טליה ויצן מתרוצצת בבית החדש והזמני ביישוב בני נצרים. עוד מעט הילדים יחזרו מהמסגרות, יש הרבה להספיק ("על שטיפת הכלים עמיחי היה אחראי"). היא מקשיבה להודעת עידוד קולית ששלחה חברה בווטסאפ תוך כדי הכנות לארוחת צוהריים, ואז נעצרת ליד הקיר בסלון שבו היא מדמיינת פינת זיכרון.
הנצחה דורשת הכרה בהיעדר, וויצן משלימה ומרחיקה את ההכרה הזו: "קודם כול הוא שנא להצטלם. אני לא יודעת איך יצאה לנו תמונה נורמלית אחת שלו. כל הזמן הוא עושה פרצוף של 'למה הכריחו אותי להצטלם?' אבל אני לא שמה את התמונה שלו כדי 'שלא נשכח', אלא מהרצון להביא אותו, את החיים שבו לחיים שלנו, לעולם שלנו.
"כשקורה לך משהו כזה יש בהתחלה בחירה – להתייחס לבית בתור אתר הנצחה, שאי אפשר לזוז בו, ואסור לגעת, וכולם צריכים לראות את התמונה של עמיחי ולעמוד דום ולהתחיל לבכות? מבחינתי לא"
"נפער לנו בור ואנחנו מצמיחים מתוך הבור הזה. בגלל זה אני רוצה פה עציצים. זה לא שבשום צורה בעולם הייתי בוחרת בדבר הזה, אין ייסורים גדולים מזה שהכרתי בעולם, אבל כשקורה לך משהו כזה יש בהתחלה בחירה – להתייחס לבית בתור אתר הנצחה, שאי אפשר לזוז בו, ואסור לגעת, וכולם צריכים לראות את התמונה של עמיחי ולעמוד דום ולהתחיל לבכות? מבחינתי לא. ההנצחה שלו היא זה שאנחנו חיים פה, שאנחנו שמחים פה".
"החיים האירו לנו"
הבית הקבוע, זה שבנתה וחלמה עם עמיחי, עומד בקיבוץ כרם שלום שפונה מיושביו, מרחק של כ-15 מטרים מחומת הבטון שנפרצה באותו בוקר ארור. שם – הספה, הקיר, הממ"ד והחצבים מול דלת הכניסה זועקים את החיים המשותפים שלהם, שפרחו בקיבוץ הדרומי וקיבלו תפנית נוראה בשבת המדממת.
"הוא אהב את האדמה הזאת, הוא אהב את התורה, אהב את הילדים. הוא היה אדם של רוח ושל אור. כל החיים היה לו איזה קטע כזה בין חינוך לטיפול, ואז הוא הלך להיות מחנך בישיבה תיכונית חקלאית, שזה היה בול בשבילו. ראיתי את התלמידים שלו אחרי שנהרג, שמרגישים ממש יתומים. צריך איזה חוק שמורים לא יוכלו לצאת למילואים".
טליה גדלה ברובע המוסלמי בירושלים עם תשעה אחים; עמיחי נולד והתחנך ביישוב פסגות, במשפחה עם עוד שבעה אחים. הם הכירו דרך חבר, כשהיא הייתה אחרי לימודי הוראה והוא בקורס מ"כים. יצאו חודש והחליטו להתחתן. זה היה ברור. אחרי שעמיחי השתחרר משירות כמ"כ טירונים בבא"ח גולני, גרו בירושלים כמה שנים, עברו לאשקלון לשנה, ולפני שש שנים הגיעו לכרם שלום, שחיפש אז חיזוק של זוגות צעירים.
"עמיחי היה מאוד מחובר לבית הכנסת פה. הוא תקע בשופר בראש השנה, היה החזן ביום כיפור, בערב שמחת תורה רקד ושמח. המתיחות הביטחונית לא הטרידה, אולי להפך, חיזקה את תחושת הנחיצות במגורים דווקא שם"
"קיבוץ מעורב, ציונות של פעם, ממש לגור על הגבול. הדבר הראשון שעמיחי התלהב ממנו היה הפשטות של הבתים. הרגשנו משהו קיצוני בטוב, שבאמת מאוד מאוד טוב לנו. החיים האירו לנו. הנישואים היו ממש טובים, זוגיות טובה ומשמחת, הילדים באו בקלות כל פעם שרצינו, הכול חמסה, הכול מואר".
