הבלבול והמבוכה שאחזו בחיזבאללה פגעו לא רק ביכולות הפיקוד האסטרטגי והמערכתי שלו, אלא גם ביכולת התפקוד של חלק ממערכיו המבצעיים. אבל דווקא על רקע הוצאת האויב משיווי משקלו בולטות המטרות הצנועות של מבצע "חצי הצפון".
לפי הפרסומים, המבצע נועד להשיב את תושבי הצפון לבתיהם באמצעות טיהור קו הכפרים הלבנוניים הצמוד לגבול ישראל והשטח הפתוח שביניהם ולשלול מהאויב את קרש הקפיצה ההתקפי שבנה שם. דובר צה"ל דיווח כי כוח המונה כשתי אוגדות, בין שישה לעשרה צוותי קרב חטיבתיים, נכנס לרצועת הכפרים והשטחים הפתוחים הסמוכה מאוד לגבול. במילים אחרות: 1) צה"ל יצא למבצע נגד תשתיות, לא נגד אויב. 2) ככל שהאויב יאפשר זאת, צה"ל מעדיף לבצע את המשימה ללא התנגשות קרבית.
לכאורה תוכנית מוגבלת מגלמת סיכונים מוגבלים. אך בהסתכלות צבאית צרה לעיתים המוגבל הוא גם המסוכן יותר. כדי לנהל את הסיכון כדאי להגדיר את הנחות העבודה של התכנית הנוכחית ולבחון באופן מתמיד אם הן נותרו בתוקף.
דווקא הכוח הקרקעי של האויב בדרום לבנון נפגע פחות מיתר מערכי הארגון. אין לשלול את האפשרות שההודעות על מטרותיו המוגבלות של המבצע נועדו לא רק לאוזניים ישראליות ואמריקאיות אלא גם כאיתות לאויב. המסר המשתמע הוא – "אם תימנעו מלהתנגד לכוחות, תימנע הרחבת המבצע ויתאפשר שימור הכוח הצבאי של הארגון בדרום". הדיבורים בישראל על הסדרה מדינית בתום טיהור רצועת החיץ הולמים את המסר הזה.
מההיבט הצבאי גרידא הרעיון המבצעי של פיקוד הצפון הוא בעייתי. פריסת הכוח הצה"לי על גבי רצועה דקה מאוד, ומצפונו צבא חיזבאללה המקיים עוצמה צבאית משמעותית לרבות יכולות תקיפה בנ"ט ומרגמות, פשיטות ומארבי משיכה, חושפת את החטיבות ליוזמות אויב מסוכנות. לפחות קרב אחד עד כה בו נפגעו כמעט 50 לוחמי צוות הקרב של גדוד אגוז, המחיש את הסיכון הזה. ברור שצה"ל מנסה להתגבר על תורפה זאת באמצעות אבטחת הכוחות בריכוז מאמץ אווירי וריכוז כוח אש עצום המכוון לרכסים השולטים על כוחותינו. ועדיין, מזווית ההסתכלות הצבאית נכון יותר היה ללכוד את צבא חיזבאללה בדרום לבנון באמצעות מהלכים מהירים. הכרעת אויב בקרב נשענת בדרך-כלל על עקרון של צמצום החיכוך עם הקליפה הקשה וחתירה מהירה לעומק.
במישור המיקרו-טקטי, מהלכים מהירים ונחרצים אמורים לצמצם את איום טילי הנ"ט המתקדמים על הכוחות. באופן כללי קרב תנועה מהיר מקשה על המגן. באופן קונקרטי יותר – ככל שחולפים הימים ממהלומות האיתוריות ומתקיפות חיל האוויר הנרחבות על בנק המטרות בדרום, כך גובר הסיכוי שיחידות האויב יתאוששו וייערכו טוב יותר לקראת הקרבות.
