"כשהוא נחשב חטוף, אז ממש הרגשתי כאילו אני בהיריון איתו", מספרת אבישג ליבמן, אימו של אליקים ליבמן, שנרצח ב-7 באוקטובר כשסייע לטפל בפצועים במסיבת הנובה בחניון רעים. "הרגשתי שאני יחד איתו בתהליך, הרגשתי לפעמים בולמוסים של רעב, אמרתי: 'עכשיו הוא רעב', 'עכשיו הוא צמא'. זה עזר לי מאוד להיות אופטימית. כל יום שישי הייתי שרה לו בתפילה: 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי'. הייתי מדמיינת אותו דווקא עם איזה טרנינג אפור שיש לו בבית, יושב כזה בפינה, והייתי שרה לו. וגם אחרי שכבר אמרו לי שהוא  נרצח, המשכתי קצת לפזול לעוד חטופים. אמרתי, אתן להם אנרגיות".

ליבמן (24) היה חלק מצוות האבטחה במסיבת הנובה, ובמשך שבעת החודשים שבהם נחשב חטוף, אימו ספרה את הימים. מאז ההלוויה היא כבר לא סופרת: "אני יודעת שהוא היה חטוף, מבחינתי שבעה חודשים, מאתיים ועשרה ימים. אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז שאמרו שהוא נרצח. מבחינתנו זה לא שנה בכלל, אני אפילו לא יודעת כמה חודשים. אני ספרתי כמה הוא חי. אני בתהליך של לשנות פאזה, להבין שנגמר. זה לא כל כך מהר".

"לא ידענו שהוא אבטח את המסיבה בדרום"

בשמחת תורה היו אבישג ואליהו ליבמן עם שתיים מבנותיהם בצפת. "אליקים התקשר לאליהו ולחש לו: 'מחבלים, מחבלים', אז בעלי אמר לו: 'תשלח מיקום'. לא ידענו שהוא אבטח את המסיבה בדרום. הוא שלח מיקום וכתב שיש פצועי ירי שצריכים פינוי דחוף, ממש דאג לאחרים, הוא לא אמר: 'תפנה אותי, תציל אותי'".

אליהו ליבמן, שהיה אז ראש מועצת קריית ארבע, ובעבר שירת כקצין הביטחון של היישוב היהודי בחברון, שם מתגוררת המשפחה, הבין מהר מאוד את השלכות האירוע. הוא שלח את המיקום של אליקים לחברים בכוחות הביטחון, בהם אופיר ליבשטיין ז"ל, והחל לתפקד כראש מועצה שעלולה להיות תחת התקפה.

"לא ידעתי אם מותר לי להדליק את הטלפון או לא. בעלי אליהו אמר לי: 'תדליקי כדי לראות באפליקציה אם יש אזעקות'. מה שמאוד הטריד אותי היה אם מותר לי לשלוח לאליקים לב בווטסאפ. לא ידעתי אם אפשר. בסוף שלחתי לו, אבל הוא כבר לא ראה את זה"

"ליבשטיין כנראה כבר לא היה חי באותו זמן", מספרת אבישג. "אליהו קפץ לשטח ממש מהר. אני לא ידעתי אם מותר לי להדליק את הטלפון או לא. הוא אמר לי: 'תדליקי כדי לראות באפליקציה אם יש אזעקות'. מה שמאוד הטריד אותי היה אם מותר לי לשלוח לאליקים לב בווטסאפ. לא ידעתי אם אפשר. בסוף שלחתי לו, אבל הוא כבר לא ראה את זה".

במוצאי שבת חזרו אבישג והבנות לביתן בקריית ארבע, שם היא פתחה תלונה במשטרה והביאה חפצים של אליקים לטובת הצלבת נתוני די.אן.איי. שם גם גילתה שעם אליקים אבטח את המסיבה גם איתן מור, שכנם בקריית ארבע, החטוף עדיין בעזה. "רק אז הבנו שאליקים היה מאבטח במסיבה. ידענו שלפעמים הוא מאבטח מסיבות, הוא גם היה מאבטח במועדון בתל אביב, אבל לא ידענו ספציפית שהוא היה שם. ברביעי-חמישי לפני כן הוא ישן בבית, הכין פה אוכל. זה לא שהוא הסתיר מאיתנו שהוא הולך לעבוד בחג, פשוט אולי לא רצה לצער.

