"מיצג אומנותי שיספר את סיפור 7 באוקטובר מהעיניים שלנו" – כך מציגה רכזת התרבות של קהילת כפר עזה, שירלי עוקב, את מטרת התערוכה 'מבעד עיניהם'. "אנחנו בוחרים כיצד לספר ולהציג את הזוועה, התופת והטבח שעברנו. את סיפורם של הנרצחים, את גבורתה של כיתת הכוננות שלנו, ושל החטופים שלנו שחמישה מהם עדיין נמצאים בעזה ואנחנו עדיין נאבקים לחזרתם".

התערוכה פתוחה לקהל עד 15 באוקטובר, בהרשמה מראש והחל מגיל 13. היא ממוקמת בבית התרבות של קיבוץ שפיים שבשרון –  סמוך למלון שבו מתגוררת כיום רוב קהילת קיבוץ כפר עזה, עד לבניית השכונה הזמנית המתוכננת להם בקיבוץ רוחמה שבנגב.

אוצרת התערוכה, ימית ניומן, מספרת שהיו דברים שהוחלט במודע לא להכניס. כך למשל, התערוכה אינה כוללת חומרים שצולמו בידי מחבלי החמאס. ניומן: "המטרה שלנו, והיא באה לידי ביטוי גם בשם התערוכה, הייתה להביא את הסיפור ואת הקול של חברי כפר עזה. בלי פילטרים או פרשנות שלי כעורכת – בצורה הכי אותנטית שאפשר. סיפורים של ניצולים, שמספרים בעצמם, על עצמם, ועל חבריהם ויקיריהם".

בקהילה מתכוונים להציג את התערוכה בהמשך במקומות נוספים בארץ ובעולם, כשהכנסותיה מוקדשות לקרן לשיקום הקיבוץ. "הקהילה שלנו היא קהילה חזקה", אומרת עוקב, "וזה בא לידי ביטוי גם בתערוכה. אנחנו רוצים שכל העולם יראה את התערוכה הזו".

סיפורי הקרב וההרוגים: "גבורה מול אויב אכזר"

התערוכה נפתחת באוהל גדול, שמשני צדדיו מוצגות תמונותיהם של 64 הרוגי הקיבוץ ממתקפת ה-7 באוקטובר. לצד כל תמונה מסך, שעליו מוקרנים סרטונים המספרים את סיפוריהם של החברים והחברות שאינם; וכן חוברת, עם דברי ההספד שנכתבו לזכרם, סיפורים וזיכרונות. בלב האוהל מוצג סיפורה של כיתת הכוננות בקיבוץ – 14 חברים, ששבעה מהם נהרגו בקרבות, בניסיון לבלום את פלישת מחבלי החמאס ולהגן על חבריהם.

"ידעתי בדיוק מה אני רוצה להעביר לקהל שעובר את התערוכה", אומר גילי עוקב, בן זוגה של שירלי ולשעבר חבר כיתת הכוננות. "רציתי להעביר את האומץ והגבורה של אנשי המשפחה הללו, שעזבו הכול מאחור ויצאו להילחם מול אויב אכזר, מעטים מול רבים. עם כוח אש דל מול לוחמי הנוח'בה".

במרכז המיצג מפה דינמית, המציגה את תנועת חברי כיתת הכוננות ומתווה הלחימה במרחב הקיבוץ. היא מלווה בהקלטות הוואטסאפ שלהם, בקולם – כשהם מספרים זה לזה מי נמצא היכן, מדווחים על היתקלות במחבלים ועל פציעות. הקרב מתואר דקה אחר דקה.

"אספתי עדויות מהחברים ששרדו את הקרב, מהאלמנות, והצלבתי מידע עם קבוצת הוואטסאפ של כיתת הכוננות", אומר עוקב, "איבדנו שבעה אנשים שהקהילה הזו הייתה כל מה שחשוב להם. כולנו אסירי תודה להם ולמשפחותיהם". הוא מוסיף כי בתחילת 2023 החליטה המדינה שלא לאפשר לאנשי כיתת הכוננות לשמור את נשקיהם בביתם, והם נאלצו להפקיד אותם בנשקיית הקיבוץ, דבר שפגע במוכנות הקיבוץ לאירועי חדירה.