בשנה הראשונה שלהם בבית בכרם שלום, באחד מלילות שבת, התפשטה שריפה, ואחרי שהתעוררו מרעש החלון שהתנפץ, עמיחי הצליח להגיע לחדר הילדים וחילץ אותם מהעשן והאש. הבית ההוא שופץ, אך הם עברו ממנו לבית שבו גרו עד 7 באוקטובר.
"עמיחי היה מאוד מחובר לבית הכנסת פה. הוא תקע בשופר בראש השנה, היה החזן ביום כיפור, בערב שמחת תורה רקד ושמח. המתיחות הביטחונית לא הטרידה, אולי להפך, חיזקה את תחושת הנחיצות במגורים דווקא שם. עצוב לי להגיד, אבל אני חושבת שהיינו השותפים לקונספציה. לא צעקנו בקול שזה לא סביר שכל כמה חודשים אנחנו יוצאים עם הילדים להתרעננות במלון כי יש סבב".
"בשדה הקרב עכשיו צומח כרם"
"כרם שלום זה הקיבוץ הכי קרוב לגבול, זה שמישהו נשאר פה חי זה בגדר לא ברור", היא אומרת, לקול ירי אינטנסיבי. "הפעם זה שלנו", היא מרגיעה. עמיחי יצא להגן על הבית הכללי, המדינה והקיבוץ, ומצא את מותו ממש קרוב לביתו הפרטי. "הם פשוט ירו אר.פי.ג'י, ועל הבוקר פרצו את החומה, נכנסו בפרצה. בהתחלה שמונה מחבלים, שנהרגו ממש מאחורי הבית שלנו. הם הסתובבו בכל הקיבוץ, ועוד מחבלים נכנסו ממקומות נוספים".
בזכות גבורת לוחמי הנח"ל וחברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, שבה שירת עמיחי עם חברו ידידיה רזיאל ז"ל, שנפל גם הוא בקרב, נהדפו וחוסלו מחבלי חמאס רבים שחדרו לקיבוץ. מסוק קרב שהוקפץ לזירה הצליח לחסל חולייה גדולה שניסתה לפרוץ לקיבוץ מהשער הצפוני, הצמוד לשדה הסולארי. עכשיו עולה ומלבלב שם כרם ענבים שניטע לאחרונה, אחד מהחלומות של עמיחי.
"כשתוכל תבוא, נגמר לי האוויר"
"יש סרט גו פרו של המחבלים שרואים אותם פשוט עשרות, מחוץ לחומה, צועקים. לדעתי הם בשוק שהם נכנסו כל כך מהר. איזה שמונה מחבלים פשוט יורים לכל כיוון. מעיפים את האופניים של הילדים. הבית שלנו קיבל כמה יריות מבחוץ, הם סתם ירו בהתחלה. היו לנו בחנייה שני כלי רכב, שניהם נורו מכל כיוון, אני לא מסוגלת לחנות שם מאז. החלון היה פתוח, אפילו אין וילון, ובסרט של המחבלים רואים אור דולק בבית. בקלות זה היה יכול להיות סיפור ניר עוז, אבל הייתה פה כיתת כוננות שהתאמנה ושנלחמה עם המדינה שלא ייקחו לה את כלי הנשק.
"עמיחי נלחם בהתחלה באזור השדה הסולארי. שלחתי לו הודעה שיורים לנו על הבית. כתבתי לו בין שבע לשבע וחצי, 'כשתוכל תבוא, נגמר לי האוויר'. באותו זמן השכנה גם דיווחה שיש להם מחבלים, ועמיחי הגיע ראשון עם ידידיה, הזוג שלו מכיתת הכוננות. הם קפצו הנה ושמעו את הירי מכיוון החומה, תפסו את הזיג (פינת מבנה) שלהם כאילו על קיר הבית לכיוון החומה".
המחבלים שבדיוק פוצצו לבנת חבלה על דלת הממ"ד של משפחת שינדלר שמעו את הירי של עמיחי וידידיה ויצאו אליהם. בכך כנראה ניצלו חייהם של בני המשפחה.
