"מבחינתנו, לנו אין הפרדה, ההפרדה בלב לא קיימת", אומרת בעיניים בורקות אינה אסלנוב, ששכלה את בעלה דז'ון ואחיה רוברט שאולוב, שנרצחו כשיצאו לדוג בחוף זיקים בבוקר 7 באוקטובר. על השידה בביתם בשכונת י"ג באשדוד מונחות תמונות שניהם צמודות ללא הפרדה, כמו בלב. אך בבית הקברות המצב שונה.
"קברו את אבא מחוץ לגדר", מספרת שושי, בתם של אינה ודז'ון. "באשדוד הקימו חלקה מיוחדת של כל הנרצחים מהמלחמה, ממש חלקה ספציפית, מיוחדת, מתוחמת, מוקדשת לכל הנרצחים. את אבא שלי לא קברו שם, כי רק אבא שלו היה יהודי, אז הוא לא יהודי לפי ההלכה". היא לוקחת נשימה, מלטפת ברכות את בנה יואב, ואומרת: "אבא שלי לא פה. שום דבר לא יחזיר אותו וזה לא משנה".
"לא יכולה לראות את הצלחות שהוא אכל מהן"
אינה ודז'ון אסלנוב נישאו ב-7 באוקטובר 1977 בעיר פיאטיגורסק, באזור הקווקז ברוסיה. דז'ון למד הנדסת תעשייה באוניברסיטה ואינה למדה רפואה קוסמטית. שלושה ילדים נולדו להם: סרגיי, סטאס ושוש, והם עברו בין ערים שונות באזור. עם התגברות האנטישמיות, בתחילת שנות ה-90, עלו לישראל. את ארבע השנים הראשונות בארץ עשו ברמת גן, ומאז הם בשכונה י"ג באשדוד.
רוברט שאולוב עלה לארץ ב-2016, אחרי שהתאלמן ואיבד את בנו בתאונת דרכים, ובחר להתגורר באשדוד, סמוך לאינה, אחותו, ודז'ון.
"מאז שבעה באוקטובר אני לא יכולה לגעת בבצק", מספרת אינה במטבח ביתה באשדוד. "פעם אחת הילדים ביקשו צ'ודו, זה בצק ממולא בשר עם פטרוזיליה ותיבול, ואז מטגנים אותו ואוכלים כשזה חם. מרוב שרעדו לי הידיים קיבלתי כוויות, יש לי עדיין סימנים. לא יכולתי לעשות את זה, דז'ון היה מול העיניים שלי, כאילו הוא עדיין יושב פה, ואני צריכה להכין לו. אפילו החלפתי את כל סט הצלחות, כי לא יכולה לראות את הצלחות שהוא אכל מהן".
"אבא לא עונה, הוא יצא מהבית ולא עונה"
רוברט ודז'ון היו חברים מילדות, הכירו לפני שאינה הכירה את דז'ון. החברות שלהם נמשכה לאורך השנים, והדיג, תחביב משותף שלהם, הוביל אותם בבוקר אותה שבת לחוף זיקים. הקשר של אינה ורוברט, שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים וחצי, היה מגונן ואוהב. "לקראת החתונה רוברט שאל אותי: 'את בטוחה שאת רוצה להתחתן? את צעירה'. הוא הכיר את דז'ון לפני ואני הייתי בת שמונה עשרה, אז הוא לקח אותי לסנקט פטרבורג, לפתוח קצת את הראש. כשחזרנו הביתה הוא שאל אותי אם אני עדיין בטוחה, וכשאמרתי שכן הוא שמח".
בשבת הארורה דז'ון ורוברט יצאו לדוג בסביבות 05:30, עם זוג חברים, יורי וסבטה ליסובוי. "התחילו האזעקות", מספרת שושי, "ואני תמיד מחייגת לאימא שלי בזמן האזעקות, כי ידעתי שאבא שלי לא נכנס למרחב מוגן. שאלתי אותה: 'אימא, איפה את? הכול בסדר?' היא אמרה: 'כן, אני במקלט, אבל אבא לא עונה. הוא יצא מהבית והוא לא עונה'. לא הבנתי מאיפה הוא לא עונה. ואז היא סיפרה שהוא נסע לדוג".
