מאות אנשים השתתפו הערב (ראשון) בטקס זיכרון לזכרם של נרצחי והמסיבות בשבעה באוקטובר בגבול עזה. הטקס, שארגנה עמותת "שבט הנובה" והתרחש בהאנגר 11 בנמל תל אביב, לא היה פתוח לציבור הרחב. השתתפו בו רק ניצולי המסיבות ומשפחותיהם, ומשפחות נרצחי וחטופי המסיבות.
408 ישראלים, רובם צעירים, נרצחו במסיבות הנובה, הפסיידאק, המאשרום ומחנה ההכנה למסיבת המידברן, שנערכו בסמוך לרעים. 44 ממשתתפי המסיבות נחטפו לעזה, חלקם חזרו חיים, חלקם הושבו לאחר שנרצחו בשבי, ורבים מהם עדיין חטופים בעזה. כ-4,000 איש ניצלו מאתרי המסיבות, רבים מהם נפצעו פיזית ונפשית.
את רחבת קבלת פנים מילאו מגוון משפחות וצעירים מכל חלקי הארץ. עץ מואר עליו כתובים שמות כולם ומאות נרות קישטו את הרחבה. לאט לאט נדלקו הנרות, והשולחן עליו הם מונחים התמלא בפתקים עם מילות אהבה ליקירים שהלכו. באוויר נשמעו אנחות קטנות וקולות בכי, אך נראו גם צחוק וחיוכים של חברים שנפגשים, דמעות של התרגשות, וחיבוקים. שני חובשי כיפה עם מדי זק"א, ודאי מאלה שחיפשו, זיהו ומצאו חלק מהחללים, עמדו בצד והסתכלו.
בתחילת הטקס מאות שמות הוקרנו על המסך מלווים בשירת "דע לך שכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד משלו". לאחר מכן עלה לבמה קובי איטח, אביו של ליאל איטח ז"ל, הקריא את קטע ה'יזכור' בדמעות. באוויר מרחפת ההבנה שזה עדיין אינו טקס זיכרון. זו מציאות חיה ובועטת, פצע פתוח ומדמם בלבבות של כולם.
"אני אמא שכולה. אני לא מעכלת את המילה", סיפרה אורין גנץ, שבתה עדן זכריה ז"ל נחטפה ממסיבת הנובה ונרצחה בשבי. גופתה של עדן חולצה מעזה והושבה ארצה בדצמבר האחרון. בן זוגה של עדן, אופק קמחי ז"ל, נרצח ב-7 באוקטובר.
"אם הייתי נואמת מול קהל אחר הוא לא היה מאמין לי. הוא היה מאשים אותי שאני רואה יותר מדי סרטים. אני עדיין בהכחשה, עדיין מקווה לראות אותך ברשימות של ניצולים, לראות אותך באחד מבתי החולים. שואלים אותי- איך זה מרגיש אחרי שנה? אבל אני עוד תקועה באותו היום".
"אני מרגישה שנלקחה ממני המהות שלי כאמא", סיפרה סיגל מנצורי, אמן של האחיות רויה ונורל מנצורי ז"ל, שנרצחו שתיהן במסיבת הנובה. "אין לי שום נחמה". "להיות ילדה יתומה זה כאב שאי אפשר לתאר במילים" סיפרה שקד שלו, בתו של שי שלו ז"ל. "אני מנסה לקבל את התואר שנגזר עלי, אבל אני תמיד אהיה ילדה של אבא. לאן ממשיכים? אני לא יודעת. אולי יגיעו התשובות מתישהו".
במשך דקות ארוכות הוקרנו שמותיהם ותמונותיהם של כל הנרצחים, ומספר אנשים פרצו בבכי ויצאו החוצה.
"עמותת קהילת שבט הנובה נולדה מתוך ואקום שנוצר, עקב אי מסוגלותה של הממשלה לקחת אחריות ולתת מענה למשפחות השכולות", סיפר אלון דותן, יו"ר העמותה. "לא היה לנו ניסיון, למדנו תוך כדי תנועה על המציאות החדשה.
"משפחות יקרות, אנחנו יודעים שאי אפשר למלא את החלל שהתירו יקיריכם. אבל לא נפסיק לתמוך, לזכור ולהנציח. נמשיך להיות כאן יד ביד אתכם בדרך הזו. אירוע כזה לא ישכח ולא יחזור".