מתחם אחר באוהל מספר את סיפוריהם של 28 החיילים שנהרגו בלחימה בקיבוץ. "כולנו פה בזכותם, ואנחנו כל כך מודים להם", אומרת מאיה רוזנפלד, שחולצה תחת אש מהקיבוץ עם בעלה והתינוק בן 11 החודשים לאחר 30 שעות. לדבריה, ב-7 באוקטובר לבדו נהרגו בקיבוץ 18 חיילים, ועוד עשרה נהרגו בקרבות בקיבוץ בימים שאחר כך.

"יש לנו כעס ושאלות, אבל הן לא קשורות לחיילים האמיצים הללו, שנכנסו לתופת, להילחם מול מאות מחבלים באומץ ובגבורה. כקהילה, אנחנו בקשר הדוק עם משפחותיהם, שלעד יהיו חלק מאיתנו".

החטופים מהקיבוץ: "אנחנו עדיין בתוך המאבק"

פיסת הבד הלבנה, שעליה נכתב ברוטב צ'ילי אדום "הצילו, 3 חטופים", מוצגת במרכז המיצב העוסק בחטופי הקיבוץ.

"עשינו מאמץ גדול כדי להציג כאן את השלט המקורי שהם הכינו, והוא הגיע לכאן ממש הבוקר מהצבא" אומרת דקלה שמריז, אמו של אלון שמריז, שנהרג מאש צה"ל עם יותם חיים וסאמר טלאלקה. "כשחילקנו את התפקידים, היה לי ברור שאני אעשה את החלק הזה של התערוכה, גם מהמקום האישי כאמא של אלון וגם כי צריך להכנס מתחת לאלונקה. המיצג הזה דרש תחקיר שנוגע בפצעים הכי פתוחים. אנחנו נוגעים בכאב, וכל אחד צריך לתת מה שהוא יכול".

התערוכה כוללת ציר זמן, המראה מתי נחטף כל אחד מ-19 חברי הקיבוץ שנחטפו לעזה. לצידו ציר זמן נוסף, מה-8 באוקטובר עד היום, שמראה את המאבק של כקהילה להחזרת החטופים; את החזרה של 12 חברים – משפחות וילדים; ואת המקרה הקשה שבו אלון, יותם וסאמר נהרגו מאש צה"ל לאחר שהצליחו כבר להימלט משבי החמאס.

"יש לנו עוד חמישה שבויים בעזה" אומרת שמריז ומדגישה, כי תהליך השיקום של הקיבוץ לא יתאפשר ללא חזרתם במהרה לביתם של דורון, אמילי, זיו, גלי וקית'. "אנחנו עדיין בתוך המאבק. סיפור 7 באוקטובר שלנו עדיין לא נגמר".

הווטסאפ: "הדברים האחרונים שאנשים כתבו"

במתחם נוסף מוצגות זו לצד זו התכתבויות משמונה קבוצות וואטסאפ קהילתיות – החל מקבוצת הוואטסאפ של חברי כיתת הכוננות, דרך קבוצות צעירים וקבוצת 'יד שנייה', ועד לקבוצה של גמלאי הקיבוץ ששהו בטיול מאורגן בבולגריה, והתעדכנו בזמן אמת בזוועה המתרחשת בביתם. המבקר בתערוכה יכול לגלול בקבוצות השונות, ולראות את הדברים שנכתבו בזמן אמת.

