב שבישראל אי אפשר לכתוב באמת שירה בלי להתנתק. האומנות היא סוג של סובלימציה, יצירה של עולם חלופי, לא שהעולם החלופי שאני מצייר הוא אופטימי. אבל עדיין הוא חיצוני למציאות במובן מסוים".

כמה מהשירים שלו ("גבעת עמל", "הפועלים") אומצו על ידי תנועות אקטיביסטיות, והפכו להיות קאנונים במאבקים חברתיים.

אלי אליהו/ גבעת עמל
וַאֲנִי רָאִיתִי אֶת חַסְרֵי הַיֶּשַׁע
וְאֶת הַמְּגֹרָשִׁים מִבֵּיתָם וְיָדַעְתִּי
כִּי לִפְעָמִים הַחֹק הוּא הַפֶּשַׁע
וְלֹא כָּל הַשָּׁפוּךְ הוּא דָּם.
וְרָאִיתִי אֵיךְ בְּעֶצֶב קָם בַּיִת
וְאֵיךְ בְּעֶצֶב אֵינֶנּוּ, וְאֵיךְ יַלְבִּינוּ
הַלְּבֵנִים הַלָּלוּ אֶת פָּנֵינוּ.
וְיָדַעְתִּי כִּי עוֹד תָּבוֹא נִקְמַת
הַקּוֹמוֹת הָאֵלֶּה עָלֵינוּ. כִּי עַד
מָתַי יִסְעַד הָאָדָם אֶת נַפְשׁוֹ
בִּבְשַׂר הַחַלָּשִׁים מִמֶּנּוּ.

הוא לא משתתף בהפגנות, למרות שניסה. "אני יותר מתבונן, הייתי פעם אחת בהפגנה, זה באמת לא המקום שאני מרגיש בו בנוח. אני מאוד מבין את המשמעות של זה, אבל אני טיפוס יותר מכונס, יותר עם עצמי ונותן את הדין וחשבון שלי דרך השירה, עד כמה שאפשר".

תסביר.
"אני לא אדם פעיל פוליטית מבחינה אקטיבית, של פעילות, אני באמת רחוק מזה, אפילו ממאמרי דעה וכאלה אני מתרחק. אני לא אוהב את זה שאני כותב מאמר ואחרי עשר דקות אני יכול לסתור את עצמי. אני לא רוצה אף פעם לכתוב כמטיף בשער, זאת אומרת שאני בחוץ ו'תראו איזה גרועים אתם'. אני מעורב, גם כשכתבתי על השנים ששירתתי בשטחים, אני כותב מתוך החוויה שלי כשאני לוקח חלק, כשאני עם כולם".

"אקט פוליטי"

הוא לא מתרחק מפוליטיקה. השנה, בימי המלחמה, פרסם את השיר "לא מגש ולא כסף", פרפרזה על שירו של נתן אלתרמן.

אלי אליהו/ לא מגש ולא כסף
וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט, עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים, וְאֻמָּה תַּעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב, לֹא נוֹשֶׁמֶת, כִּי נֶעֶלְמוּ נְעָרוֹת וְלֹא שָׁבוּ בָּנִים

הִיא תָּשׂוּשׂ אֱלֵי קְרָב לִנְקֹם עַל הַצַּעַר וְתַפִּיל סְבִיבָה רַק עוֹד דָּם וְאֵימָה. אָז מִנֶּגֶד יָצְאוּ נַעֲרָה וָנָעַר וְאַט אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֶל מוּל הָאֻמָּה.

לוֹבְשֵׁי חוֹל וְעָפָר וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם בַּנָּתִיב יַעֲלוּ הֵם, הָלוֹךְ וְהַחְרֵשׁ, לֹא הֶחֱלִיפוּ בִּגְדָּם, לֹא שָׁתוּ טִפַּת מַיִם, מִמִּנְהָרוֹת הַצַּעַר יָבוֹאוּ, מִתֹּפֶת הָאֵשׁ,

עֲיֵפִים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִמַּרְגּוֹעַ, נוֹטְפֵי זֵעַת פַּחַד מִלֵּילוֹת שִׁמּוּרִים, דֹּם הַשְּׁנַיִם יִגְּשׂוּ וְעָמְדוּ עַד בְּלִי נוֹעַ וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים.

אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה שְׁטוּפַת דֶּמַע וָרַעַד וְאָמְרָה: "מִי אַתֶּם?" וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים יַעֲנוּ לָה: "אִם לֹא תַּשִּׁיבוּנוּ הַבַּיְתָה לֹא תָּשׁוּב עוֹד לִהְיוֹת מְדִינַת יְהוּדִים.

כָּךְ אָמְרוּ וְנָפְלוּ לְרַגְלָהּ עוֹטְפֵי צֵל וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל.

אליהו מבכה את הצעירים שמקריבים עצמם למען המולדת. "זה היה האתוס המרכזי בהקמה של המדינה, מה שחונכנו עליו, טרומפלדור. ועכשיו מגיעים סיפורים על אנשים צעירים, או אפילו לא צעירים, שהם לא לוחמים בכלל, שהולכו אל מותם, והם כרגע מגש הכסף הזה. הקורבן.

"רציתי להביע איזושהי עמדה אחרת, אני לא קורא לזה שירה. זאת אומרת, מה שעשיתי זה לא משהו שאפרסם בספר, זה באמת יותר אקט פוליטי מבחינתי, יותר אמירה פוליטית".

"קצת כמו קנרית במכרה"

משורר, מסביר אליהו, "מפרק את השפה, ודרך זה מפרק את כל הקלישאות והסיסמאות וכל הדברים שהתרגלנו לשמוע ולחשוב, את כל משחק הלגו הזה, ואז אתה בעצם קצת רואה את המציאות בצורה יותר נקייה במובנים מסוימים. ואז אתה יכול לראות את הסכנות האמיתיות, קצת כמו קנרית במכרה. בגלל הרגישות שלה היא הראשונה למות במקרה שיש רעלים באוויר. שתיקת הקנרית היא סימן לאסון. כך גם התרבות, האמנות, כשקורים דברים מסוימים הן הראשונות שעומדות באיזושהי סכנה".

החטופים הם כמו הקנרית הזו?
"לא יודע אם הייתי משווה את החטופים לקנרית במכרה, לא חשבתי על זה, אז בוא נגיד שאם הם לא יחזרו, זה בהחלט יהיה סימן לכל הכורים שמשהו נפגע אנושות בתשתית המוסרית ובמורל של המקום הזה ושל העם הזה".

מה כבר נפגע אנושות בעיניך?
"אני לא חושב שההנהגה מבינה שמעבר לניצחונות פיזיים במלחמה יש משהו שאתה חייב לשמור עליו במורל הפנימי של האנשים. ולא יעזרו לך אר.פי.ג'י ולא חץ ולא קשת, שום דבר לא יעזור אם רוח האדם לא תהיה לך במיטבה. במקרה הזה אני חושב שהדברים האלה עומדים על הסף, כי אם הדבר הזה לא יקרה, אז אני לא יודע אם תהיה תקומה, וזה באמת קו שבר מאוד גדול גם ביחס של המדינה לבני האדם, לאזרחים שלה".

"אין אומן שהוא לא דתי"

אתה מגדיר את עצמך כיהודי?
"גם אם לא אזהה את עצמי כיהודי, זה לא יעזור. זה לא משהו שאני יכול לבחור או לא לבחור. אני מחובר עמוק בשורשים שלי התרבותיים לכל מה שהשפה העברית הולידה, אני מאוד מושקע בנפשי בטקסטים, לא משנה אם זה חז"ל או המקרא, או כל התשתית הזאת – גם כתשתית רעיונית פילוסופית לפעמים, וגם כתשתית של תרבות ושפה וסיפורים ושירה. אני רואה את עצמי כאדם, ואפילו רואה את עצמי כמשורר, לפני היהדות. העניין של הספרות הוא אחת הזהויות הראשונות והבסיסיות שלי. אני לא מכיר את עצמי בלי זה, כבר כילד.