סיוט בממ"ד
ארבע שעות עמיחי לחם במחבלים ברחבי הקיבוץ, תוך כדי שהוא שולח הודעות לטליה, שבהן הוא מרגיע, מעודד ומייעץ. בשעות הראשונות היא הייתה עם חמשת ילדיהם, אחיה ואישתו בממ"ד, ולאחר שהשכן, עמיחי שינדלר, איבד את ידו כשהחזיק את דלת הממ"ד שאליה הצמידו המחבלים לבנת חבלה, והממ"ד בבית משפחתו לא היה בטוח יותר, העבירה כיתת הכוננות את אישתו אביטל ואת ששת ילדיהם לממ"ד של משפחת ויצן. את שבעת המטרים בין הבתים, עשו בג'יפ ממוגן. 15 איש בממ"ד הקטן הקרוב ביותר לגבול עם עזה, דלי אחד לצרכים, מגרת ממתקים שעמיחי דאג שתהיה מלאה כדי שהחוויה לא תהיה רעה כל כך, ובשורה קשה שאי אפשר לברוח ממנה.
"יש מחבלים סביב הבית, ויריות, אני לא יכולה להגיד להם שאבא לא מת. בת השבע מספרת עד היום שזה אחד הדברים שהכינו אותה. 'אני צדקתי', היא אומרת. ואני אומרת לה, שהלב שלה כל כך מחובר לאבא, שהיא הרגישה"
"פתחתי את הדלת ואביטל נכנסה ואמרה לי: 'נכנסו לנו מחבלים לבית'. לא ידעתי שזה מה שקרה, אבל מהר מאוד הילדים סיפרו ש'לאבא שלנו עפה היד'. הם הגיעו עם דם עליהם, זה היה סיוט. ארבעה מבוגרים, 11 ילדים, פשוט מנסים לשרוד".
עמיחי נהרג מרחק של כארבעה מטרים מביתו. "אני הבנתי לפני ההודעה. יצאתי מהממ"ד לסלון, כשאני יודעת למה אני יוצאת. הצלחתי להחזיק משתי סיבות: האדרנלין והילדים. צריך לתווך להם את המציאות, וזה ממש היה התפקיד של עמיחי להרגיע. הוא מאוד ידע, כמו ב'החיים יפים' כזה, לתווך לילדים בשפה שלהם".
"אימא, בואי ניקח את הטלית של אבא"
הבשורה המרה הגיעה עם שליחים מהקיבוץ, עוד לפני נציגים רשמיים של צה"ל. "צעקתי, בכיתי בתחושה שנגמר לי העולם, תחושה שנמשכת עד היום, אבל אחרי עשר דקות המודיעים אמרו לי: 'טוב, עכשיו צריך להודיע לילדים'.
"צריך להבין את הסיטואציה, זה נשמע הזיה, אבל במהלך כל היום הזה, הילדים התלבטו אם אבא מת או לא. ואני, בשלב מסוים, הפסקתי להגיד להם שלא. כשאני יודעת שיש מחבלים סביב הבית, ויריות, אני לא יכולה להגיד להם שאבא לא מת. בת השבע מספרת עד היום שזה אחד הדברים שהכינו אותה. 'אני צדקתי', היא אומרת. ואני אומרת לה, שהלב שלה כל כך מחובר לאבא, שהיא הרגישה".
בזמן שכרם שלום שרץ מחבלים, הירי הרקטי לא נרגע וחוסר הוודאות גדל מדקה לדקה, דרשה טליה שיוציאו אותה ואת הילדים מהקיבוץ בדחיפות. "הלכתי לחדר שלי לקחת דברים וממש פחדתי שיקפוץ עליי מחבל. חשבתי בראש: 'רגע, יש לי הלוויה, אני צריכה ללבוש משהו'. אז חיפשתי מהר איזה שמלה שחורה. עם גיסתי הפכנו את סלי הכביסה בחיפוש, לא מצאנו. בסוף לקחתי שמלה מגיסתי. יצאתי עם שמלת השבת שהייתה עליי. לא לקחנו אלבומים, מכתבים, לא, זה היה ממש הישרדותי, מאוד מאוד הישרדותי.
"ממש לפני שיצאנו, הבן שלי אמר לי: 'אימא, בואי ניקח את הטלית של אבא', ולקחנו אותה איתנו". את הטלית קנתה לעמיחי אימו רחל, אחרי שהוא הציל את הילדים מהשריפה בבית הראשון. על תיק הטלית היא רקמה פסוק מתהילים: "גיבורי כוח עושי דברו".