"ישבו פה כל הבנות, הכלות, והנכדים, הכול התרוצץ, הגברים והבנים כבר הוקפצו לעזה, ובעלי הלך לחיפושים. הן פתחו פה חמ"ל ואז באמת התחלנו לחפש אותו. היה כאוס, היה בלגן. אלו היו הימים הראשונים".

"כל חולצה מסמלת משהו"

אליקים הוא הרביעי בין שמונת הילדים של אליהו ואבישג ליבמן, שהספיקה לחגוג איתו בקיץ שעבר את יום הולדתה ה-50. הוא נולד וגדל בבית הזה ברחוב גבעת האבות בחברון. בחדר שהיה שלו בקומה התחתונה, אבישג מתחברת אל בנה, מרגישה אותו. בסלון יש אינספור תמונות, הקדשות, תשמישי קדושה וציורים של בנה בכל פינה, אבל בחדר שהיה שלו, בארון הבגדים, היא מרגישה אותו, ולא רק את ההיעדר.

"כשאני מסדרת לו את ארון הבגדים, אני כל פעם מזיזה, משנה. נגיד השבוע פיניתי מגרה. לא מזמן זרקתי נעליים. כל פעם עוד משהו. לאט לאט. בזמן שהוא נחשב חטוף, סידרתי יותר, והוספתי דברים. עכשיו אני לאט לאט מפנה, מזיזה. 'כל חולצה מסמלת משהו, אז אותה אני אשמור'", היא אומרת כשהיא מצביעה על שורת חולצות מהצבא, מהתנדבויות, מפעילות ספורט. "את השורה הזאת אני אשאיר. איפשהו".

"היה פרפר לבן על התמונה שלו"

"תן לי איזה סימן אם אתה צריך אותי כאימא, או לא", היא מספרת על הדיאלוג הבלתי פוסק שהיא מקיימת עם אליקים. "זה מאוד מטריד אותי כי אני לא יודעת. שבעה חודשים נתתי לו המון חום ואהבה. עבדתי בזה, השקעתי בזה. ועכשיו אני לא יודעת אם הוא צריך את זה. אומרים שטוב בשמיים, בכיסא הכבוד, אבל אולי הוא כן צריך? אני עדיין אימא שלו".

מה יכול להיות סימן?
"אין לי מושג. קראתי כל מיני קטעים של אנשים שאומרים שהם ראו סימנים מהילדים שלהם. שלושה ימים אחרי השבעה היה פרפר לבן על התמונה שלו פה בצד. כל הילדים אמרו: 'וואלה, זה אליקים'. שלושה ימים וזהו, נעלם. אחר כך הייתה איזו תקופה שציפור הייתה באה לחלון שלנו כל הזמן עם עלה בפה. אני באמת לא יודעת אם זה אומר או לא אומר, אבל בהרגשה".

"תן לי איזה סימן אם אתה צריך אותי כאימא, או לא. זה מאוד מטריד אותי כי אני לא יודעת. שבעה חודשים נתתי לו המון חום ואהבה. עבדתי בזה, השקעתי בזה. ועכשיו אני לא יודעת אם הוא צריך את זה"

את חולמת עליו?
"כשהוא היה כאילו חטוף לא רציתי לחלום, פחדתי ממה שאראה, אם פתאום יגידו לי שמענים אותו, אז לא רציתי לחלום. ועכשיו אני רוצה שהוא יבוא בחלום, יגיד משהו, שישלח איזה סימן, אבל לא".

איך את קוראת לתקופה הזאת של שבעת החודשים?
"אני אומרת שהוא היה חטוף, אבל אני מבינה שאנשים לא מבינים מה אני אומרת בזה. אז אני מכניסה שהוא היה 'כאילו' חטוף".

 אבל מבחינתך הוא היה חטוף?
"הוא היה חטוף, כן. אנחנו עדיין משפחה של חטופים. עברנו תהליך של שבעה חודשים עם משפחות החטופים. זה תהליך אחר ממשפחה שכולה, אני יודעת מה זה".

עדויות מהשטח, שחזור, סרטון

ב-8 באוקטובר הגיעה למשפחה עדות של משה – בחור שהיה במסיבה, וסיפר שיחד עם אליקים, איתן מור ורום רסלבסקי, החטופים עדיין בעזה, הם סייעו לחלץ גופה של נרצחת במסיבה, כלומר אליקים היה חי. משפחת ליבמן הגיעה אל משה ואליהו לקח אותו לשחזור בשטח המסיבה, שם הם גילו עוד גופה של נרצחת, שהכוחות לא גילו עד אז.

