את יום 7 באוקטובר עבר יניב הגי (51) עם משפחתו בממ"ד בבארי. משפחתו מתגוררת באחת השכונות המערביות של הקיבוץ, אלה שהמחבלים השתלטו עליהן ועשו בהן כרצונם. "חלון הברזל של הממ"ד היה פתוח ויכולתי לראות מה קורה בשכונה", הוא מספר, "צילמתי את זה ושלחתי בווטסאפ השכונתי. בית בוער. מולנו. תצפתי מהחלון וכשראיתי שאין מחבלים בחוץ, שלחתי הודעה למשפחה של השכנים שלי שביתם בער שיברחו, והם הצליחו לעבור לממ"ד של בית אחר".

ההודעות ששלח הגי מתועדות, יחד עם הודעות נוספות ממאות אנשים שחוו את אירועי 7 באוקטובר, בפרויקט השאפתני 'זיכרון 710' שייסד כמה ימים בלבד לאחר האירועים, תוך שעסק באיתור מידע על הנעדרים מקרב חברי הקיבוץ. "בכל אותן שעות גורליות היינו כולנו כלואים בממ"ד והקשר היחיד שלנו לעולם, וגם בינינו, היה הווטסאפ. הווטסאפ היה מכתב בבקבוק. הוא היה גם מכשיר הקשר להעברת מידע במילים בודדות. הווטסאפ היה מכתב לאהוב רחוק. הווטסאפ היה הדרך לתקשר עם אנשי הביטחון. באמצעות הווטסאפ, השכנה עברה אליי לממ"ד. פתאום זה נפל עליי, שיש פה אוצר של מידע, של ראיות, של עדויות, אוצר שעלול להיעלם אם לא נמצא דרך לגבות אותו".

"בבתים לידנו מכל הצדדים נרצחו אנשים"

הגי מספר על משפחה נוספת שגרה בשכנות אליו, אישה ושלושה ילדים, אחד מהם תינוק. האב, חבר בכיתת הכוננות, נלחם באותה העת במחבלים. האם התקשרה להגי ואמרה שהיא נחנקת, האש שורפת את הבית ואותם, והם לא יכולים להישאר שם. "בגבורה עילאית הם קפצו מחלון הממ"ד והקיפו את הבית. הם היו צריכים לעבור שתי פינות שלא רואים אם יש מחבלים מאחוריהן. הילד הגדול הגיע אלינו ראשון ורץ מייד לממ"ד. אחריו הגיעה האמא עם תינוק ביד, גוררת בידה השנייה ילד קטן. איך שהם נכנסו אלינו, התחילו יריות מטורפות. ירו עליה. היא הצליחה למסור לי את התינוק. בנס הצליחה לעלות במדרגות בלי שיפגעו בה. מאותו רגע היינו כולנו יחד בממ"ד. שתי משפחות כלואות יחד בתוך ממ"ד לשעות ארוכות, עד שהגיעו לחלץ אותנו."

שכן שצפה מהחלון שלו על ביתו של הגי סיפר לו על חוליית מחבלים שעברה בית בית, ודילגה רק על הבית שלו. הגי טוען שהוא שרד בנס עם משפחתו: "בבתים לידנו, מכל הצדדים נרצחו אנשים – מקדימה, מאחורה, מהצדדים. שני בתים לידינו שרופים לגמרי. השכנה שלנו נרצחה, שמענו אותה נרצחת. אנחנו חולקים את אותו קיר של ממ"ד. אני לא יודע מה להגיד לגבי זה. האם זה מזל? אני לא חש בר מזל כי נאלצנו לעבור את התופת הזו וכל כך הרבה אנשים יקרים לי נרצחו ונחטפו. אולי זה בגלל הגפן שקצת הסתירה את הכניסה לביתי. אני פשוט לא יודע".

"אני מדמיין את הנכד שיהיה לנו קורא את ההודעות, ודרך זה מבין מה קרה לנו"

הגי ומשפחתו ניצלו, וכעת הם נאלצים להתמודד עם כל התחושות הנלוות לכך. "הפסקתי לחשוב למה זה קרה, ואני מנסה במקום זה לחשוב מה המשמעות של זה שאנחנו בחיים. מה המטרה עכשיו? מה עושים? אני חושב שזה מה שמניע אותי. זה מה שגורם לי לפעול להנצחת 7 באוקטובר. אחרת אשאר רק עם ייסורי מצפון".

הוא הגיע עם משפחתו לעין גדי ב-8 באוקטובר. רוב חברי בארי פונו למלונות ים המלח, אך לא לכולם היה שם מקום. 70–80 חברי הקיבוץ פונו לעין-גדי, והגי התמנה לניהול הקהילה הקטנה במקום.