"המזל שלי שהמלון היה מול הים"
מכרם שלום הם הוברחו ליישוב נווה ומשם לפסגות, בית הוריו של עמיחי, שם המתינו להודעה רשמית של הצבא. ההודעה הגיעה, "יחסית מהר", אומרת טליה, ביחס לכאוס ששרר באותם ימים. ההלוויה התקיימה ביום רביעי. מה עושה אלמנה שיצאה בלי כלום מביתה, וצריכה לקרוע קרע בחולצה לא שלה?
"אנחנו בלי בגד, בלי כלום, בלי כלום, כלום, כלום, קנו לי הכול, זה מוזר, זה לא רק אובדן, זה המון מעבר לאובדן שלנו. לא ישבתי שבעה בבית, וגם זה שקרעתי בגד שהוא לא שלי, יש לי איזו שריטה עם זה. מבחינתי, חלק מהקריעה זה לקחת דווקא בגד שאני אוהבת, לקרוע אותו, ולא היה לי את זה".
בתום השבעה טליה והילדים הצטרפו לחברי הקיבוץ שפונו למלון ישרוטל באילת, כדי להיות חלק מהקהילה – מעט ודאות בהיעדרו של עמיחי ובהיעדר מוחלט של בית. "אני לא יודעת איך עברתי את התקופה הזאת, זה היה פשוט טירוף, אין לי מילים אחרות. המזל שלי שהמלון היה מול הים, אז ימים שלמים ולילות פשוט הייתי בוכה את חיי מול הים. אז עדיין לא הייתה לנו אפילו תמונה רק של עמיחי. אז בביקור הראשון שלי בבית בכרם שלום לקחתי תמונה כזאת על עץ שיש לנו של המשפחה, ושמתי אותה על המדף במלון. שיהיה… שיהיה משהו. זה מאוד קשה, שהוא לא נוכח".
"בסוף, פה הבגדים שלו, הנעליים שלו"
אחרי שהסתיימה השהות באילת עברו עם הקיבוץ לאשלים. שם, בבית קטן, הדפיסה תמונה והניחה בסלון. "לא נתנו לי זמן להתאבל עליו. צריך לשרוד ולחשוב איפה אני חיה ואיפה אני גרה. הבית היה קטן קטן, ומבחינתי פיתחתי תמונה גדולה, ופתאום הגעתי לבית בבני נצרים וקלטתי שהתמונה פיצית. אז את התמונה הקטנה שמתי במטבח על מדף. כל פעם צריך להתאים את הפינה שלו למקום".
היא עדיין לא יודעת אם ומתי יחזרו לבית בקיבוץ. המעבר לבני נצרים לשנה הקרובה נועד כדי לתת לה ולילדים ודאות וקרקע יציבה אחרי שנה מטלטלת. בזמן שרבים משפצים את הבתים בכרם שלום, היא לא הצליחה אפילו להחליט שצובעים את הקיר. "אמרו לי: 'רק תזיזי את הרהיטים למרכז החדר, נסייד לך לפחות את הבית'. אמרתי להם: 'לא בא לי כלום, לא בא לי לגעת פה'.
"אני מגיעה לבית בכרם שלום יותר מאשר לקבר בהר הרצל כי פה הוא נמצא. היינו במלון בלעדיו, ואז באשלים, ועכשיו בבני נצרים, והוא לא היה שם. בסוף, פה יש את הבגדים שלו, את הנעליים שלו, את הציוד שלו, את הספרים שלו, אז זו פינת זיכרון חיה. כל מקום פה בבית הוא שלו. הוא הוריד פה איזה קיר, הוא הביא את המטבח הזה מ'יד שתיים' ובנה אותו. הכול זה עמיחי בבית הזה".
"יש לנו חמישה ילדים, יש המשכיות"
הלבטים בנוגע לאופן ההנצחה של עמיחי תוססים בה. היא יצרה יש מאין את הגינה שמפרידה בין החומה לביתם בכרם שלום, דאגה שיישתל שם דשא, יינטעו עצי זית ויוצבו אבנים לזכר עמיחי וידידיה, אבל למרות זאת "אין לי את הלחץ שכולם יכירו את עמיחי. דווקא בגלל שזה אירוע כל כך גדול, עם כל הסטיקרים והשלטים. אין לי בעיה עם זה שאנשים עושים את זה, אבל אני לעצמי מרגישה, וזה קשור למי שעמיחי היה, שגם הכרם אין צורך שייקרא על שמו. יש לנו חמישה ילדים, יש המשכיות, לא בטוח שצריך עוד. אני מרגישה גם שאם אכנס לזה, זה ילחיץ אותי. כי כל דבר הוא לא מספיק.