ממה שידוע, שניהם נרצחו מירי המחבלים עוד לפני שפרשו את החכות בחוף, כשהורידו את ציוד הדיג מהמכונית של רוברט. 19 איש נרצחו באותו בוקר בזיקים מירי מחבלי הג'יהאד האסלאמי, שפלשו בסירות גומי לחוף הרחצה הדרומי ביותר בישראל.
"אחרי שבעלי לא ענה", מספרת אינה, "ישר התקשרתי לאחי, הוא ענה. ואני אומרת: 'רוברט, התחילה אזעקה, אולי תחזרו הביתה מהר? מהר'. כנראה בעלי לא שמע שאחי קרא לו, או משהו, אנחנו לא יודעים בדיוק. היו אזעקות. הבן שלי בא לקחת אותי לבית שלו, כי יש לו ממ"ד, אבל אחרי כמה שעות יצאתי, אמרתי: 'אולי עוד מעט אבא חוזר הביתה ואני רוצה להיות בבית', לא ידענו מה לחשוב". במשך ימים ארוכים לא ידעו מה עלה בגורל יקיריהם.
"אולי אם לא יצרו איתנו קשר זה גם משהו טוב"
"הדלקתי טלוויזיה, ראיתי שמדברים על כיסופים ורעים ונובה, ואף אחד לא אומר מה קורה בזיקים", משחזרת שושי. "גם במשטרה לא ידעו כלום. ביקשתי שיעשו איכון, אבל זה לוקח זמן. לקחתי תמונות שלהם, וניסיתי לאתר אותם באופן עצמאי. הלכתי רחוק, נכנסתי לקבוצה של דיג בישראל. העליתי תמונות שלהם למקרה שמישהו ראה. כבר הגיע חושך ולא יודעים כלום, והאנשים לא בבית. מצב של חוסר אונים". במוצאי שבת נסעו בני המשפחה להעביר דגימות די.אן.איי למשטרה והתחילו לעבור בין בתי החולים בדרום.
"בא בוקר והתקווה, בלב התקווה – הנה, הבוקר בא, עכשיו יהיה שינוי", מספרת אינה על היום הראשון אחרי הטבח, "אולי הם חוזרים, אולי משהו, אולי נתקעו באיזשהו מקום, אולי מסתתרים, אולי מתחבאים. אולי אם לא יצרו איתנו קשר זה גם משהו טוב".
"עוברים ימים ואני לא יודעת איפה בעלי ואחי. אני לא יודעת. וזה פשוט, הרגשה היא שאי אפשר להעביר, אין איך לספר על ההרגשה הזו. זה פשוט פחד"
קרובי המשפחה של נעדרים נוספים מהחוף מצאו אחד את השני ברשתות החברתיות, והתחברו כדי לנסות למצוא קצה חוט לגורל יקיריהם. "הוא מחפש את אבא שלו, הוא מחפש את הבת שלו, הוא מחפש את אח שלו, הוא מחפש את האבא והבן, כולם בחוף זיקים. אף אחד לא קיבל שום הודעה? יכול להיות שהייתה פה חטיפה? הכול רץ בראש. לא מקבלים תשובות מאף אחד. לא משטרה, לא צבא, לא מישהו שבא ואומר לך: 'שנייה, בוא נעשה סדר'. היום אני יודעת שהיה כאוס, אבל באותה נקודה, את לא מבינה מה הלך פה.