ב-9 באוקטובר ניגשו אליו קצינים מהמטה המתגבש לאיתור החטופים. "הם רצו מידע על החטופים, ביקשו שנאתר להם מידע. שאלו שאלות כמו 'מתי בפעם האחרונה ראו את אוהד בן עמי?' או מתי בפעם האחרונה שמעו מהחברה הזו או אחרת".

הגי נדרש לשמש כחוקר כדי לסייע להתחקות אחר עקבות החברים הנעדרים. כך התחיל במסע סריקת ההתכתבויות בווטסאפ. "אוהד בן עמי התכתב בווטסאפ לפני שנחטף. הוא אמר 'שמע ישראל', הספיק לספר שהמחבלים בחוץ, שהם נכנסים אליו הביתה… הוא ממש דיווח", מספר הגי. אוהד בן עמי עדיין שבוי בעזה.

כשעסק באיתור המידע על הנעדרים, הבין הגי את ערכן של ההודעות בווטסאפ להבנת האירועים. הוא החליט ליזום פרויקט שאפתני: לאסוף את כל הודעות הווטסאפ שיש להן חשיבות להנצחת טבח 7 באוקטובר.

הודעות שתיעד הגי בפרויקט. מתוך אחת ההתכתבויות: "אנחנו כאן בממ"ד, מאוד מודאגים ומבוהלים אבל שומרים אחד על השני וחושבים עליך" (צילום מסך: אלבום פרטי)

"באחד הלילות הראשונים בעין גדי," נזכר הגי, "שכבנו אני, אשתי ושלושת הילדים על מזרנים, זה לצד זו. ואני אומר לאשתי: 'יש לי רעיון'. אני מדמיין את הנכד שלנו, שעוד לא נולד, נכנס לאיזו מערכת כזו, מקבל מפה של הקיבוץ, בוחר את השכונה שלנו ואת הבית שלנו. אותי או אותך, נכנס אלינו לטלפון ויכול לקרוא את ההודעות ששלחנו וקיבלנו במהלך 7 באוקטובר, ודרך זה להבין מה קרה לנו. הוא יוכל לצפות בתמונות, בסרטונים שצילמנו. אם דיברתי עם חבר שלי אבידן שהיה בממ"ד שלו, הוא יכול בקליק לעבור לממ"ד של אבידן ולראות מה קרה שם. וככה לנוע במרחב על גבי הווטסאפ, וגם לנוע בזמן קדימה ואחורה. היה לי מין חזון כזה."

ב-12 באוקטובר התחיל הגי להקים את מיזם הזיכרון. חברים רבים ביקשו לעזור לו. הגי עובד מזה כמה שנים במטה השיתופי של התנועה הקיבוצית, שם אמרו לו הקולגות שהקמת פרויקט הזיכרון עולה בקנה אחד עם תפקידו, ולכן אפשרו לו חופש פעולה מלא לעסוק בהקמת המיזם.

החזון: הקמת מוזיאון וירטואלי

בעברו עבד הגי כמנהל פרויקטים בהיי-טק, כמזכיר קיבוץ בארי וכשליח של הסוכנות בתפוצות, כך שהגיע עם רקע וניסיון לפרויקט המיוחד שהקים. את המיזם החדש הקים תוך פיתוח כלי טכנולוגי המאפשר לשאוב ממכשיר טלפון נייד את כל הודעות הווטסאפ מ-7–8 באוקטובר, ואז להראות אותן למשתמש ולבקש ממנו אישור להעביר אותן למאגר המידע של 'זיכרון 710'. המשתמש יכול לסמן אילו הודעות הוא מעוניין להעביר ואילו יעדיף שלא. המאגר שומר הודעות כתובות ומוקלטות, תמונות וסרטונים.

"שבוע אחרי האסון ישבתי בלובי של המלון, ופתאום ניגשה אלי חבורה שהגיעה מתל אביב. אמרו לי 'הגענו כדי להוריד את הווטסאפים. בוא תגיד מה עושים'. צוות שכולו מתנדבים. הגיעו וישר התחיל לעבוד. לפתח את הטכנולוגיה שתאפשר את הקמת מאגר המידע הזה שבנוי מכל התכתבויות הואטסאפ.

כרגע ההתכתבויות שנשמרו במאגר אינן מוצגות לציבור הרחב, אלא לשימור ולתיעוד ארכיוני בלבד. אך הגי סבור שמאגר המידע והטכנולוגיה שפותחה עבורו היא רק צעד ראשון להקמת מוזיאון וירטואלי שיאפשר למבקריו לחוות את אירועי 7 באוקטובר דרך אותו תיעוד של ההודעות. "בתהליך הזה הבנתי כמה כוח יש בהודעות. אני נכנס אליהן ואני כאילו נכנס מחדש לממ"ד ב-7 באוקטובר. הודעות הווטסאפ מדווחות בזמן אמת על מה שקרה. זה לא סיפור בזמן עבר שאני מספר לך, שהייתי בממ"ד ונורא פחדתי. אתה תקרא הודעה שלי לחבר, שאני אומר לו 'דני אני בממ"ד ואני מת מפחד'. זו חוויה ממקור ראשון".