"הכוס עם הכיתוב 'יש אינסוף' ליד התמונה שלו בבית שלנו בבני נצרים, זה להגיד: הוא סיים שלב אחד ממש לפני הזמן, וזה כואב, ויחד עם זה החיים שלו הולכים ומתעצמים פה בעולם. האור שלו מוסיף והולך, תמיד, כמו השחר, ככה קראנו לבת שלנו. הנוכחות שלו כאילו אומרת לי: אחותי, תקומי, תמשיכי, יש לנו פה בית שבנינו ביחד".
בינתיים הבית בכרם שלום נשאר כמו שהוא – הספה, השיש עם התמונה ורסיס פצמ"ר, שולחן נוסף עם תמונות ותעודות. "אני מבקרת פה קצת כמו מוזיאון, אני באה ומדליקה פה נר". היא מתיישבת על הספה, "זו שישבתי איתו כל ערב על קפה, ואני הולכת לבית חדש, ובעצם זה לא רק שאין לי אותו, הוא גם לא היה בבית החדש.
"בחוץ זה נשמע אולי מוזר, אבל מאוד קשה לי שהילדים קוראים לחדר שלי בבני נצרים, 'החדר של אימא'. אני לא יכולה להגיד להם 'זה החדר של אבא ואימא', כי אבא מעולם לא היה בו. אבל ברור לי שאם היינו בבית בכרם שלום, זה היה נשאר 'החדר של אבא ואימא'".
"עשיתי לכל ילד כרית לב עם תמונה שלו"
"אני עושה את זה הרבה עם הילדים, מבקשת מהם: 'תעצמו עיניים ותדמיינו מה אבא היה אומר לכם עכשיו'. ביום הולדת ארבע לרות, ביקשתי מהבן הגדול שאחרי שכולם יברכו, יגיד לה – ממה שהוא חושב – איך אבא היה מברך אותה. אז הוא חשב, וממש קלע בול, מהמקום שלו. לכל אחד יש מפגש אחר עם עמיחי, לא רק אני יודעת מה הוא היה אומר, כל אחד יודע מה המקום של החיבור שלו איתו, וזו מבחינתי פינת זיכרון. לא כאילו משהו מת, להפך, משהו שנותן לנו חיים, משהו שמזכיר לנו כמה הוא רוצה שנחיה.
"דיברתי עם הילדים, אני משתדלת לשתף אותם בהתמודדות, כדי שגם הם ישתפו אותי. סיפרתי שאני הרבה פעמים בדילמה, מצד אחד כשאני עצובה ובוכה, אני כאילו עם אבא, ואני לא שוכחת אותו; מצד שני, כשאני חושבת על מה שבאמת הוא היה רוצה, אני יודעת שהוא היה רוצה שאהיה שמחה ואחיה ואיהנה ונעוף על החיים שלנו. אז איפה אבא יותר? כשאנחנו עצובים, או כשאנחנו דווקא שוכחים מהכאב ומחליטים לשמוח ולחיות?
"לכל אחד יש מפגש אחר עם עמיחי, לא רק אני יודעת מה הוא היה אומר, כל אחד יודע מה המקום של החיבור שלו איתו, וזו מבחינתי פינת זיכרון. לא כאילו משהו מת, להפך, משהו שנותן לנו חיים, משהו שמזכיר לנו כמה הוא רוצה שנחיה"
"הנוכחות שלו יותר ממשית בשמחה שלנו, ושם אנחנו יותר. זה לא שאנחנו תמיד מצליחים, כי זה באמת ממש כואב לנו שהוא לא נמצא, אבל איפה הוא יותר? יש מצב שבשמחה הוא יותר נמצא, ופחות ככה בפינת הזיכרון הקלאסית.
"עשיתי לכל ילד כרית לב עם תמונה שלו. הם ישנים עם זה. אני רוצה שהוא ינכח להם. החלק שמת זו היכולת שלו לחבק אותנו, היכולת שלו לדבר איתנו, שאנחנו יכולים לשמוע אותו ממש בצורה ברורה, לעזור לי עם הילדים, לשטוף כלים, כאילו, יש המון חלקים מתים שאנחנו מתאבלים עליהם. הכלים זה הקטן, כן? אבל יש בו גם המון חלקים שמבחינתי הם חיים. היכולת שלי להקשיב למה שהוא אומר לנו, להתבונן בלב".