"אין אומן שהוא לא דתי. אז זו הדת הראשונה שלי. לצד זה יש גם את היהדות שממנה אני שואב, גם מהטקסטים וגם מההיסטוריה, כל האסוציאציות התרבותיות שלי נובעות מזה.

"אבל למה שאני רואה פה קשה לי לקרוא תרבות יהודית. תרבות יהודית לא יכולה להתבסס רק על אנשי צבא. זאת תרבות שיש בה רק סמלים פגאניים ללא התשתית העמוקה של הדברים, אלה כל מיני ביטויים אינפנטיליים שמחוברים לאיזו תחושת לאומיות, יותר מאשר אמונה או הבנה של הומניות".

"בישראל התקיימה חברה שמבוססת על קסטות של מוצא"

הוא נולד בתל אביב להורים שעלו לארץ מעירק, גדל ברמת גן, למד בבית הספר בליך, ו"צמח על תרבות המערב", כדבריו, "ועל מוזיקה מערבית, לצערי לא על זו של המזרח. אני יכול להזדהות עם משורר בארצות הברית באותה מידה שאני יכול להזדהות עם אדם יהודי. יהדות, זה מושג מאוד רחב, כמו שדת זה מושג מאוד רחב. תמיד אתחבר לצד הפילוסופי-אמוני של הדת יותר מאשר לצד הפרקטי שלה; יותר להוגים שלה מאשר לכמרים שלה, או למערכת הבירוקרטית שלה. גם הברית החדשה היא בעצם יצירה יהודית, שצמחה מתוך המקרא, צמחה בתוך היהדות".

והחלום הציוני, אתה מאוכזב ממנו?
"מה זה החלום הציוני? לכל אחד יש חלום ציוני אחר. החלום הציוני שלי הוא חלום של שוויון זכויות, שבו עובדי הבניין צועדים בכבוד והמנקות משתכרות באופן הוגן, ובעיקר – אין באמת שוויון אם אין שלום. אנחנו שנים מנהלים את הסכסוך, והציונות התבססה על כוח, ואז ההתנגדות מתגברת והופכת קיצונית. זה מעגל שלא המצאנו אותו אבל אנחנו והפלסטינים הקורבנות שלו.

"בישראל קמה חברה שמבוססת על קסטות של מוצא. ממש מדרג מאוד ברור בין מעמד סוציו-אקונומי למוצא, וזה מקום שמלכתחילה לא היה לי נוח. הכל כל כך ברור ומובהק – איפה נמצאים המזרחים ואיפה נמצאים האשכנזים, איפה נמצאים הערבים ואיפה נמצאים הדרוזים. אז זו באמת מדינה שמחזיקה מעצמה דמוקרטית ושוויונית, אבל ערך השוויון רחוק ממנה, בגלל הסדר החברתי הזה".

מצב מדכא.
"אמן יכול להיות בדיכאון, אבל לא בדיכאון קליני, כי אתה יוצר משהו. אז אני חושב שבבסיס אני אדם אופטימי. אני פסימי מאוד במובן של לאן המדינה הולכת. אם יש לי אופטימיות זה משום שאני מאמין שהתרבות היהודית או העברית, חזקה מזה. זה שומר לי על אופטימיות. היהדות התקיימה 2,000 שנה בגולה, אנחנו 75 שנה פה, התרבות היהודית לא בהכרח תלויה במקום הזה, למרות שהייתי רוצה שיהיה במקום הזה בסיס לתרבות יהודית.

"אחרי 7 באוקטובר, אני יכול להבין נבואות זעם. כשאני מסתכל על הממשלה שמנהלת אותנו, וזרמים שמתגברים בתוך העם, אני רואה תהליך שלא הולך למקום טוב, בתשתית המוסרית של המקום".