"עוברים ימים ואני לא יודעת איפה בעלי ואחי. אני לא יודעת. וזה פשוט, הרגשה היא שאי אפשר להעביר, אין איך לספר על ההרגשה הזו. זה פשוט פחד. לפעמים ישבתי ועצמתי עיניים, ואמרתי לעצמי שהם בחטופים, השלמתי עם זה וכבר חשבתי מה קורה להם".
"אז נכנסתי משבעה לשבעה"
ביום שני קיבלה שושי שיחת טלפון ממתנדב בעמותת ידידים, שהגיע לחוף זיקים עוד בשבת וטיפל בפצועים ובנרצחים. "שלחתי לו תמונות, והוא רושם לי: 'הייתי שם עם עוד חבר'ה, היינו בטנדר, העמסנו את כולם על טנדרים, משתתף בצערכם, לצערנו הם לא היו בין החיים'. אני לא קולטת את מה שהוא כתב לי. אני קוראת את זה, ואני לא מבינה, המוח שלי לא מבין את מה שאני קוראת. הוא היה הראשון שהודיע לי, והוא אמר שהם פינו את הגופות לשורה, וחלק לאבו כביר.
"אתה מספר לעצמך סיפורים, מסרנו די.אן.איי בתחילת השבוע, כמה זמן לוקח? אז הם בחיים, הכל טוב, שכאילו המחבלים ירצו להחזיק אותם בחיים כקלף מיקוח. היום אני לא יודעת מה פחות גרוע מבין האפשרויות"
"אז אחים שלי נוסעים פיזית לאבו כביר, מזהים לפי תמונה. לא מוצאים, אז אחי אומר לי: 'יכול להיות שהוא מתבלבל?' והוא אומר לי: 'שוש, תירגעי, הם לא פה, הם לא. אני לא רואה, אין לאן איפה עוד ללכת. אם הם לא פה, אז הם לא פה'. כל שביב של משהו מקפיץ, והיו אזעקות. זה לא מצב רגיל. כבישים סגורים. מפחדים לצאת מהבית, אבל לא חושבים על הפחד, יש משהו אחר שמניע אותך.
"אתה מספר לעצמך סיפורים, מסרנו די.אן.איי בתחילת השבוע, כמה זמן לוקח? אז הם בחיים, הכול טוב, שכאילו המחבלים ירצו להחזיק אותם בחיים כקלף מיקוח. היום אני לא יודעת מה פחות גרוע מבין האפשרויות. אנחנו רואים את החטופים ומה הם עוברים, איזו התעללות נפשית, שאני לא יודעת כבר מה היה עדיף".
אינה: "דז'ון הוא בן אדם חזק מנטלית, חזק פיזית. הוא ישרוד את זה. אבל אחי? הוא צריך פעמיים ביום זריקת אינסולין. הוא צריך אוכל בזמן. תיארתי לעצמי שבעלי דורש: 'תביאו מים לבן אדם! הוא חולה! והוא מקבל מקום'. הסצנות האלה הרגו אותי פשוט. ואני לא אמרתי לאף אחד, הפה שלי נסגר. פשוט. לא יכולתי לדבר. לא יכולתי להוציא מילה. לא יכולתי. עד ש… עד יום חמישי בבוקר".
בבוקר יום חמישי קיבלה אינה שיחת טלפון מהעובדת הסוציאלית בעיריית אשדוד, ששאלה לכתובת המדויקת שלה. כעבור זמן קצר הופיעו הקצינים בדלת. "'על בעלי? על אחי?', אני שואלת, 'את מי? על מי?' ככה אני שואלת, 'מי? מי?' אז אמרו, על בעלי. כבר באותו יום הייתה הלוויה. אמרתי: 'יש לי הרגשה שאני מסיימת את השבעה, ויגידו לי על רוברט'. ובדיוק ככה היה, סיימנו שבעה של בעלי, החלפתי בגדים, הורדתי את החולצה, ובאו המבשרים. אז נכנסתי משבעה לשבעה".