הודעות שתיעד הגי בפרויקט. "הבנתי כמה כוח יש בהודעות. זה לא סיפור בזמן עבר שאני מספר לך, שהייתי בממ"ד ונורא פחדתי. אתה תקרא הודעה שלי לחבר, שאני אומר לו 'דני אני בממ"ד ואני מת מפחד'" (צילום מסך: אלבום פרטי)

"מאז אני כבר שנה בדבר הזה. זה כמעט הדבר היחיד שאני עושה וחושב עליו. הקמנו עמותה בשם 'זיכרון 710', יש לנו אתר בעברית ובאנגלית, יש לנו קבוצה של מתנדבים שפועלים כבר למעלה מחצי שנה, חלקם כבר מקבלים על כך שכר. גייסנו תרומות ויש לנו מספיק כסף לפעילות לחצי שנה קדימה. יש לנו יכולת טכנולוגית להוריד הודעות ווטסאפ בעזרת רשת אוטומטית שמורידה רק את ההודעות של 7–8 באוקטובר, לא מה שלפני ולא מה שאחרי.

"אנחנו שואבים אותן באופן מאובטח, מרחוק, בצורה אוטומטית, ובאופן שמאפשר לבעלים של המכשיר לברור מה להעביר לנו ומה לשמור לעצמו. זו מערכת שהיא פיתוח ישראלי שאין שני לו בעולם, מבחינה טכנולוגית. קיבלנו הודעות ווטסאפ מיותר מ-30 יישובים. יש לנו מאות אלפי הודעות שהתקבלו ממאות משתמשים, וזו רק ההתחלה. אנחנו רוצים להגיע לאלפי משתתפים מכל הנגב המערבי".

"יש לנו קול ואנחנו רוצים להשמיע אותו, לקבל חזרה את השליטה על החיים ועל הנראטיב"

מאגר המידע של 'זיכרון 710' שימש כבר לעשרות סרטים וכתבות שרבים צפו בהם בתקשורת בחודשים האחרונים. המידע הרב שנצבר בעמותה עשוי להיות אבן ראשה לכל מוזיאון, לכל תוכנית לימודים, לכל פרויקט הנצחה עתידי שיצמח. אולם כעת ניצבים בפני הגי וחבורת המייסדים כמה אתגרים, הראשון מביניהם הוא הטכנולוגיה הייחודית, שדורשת משאבים ולעתים עולות בה גם תקלות ובעיות. "זה דורש הרבה מאמץ", הוא אומר.

אתגר נוסף שמתאר הגי הוא לרכוש את אמון הציבור שעבר את הטבח. "אם הייתי מבקש ממך עכשיו לתת לי את הווטסאפ שלך, לא היית ממהר לעשות את זה. צריך להסביר את המטרות של העמותה, למה ההודעות ישמשו. אנחנו עובדים תחת תקנון אתיקה מאוד מחמיר, מעבר להוראות חוק הפרטיות".

אתר הגיוס למיזם 'זיכרון 710'. "אם הייתי מבקש ממך עכשיו לתת לי את הווטסאפ שלך, לא היית ממהר לעשות את זה. צריך להסביר את המטרות של העמותה, למה ההודעות ישמשו" (צילום מסך)

האתגר השלישי הוא משאבים. "בסוף, בטווח הארוך, ניאלץ לשלם משכורות למתכנתים ולמפעילים", אומר הגי. במתנדבים, באופרציה – זה עולה כסף, והמשאבים הם גם אתגר גדול. אלה שלושת האתגרים: טכנולוגיה, אמון וכסף".

הגי סבור שמיזם 'זיכרון 710' הוא אחד הבודדים שמגיע מתוך עוטף עזה, ולא 'מבחוץ' – מירושלים או מתל אביב. "יש בזה כוח. אנחנו רוצים לספר את הנראטיב שלנו. היינו שם. יש לנו קול ואנחנו רוצים להשמיע אותו וזה חלק מתהליך ההחלמה של לא להיות קורבנות, לא להיות חסרי אונים. לקבל חזרה את השליטה על החיים ועל הנראטיב, ברמת המשפחה, ברמת היישוב, ברמת האזור. במובן הזה לא מדובר בעוד מיזם מגניב וטכנולוגי, אלא במשהו שיש בו אלמנט של חוזק וחוסן של הקהילות".