הגיע אליהם גם סרטון שבו נראה אדם על טנדר בעזה, ונטען שמי שמופיע בו הוא אליקים. כל הסימנים העידו שאליקים חי, ולא ברור באיזה מצב והוא חטוף בעזה. רק אחרי עשרה ימים אמרו להם הרשויות שיש אינדיקציה, ומאז במשך שבעה חודשים האמינו שאליקים חי.

כעבור כמה חודשים הגיעו עוד עדויות של ניצולים שהתחבאו בשיחים וסיפרו שהם זוכרים את איתן ואת משה ואת רום, אבל לא את אליקים. הסרטון, שעבר חידוד ועיבוד, התברר כסרטון של מישהו אחר. "כל הזמן היה חוסר ודאות, טלטלות. כששללו באופן ודאי את העדות של משה, התחילו לבדוק עוד כיוונים. אליהו מכיר את הדברים האלו, הוא שלט בכל הדברים, נתן להם רעיונות, ישב איתם שעות, ואז אמרו: 'טוב, בואו נצא מהקופסה, נתחיל לחשוב'".

כשמצאו שתי שיניים

בסוף פורים, היא משחזרת, התחיל תהליך רגיש וארוך של פתיחת קברים, כדי לבדוק אם ניתן למצוא עדות למותו של אליקים. "צריך הסכמה של המשפחות, דיסקרטיות, צו בית משפט, זה צריך להיות בלילה עם המון צוות. זה היה מאוד רגיש. אז פתחו ארבעה קברים של אנשים שנספו באמבולנס, באמת משפחות אצילות, וכל פעם אמרו לי שלא מצאו. ממש שמחתי, כי בכל זאת זה תקווה, זה עדיף. זה באמת נתן תקווה.

"קצת לפני פסח מצאו שתי שיניים שחשבו שהן של בחורה מסוימת מהאמבולנס. ארבעה רופאים החליטו שהן של אליקים. אנחנו לא כל כך השתכנענו, אמרנו שאולי בתת-הכרה הם רוצים כבר לגמור עם הסיפור. וגם אם אלה שיניים שלו, זה לא אומר שהוא לא חטוף, ושהוא לא חי, כי הכול יכול להיות. יכול להיות שהוא נאבק, יכול להיות שנפל מעץ, אני לא יודעת מה.

"באותה שבת קראתי איזה ספר דווקא על ילד שנולד פה בחברון וסיפר שהוא נפל מהאופניים ונפלו לו שתי שיניים. אז עוד יותר אמרתי: 'מה פתאום נופל עליי סיפור כזה? הכול יכול להיות'. גם בתיאוריה אמרנו: לא יכול להיות שהוא נחטף, לא מתאים לו להיחטף. הוא אדם עם גאווה יהודית, עם חינוך, הוא נאבק ולא הצליח, או שהייתה לידו איזו בחורה שנחטפה, והוא יעשה הכול, במיוחד בשביל בחורות. אמרנו: 'מתאים לו למות ולא להיחטף'. כאילו, זה לא הסתדר לנו עם האישיות. גם החוקרים שחקרו את האישיות שלו אמרו את זה".

ודאות: מה שמצאו בקבר שנפתח

"כעבור עוד זמן, אמרו לנו שצריך לפתוח שני קברים, ואז בסוף אמרו לנו שרק קבר אחד, כי המשפחה השנייה ביקשה רק אחרי יום העצמאות; ובקבר ההוא שפתחו, של ויקטוריה גורלוב ז"ל, מצאו חלק של הצוואר, גם קצת מעטפת של עצמות, שברור שאי אפשר לחיות בלעדיהם, וכמובן שרוף. הצליחו להפיק מזה די.אן.איי ולראות שזה אליקים".

רק אז, אחרי שבעה חודשים שבהם העריכו הרשויות שהוא חטוף, נקבע מותו של אליקים באופן ודאי. ליבמן נרצח באמבולנס המוות באזור המסיבה בנובה, שבו נטבחו ונשרפו עוד 17 צעירות וצעירים. עדותו של משה אומנם נשללה, אך לפי מה שסיפר אביה של שני גבאי ז"ל, שנרצחה גם היא באותו מקום, אליקים סייע לה ולפצועים נוספים, וכך ככל הנראה מצא את מותו.