"מעניין להיות חלק מהמוזיקה הפופולרית"

כמה משיריו הולחנו על ידי אמנים מוכרים: ברי סחרוף, שי צברי, ובעיקר דודו טסה, שהלחין, בין השאר, את "עיר ובהלות"

ואת "איגרת אל הילדים". (מתוך ספרו השני של אליהו, שמקריא בהקלטה את השיר).

אליהו: "זה תמיד משמח ששירים מתגלגלים לאומנות אחרת. אלו גם לא שירים עם מבנה קבוע שאפשר ליצור איזו מלודיה אחת סביבם, וזה מעניין כי המוזיקה של דודו היא לא המוזיקה שיש לי בראש כשאני כותב שירים, זה בעצם סוג של פרשנות. זה מאוד מעורר השראה וגם פותל אפשרות להגיע לעוד אנשים שלא תמיד מגיעים לספרי שירה, אבל כן לפרשנות של דודו.

"המוזיקה הפופולרית, בדרך כלל מחזקת רגשות קיימים, והשירה שחותרת תחת הרגשות האלה תמיד תישאר יחסית בשוליים. אתה מנסה לנגח כל הזמן, לדפוק את הראש קצת בקיר, לפתוח איזה סדק פה, סדק שם ואני מאמין שסדקים נפתחים באמצעות תרבות, באמצעות ספרות. ורעיונות, גם אם לא משפיעים מיידית, מחלחלים ופתאום מישהו נתקל בהם ואז הוא צריך להתמודד מולם, או להתווכח איתם ולהציב מולם משהו, בשעה שככה הוא יכול היה לשבת לו במיינסטרים ולחשוב שהכל בסדר והכל נחמד מסביב ומה הבעיה".

אליהו, על אף התנהלותו השקטה, הוא מרדן. יותר נכון חתרן. "יש בי את הרצון והצורך לנער את המקום הנוח ובאמת לעורר קצת למחשבה ולתיקון. כמו שבן אדם פרטי, ברגע שהדברים אצלו בתת המודע בלבד, אז הוא לא מטפל בעצמו, ונשאר עם אותם דפוסים, עושה את אותם דברים וסובל מאותם דברים שהוא סובל כל חייו. אם הוא מצליח להגיע לרמת מודעות, להוציא את הדברים החוצה אל פני השטח, אז הוא יכול להתחיל לטפל בהם".

"פייסבוק עשה הרבה טובה לשירה, נתן לה במה חדשה"

הרצון והצורך לנער, לסדוק, הם גם הסיבה שאתה מפרסם שירים בפייסבוק?
"אני לא מהדור שצמח לתוך הפייסבוק כמו משוררות ומשוררים צעירים יותר. זה לא הכלי הטבעי שלי, אני צריך לאמץ את השפה הזו, וגם יש סכנה מסוימת בתגובות המיידיות שאני מקבל, זה עלול להכתיב קצת את סדר היום, כמו שקרה לתקשורת בישראל, שההמון התחיל להכתיב את התוכן. זה לא משהו שקורה במודע, אתה פשוט נכנס לזה, וזה לא מביא אותם אליך אלא אתה הולך אליהם. דיאלוג עם הקוראים זה משהו שקשה לי להיות בתוכו, אני חושב שהוא נכנס לי למקום ביצירה שאני לא רוצה, נוח לי שאני מוציא ספר והתגובות הן כאילו רחוקות.

"אבל אני כן חושב שהפייסבוק עשה הרבה טובה לשירה, נתן לה במה חדשה שלא הייתה, נגישות ויכולת להגיע לקוראים. אני מפרסם שיר בפייסבוק והוא מתחיל להיות משותף, יש יותר חשיפה מאשר לשיר שמסתתר באיזה ספר. משורר כותב שיר והוא לא יודע איפה הוא מתגלגל".