"דרך קבוצות הוואטסאפ הבנו בזמן אמת איפה יש מחבלים, איפה נמצאים האנשים שלנו ומי צריך עזרה", מספרת נרקיס שגב, שהייתה לכודה בממ"ד במשך 20 שעות, בהיריון מתקדם עם בעלה וילד בן 3, עד שחולצה על ידי כוח מילואים של צנחנים. "הקבוצות היו היו מקום שבו פרקנו מתחים בשעות הארוכות בממ"ד. לצד זאת, אפשר לראות בהתכתבויות את המצוקה, את הקריאות הנואשות לעזרה. בהרבה מקרים, אלו הזיכרונות האחרונים שיש לנו מאנשים, הדברים האחרונים שהם כתבו".

בין גן עדן לגיהנום: "שם הבית, אבל מי יגן עלי?"

התערוכה נחתמת בתערוכת צילומים המציגים את כפר עזה לפני ה-7 באוקטובר, לצד צילומים המתעדים את חורבות הבתים, חורי הירי, והסימונים שהשאירו אנשי זק"א על הקירות. ליאורה אילון (71), אמא לארבעה וסבתא לשבעה, התבצרה בממ"ד במשך 35 שעות עם שניים מילדיה ושניים מנכדיה, כמעט ללא אוכל ומים – וחולצה תחת אש רק ביום ראשון אחר הצהרים. לאחר פינויים, ירה צה"ל פגז והקריס את הבית על המחבלים שהתבצרו בו.

בנה טל היה מפקד כיתת הכוננות, והוא נהרג תוך כדי לחימה. "45 שנים שאני חברת כפר עזה, אבל מעולם לא הייתי חברת קיבוץ כמו אחרי ה-7 באוקטובר", אומרת אילון, גיליתי את הכוח האדיר של קהילה בעיבוד והתאוששות מטראומה". התמונות של כפר עזה הנוסטלגית ושל ההרס, החורבן והמוות, מזכירים לה את האמירה המוכרת המיוחסת לראש המועצה וחבר הקיבוץ, אופיר ליבשטיין ז"ל שנרצח אף הוא ב-7 באוקטובר, שהאזור הזה הוא 99% גן עדן ואחוז אחד של גהינום. "עכשיו זה התהפך", היא אומרת.

"יש שני קולות שקיימים בי בו זמנית. אחד: ברור שאני חוזרת. שם הבית, שם גידלתי את ילדי. אבל גם קול ששואל, האם אני נורמלית? האם יש מי שישמור עלי שם, מי שיגן עלי מהפגזות חוזרות ונשנות, מפלישה. שני הקולות חזקים מאוד. יש לי תחושה מי משניהם ינצח, אבל אשמור אותה בינתיים לעצמי.

"יש בי תקווה שכפר עזה תשוב לשגשג ולפרוח כמו בתמונות מימין, עם ילדים וקלנועיות. אבל בשביל זה, צריך ביטחון, לרבות הסדרים מדיניים לטווח הארוך. שלום".

תהליך היצירה: "לעבור על הרבה חומרים לא פשוטים"

"כששירלי הציעה לי לאצור את התערוכה הבנתי שזה אתגר גדול, אבל לא הבנתי עד כמה" אומרת האוצרת ימית ניומן. "כל אדם הוא עולם ומלואו – איך אפשר להכיל את כל הסיפור הזה בחלל מוגבל?

"מי שנכנס לתערוכה הזו קורא טקסטים שכתבו חברי כפר עזה מדם ליבם. תהליך העבודה היה קשה ומורכב, לדמיין את המסע שעובר הצופה ואת הסיפור הוויזואלי, לעבור על הרבה חומרים לא פשוטים שצריך לבחור ולברור ביניהם, לבחור מה מציגים ואיך, מה מדגישים. כל הזמן בשיח עם חברי הקיבוץ. הרבה מאוד נגיעה בטראומה".

"זו יצירה שמיועדת לעשרות שנים, שעוד תשתנה ותתפתח. בעיקר, אני מקווה לעדכן את החלק של החטופים בתערוכה, ולספר בקרוב שחזרו הביתה בשלום".