"שני התקשרה אל אבא שלה והוא רצה להגיע למסיבה. אליקים אמר לו: 'אל תבוא לפה, לא יוצאים פה בחיים, אני דואג לה, אני שומר עליה'. יש גם עדות של פרמדיק שאמר: 'הייתי איתו, טיפלנו ממש, התחילו לירות עלינו מחבלים ואמרתי לו: 'אליקים תברח', והוא אמר: 'אני חייב להישאר לטפל'. ב-09:23, הטלפון שלו ושל עוד הרבה שנהרגו באמבולנס כבה".

"את המצבה עדיין לא סיימנו"

ההלוויה ההמונית נערכה ב-5 במאי, כ"ז בניסן, במערת המכפלה, המקום שבו חוגגת המשפחה את כל השמחות, ושם קיוותה אבישג שבנה יתחתן. מבחינה הלכתית, הם לא היו צריכים לשבת שבעה. "הוא כבר נקבר, וזו שמועה רחוקה (דין אבלות שלפיו קרובי נפטר היודעים על מותו יותר מ-30 ימים לא חייבים במנהגי אבלות – י"פ), אבל עשינו כמו קבלת פנים כזאת. לא היינו צריכים לעשות עלייה לקבר ביום השביעי, ולא שלושים. את המצבה עשינו רק לא מזמן, ועדיין לא סיימנו אותה. לא הייתי שם עדיין. כולם שואלים: 'מתי עושים אזכרה?' אז בעצם יש לנו כמה מועדים, שיכולנו לעשות אזכרה, זאת אומרת יכולנו בכל אחד מהם או בכולם".

"שבעה חודשים שנאבקנו שהוא חי ודיברנו בהווה. אף אחד לא העז לדבר בעבר. שולחים אנרגיות חיוביות, ומשתדלים כמה שמשתדלים להיות בשמחה, שזה יקרין אליו"

המועדים האפשריים לקיום אזכרה הם יום ה-11 חודש, כמו שעושים בשנה הראשונה; יום ה-12 חודש או ה-13, משום שזו הייתה שנה מעוברת; ויש גם התאריך שבו אליקים נקבר בחודש ניסן. בסוף החליטו על ל' בתשרי, שבוע אחרי שמחת תורה. "עוד לא פרסמנו, אנחנו די מכחישים".

להיפגש עם הכאב, להבין את האבל

אחרי ההלוויה והשבעה שלא הייתה שבעה, בני הזוג ליבמן נסעו לדרום: "פשוט נעלמנו. אמרנו: 'אנשים, תנו לנו קצת להיפגש עם הכאב, להבין את האבל'". מאז, בצעדים מדודים, אבישג נושאת את התואר אם שכולה, לצד התואר אימא של חטוף שלא נחטף. "שבעה חודשים שנאבקנו שהוא חי ודיברנו בהווה. אף אחד לא העז לדבר בעבר. שולחים אנרגיות חיוביות, ומשתדלים כמה שמשתדלים להיות בשמחה, שזה יקרין אליו. זה לא כל כך מהר לעבור לזה שזהו, נגמר".

"ברוך השם זוכרים אותו יפה מאוד"

"הוא היה ילד מאוד חכם. ואהב מאוד לקרוא ספרים, לא אהב ללמוד, אבל מאוד חכם. אני זוכרת כשהייתי שוטפת כלים, והוא היה מספר לי את כל, איך קוראים לספר הדמיוני הזה, הארי פוטר. זה היה משעמם, אני לא אוהבת בדיוני, אבל כל הזמן אמרתי שאם לא אקשיב לו עכשיו, בגיל ההתבגרות הוא לא ידבר איתי, אז ממש השתדלתי.

"היה לנו קשר נשמתי מאוד עמוק, גם כשהוא התחיל לשחק קצת עם הדת. אני לא יכולה להגיד אם הוא הכי אמוני. הוא אומנם הפסיק לשמור שבת, אבל כיבוד ההורים, וצדקה, ויום כיפור הוא צם. סלקטוריות שעבדו איתו בפאב סיפרו לי שהוא היה דואג למים קרים להומלסים באזור, יושב ומדבר איתם. היה נותן מלא צדקה. ברוך השם, זוכרים אותו יפה מאוד, לא ייאמן כמה הנצחות כבר יש, בלי שנבקש בכלל. מיזם שידוכים, בית כנסת על שמו, וגם קראו על שמו תינוק שנולד. הוא כל הזמן איתי, זאת אומרת, לפעמים ממש איתי, לפעמים מאחור, לפעמים נושף בעורף. אני יכולה לשמוח ולצחוק גם מהנכדים ולא לחשוב עליו באותו רגע, אבל הוא כל הזמן איתי".