רועי שלו, שורד מסיבת הנובה, סיפר על הרגעים הקשים. "בפסטיבל היו חיוכים ואהבת חינם בכל מקום. המסיבה הכי יפה בעולם. ובן רגע זה הפך לגיהנום. מצאתי את עצמי בורח עם מפל אהובתי וליהי חברה טובה שלנו. המחבלים ירו בנו, הבנות נרצחו לידי, אני שרדתי את זה עם שני כדורים בגב וקצת רסיסים של רימון. 10 ימים לאחר מכן אמי האהובה שמה קץ לחייה. בשבוע אחד אכזרי איבדתי את שלוש הנשים האהובות עליי בחיים.
"מצאתי את עצמי מאז מדבר על אהובותיי בכל קצוות העולם. ואיך הסתיימו החיים שלהן. ואני מרגיש אותן בכל צעד. הכאב הוא יומיומי והוא תוקף ברגעים הכי לא צפויים. הוא כל הזמן שם. ולצד הכאב הגדול אני משתדל להפיץ את האור והטוב שלנו בעולם".
"365 ימים מאז השיחה האחרונה שלי עם גיאצ'וק" סיפר מישל אילוז, אביו של גיא אילוז ז"ל, שנחטף המסיבה, נרצח בשבי וגופתו עדיין מוחזקת בעזה. "גיא היה ילד של טבע, נגינה ואהבה אין סופית. הוא חי את חיו בנועם. מי היה מאמין שעברה שנה והוא עוד שם. היו צריכים לדאוג להחזיר את ילדינו הביתה בעסקה".
אילוז פנה לראש הממשלה בנימין נתניהו: "שלא תעז להחזיר את בני באיזו פעולה. שלא תעז לסכן שערה מראשו של חייל צה"ל. החזר את בני בעסקה, החזר את כל החיים לשיקום ואת המתים לקבר ישראל".
נועה ארגמני ושלומי זיו, שנחטפו ממסיבת הנובה וחולצו ב"מבצע ארנון", נאמו גם הם בטקס. "246 ימים הייתי בשבי החמאס. ימים של כאב, חוסר וודאות ופחד", סיפר זיו. "התקווה שיש לי משפחה וחברים שפועלים להחזרתי היא זו שהחזיקה אותי שם. אני לא יכול להפסיק לחשוב על אלה שכבר שנה שם. לא נרפה עד שכולם יחזרו הביתה".
"246 יום חייתי בפחד יום יומי, בתת תנאים קיצוניים", סיפרה ארגמני. "ברגע אחד חיילי צהל החזירו לי את החיים בחזרה. אבל רק לאחר שחזרתי הבנתי את גודל האסון. הבנתי שארנון זמורה ז"ל הקריב את חייו עבור חיינו, הבנתי שחברים שלי כבר אינם, הבנתי שחור ענק ישאר בלב. אני עדיין לא יודעת איך לאסוף את השברים, איך להמשיך קדימה. אני עדיין שואלת למה. למה אני. אני רק יודעת שקיבלתי את החיים שלי בחזרה, ושאבינתן שלי עדיין שם, ש-101 חטופים עדיין שם, לא יודעים מה עלה בגורלם יקיריהם, מחכים לחזור הביתה".
את הטקס הנחה גיא זוארץ, והשתתפו בו הזמרים שלומי שבת, יובל דיין, שי המבר, אמיר דדון ושירי מימון. בטקס השתתפו גם השחקנית ופעילת ההסברה נועה תשבי ואריק גולדשטיין, מנכ"ל הפדרציה היהודית בניו יורק.
לאחר שחני ריקרדו, אמא של אוריה ריקרדו ז"ל, שרה חנוקה מדמעות את "התקווה", הטקס התפזר בשקט, כשרבים לא צלחו את כולו. הכאב עוד לא הספיק להתגבש, וזה היה יותר מדי. אולי בעתיד, בעוד כמה שנים, זה יהפוך לטקס זיכרון ככל טקסי הזיכרון- עם צפירה או דקת דומייה, קטעי קריאה וילדים שמתאפקים שלא לצחוק ממבוכה. אך כרגע, נראה שלפחות בשנים הקרובות, אירועי השבעה באוקטובר יישארו חיים ומדממים בלבבות.