"אבא שלי אהב מאוד טבע"
דז'ון אסלנוב נולד לאבא יהודי ואמא אוקראינית, ילד סנדוויץ' בין שתי אחיות מבוגרות ממנו ושתי אחיות צעירות ממנו, להן הוא דאג כבבת עינו. כשהיה נער ניגן גיטרה ואהב את הביטלס, במיוחד את ג'ון לנון. "לא אופייני נכון?", צוחקת שושי. "כל הזמן הייתי אומרת: 'אבא, בגלל זה קראו לך דז'ון?' בתור ילדה שעלתה מרוסיה זה היה באמת מוזר".
את שמו המיוחד קיבל מהוריו בעקבות סרט אנגלי עם גיבור בשם ג'וני, ועל שם דודו שנפטר בגיל צעיר. את האיות המיוחד אינה ושושי מסבירות בפשטות: "ככה כתבו את זה".
"אבא שלי אהב מאוד טבע", מספרת שושי, "בתור ילדה הוא היה לוקח אותי לקטיף, והייתי מביאה איתי חברות. הייתי שואלת: 'טוב, מי רוצה לבוא איתי היום לאסוף פטריות ביער?' מבחינתי הרגעים המשותפים שלנו היו בילוי ממש. פעם אחת נסענו כל המשפחה לדיג וישנו בשטח, אלוהים יודע איפה, באזור הגולן.
"הוא היה שם תמיד בשבילי. בן אדם מאוד פשוט, צנוע, ועם זאת, עשיר בניסיון חיים, וידע, ומשכיל. דרש מאיתנו תמיד להיות בני אדם טובים לאחרים, למצוא שיח, לדעת למצוא בכל אחד את הטוב. הוא היה יודע מתי העונה של כל פרי, מתי לאסוף רימונים, או קלמנטינות, והיה מלקט בפרדסים ליד הבית, מסדר בשקיות, ומחלק לכל הילדים".
"כשהיו אזעקות", נזכרת אינה, "הוא היה יושב בגינה, מעשן, מסתכל, וצועק עלינו כשלא היינו סוגרים את הדלת של הממ"ד. לא היה בו פחד".
שושי: "הוא דחף אותנו להתקדם בחיים, להצליח, ללכת ללמוד, לא להיות בינונית. לא ראיתי אותו אף פעם מתלונן, והמוטו שלו היה שצריך להיות חזקים, החיים לא פיקניק, אנחנו צריכים להיות חזקים".
"איבדתי את בעלי, איבדתי את אחי, זה כאב אחד"
התמונות בפינות הזיכרון בבית נחלקות: אלו שמתחת לטלוויזיה הן משפחתיות ומרובות משתתפים; ואלו שעל לוח השש-בש שבו שיחק דז'ון, הן רק שלו ושל רוברט, כי אמרו שאסור, וצריך תמונות שהם לבד.
למרות הימים הקשים שחלפו עד שהגיעו ההודעות על מותם, ולמרות ההפרדה ביניהם בבית הקברות, אינה נאחזת בעובדה שיש לה קברים לפקוד ולבכות בהם. אימא שלה ושל רוברט הייתה וטראנית, לוחמת נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה, והתמונה שלה עם רוברט היא מ-9 במאי 2019, כשעצרו לשתות קפה אחרי הטקס המסורתי.
אינה: "זה טוב שיש תמונות, אבל אני מרגישה שהוא יושב פה, ומעשן סיגריות. מדמיינת", "וקצת להוסיף איזה מפיץ ריח כזה של סיגריות, של מלבורו אדום", מוסיפה שושי.
"הוא היה יושב פה תמיד עם חברים, אוכלים בשר, מדברים, על הכול, כמו נשים. חברות אמיתית, אין כאלה כבר. וזה בא ביחד", היא מוסיפה ברכות, "אין לי הבדל, זה כאב אחד. באמת. אין לי הבדל. איבדתי את בעלי או איבדתי את אחי, זה כאב אחד, זה ביחד, זה ממש ביחד".