למרות סיכוני האסטרטגיה הנוכחית, הבחירה בה היא לגיטימית. חיזבאללה בדרום מהווה איום צבאי משמעותי המסוגל לגבות מחיר יקר. צה"ל, אחרי שנה של מלחמה בעזה, אינו צבא רענן, כשיר, חמוש עד עור שיניו וזועם, כפי שהיה בתחילת המלחמה בעזה. יתכן שהאויב ייאות לשתף פעולה עם התכנית כדי לשמר את כוחו, למרות הרצון להשיב את כבודו האבוד. יתכן אף שזאת הנחיית איראן.
כך או כך יש להגדיר את ההנחות שבבסיס התכנית הנוכחית ולבחון את תקפותן. עלינו להגדיר את המצב בבהירות:
- צה"ל יצא להילחם בתשתיות, לא באויב.
- בנסיבות אלה מגע קרבי יהיה בדרך כלל ביוזמת האויב.
- המהלך הנוכחי אינו אופטימלי במונחי אבטחת הכוחות. אופי הפעילות כרגע מאפשר לאויב את היוזמה הטקטית בשטח.
- ככל שחולף הזמן השפעת המהלומות נחלשת ושיווי המשקל חוזר לאויב.
- הבחירה באסטרטגיה החותרת לעצירה בהסכם תותיר בהכרח את חיזבאללה ככוח צבאי בלבנון.
אם הסיכונים הגלומים בסעיפים 1-4 מתממשים בכמה אירועים רצופים, אזי שאופציית ההכרעה הקרקעית של צבא חיזבאללה בדרום צריכה להיות ממומשת במהירות. יש להכין אותה גם כמענה מבצעי וגם כאיום נצור כלפי האויב.
הנקודה החמישית נוגעת לאסטרטגיה הישראלית. כרגע אסטרטגיה זו אינה חותרת לפירוז דרום לבנון בכוח אלא להסכם מדיני כלשהו, ככל הנראה ברוח 1701 – החלטת מועצת הביטחון שסיימה את מלחמת לבנון השנייה. מכיוון שאנו למודי ניסיון ממידת האמינות של מנגנוני פירוז זרים, המשמעות האסטרטגית היא שמלחמת לבנון הנוכחית אינה אלא הקדמה למלחמה הבאה.
כאמור, זו אינה בהכרח אסטרטגיה שגויה. ישראל נלחמת בשבע זירות והארכת המלחמה בזירות אחרות משרתת את חמאס עזה. קשה גם לראות מנגנון סיום ברור למלחמה שנפתחה בין איראן לישראל. לכל אסטרטגיה יתרונות וחסרונות, והדבר החשוב הוא להבין אותן.
האסטרטגיה הנוכחית חותרת לקיצור המלחמה הארוכה אליה נקלענו. המחיר הוא שמלחמת לבנון הנוכחית לא תהיה מלחמת לבנון האחרונה. למלחמה הבאה ייערך חיזבאללה תוך הפקת הלקחים מכישלונותיו בסיבוב הנוכחי. בעתיד ישראל לא תוכל להניח שסדרת מבצעים חשאיים יספקו לה את אותם היתרונות. יתכן שגם בנק המטרות מפורסם לא יתמלא מחדש באותו הקצב. המלחמה הנוכחית מתנהלת תוך שטקטיקות לחימה בטרור, כמו סיכול מפקדים בכירים, מניבות הישגים מערכתיים מפתיעים בעוצמתם. עם זאת נראה שגם נוכח הצלחות אלה הבחירה הישראלית בשטח היא לא לנצל את הרגע הזה כדי לחתור להכרעת צבא חיזבאללה בדרום. בחירה זו, מעבר להקשר האסטרטגי שתואר, אינה מלמדת על ביטחון עצמי צבאי עצום.
כדי להכריע את הכוח הצבאי העתידי של חיזבאללה בדרום, למוד לקחי המלחמה הנוכחית, יצטרך צה"ל להגיע לא רק נחוש יותר, אלא בעיקר מותאם יותר.
האסטרטגיה הנוכחית עשויה להצליח. יתכן שנשיב את התושבים ונגיע להסכם. אך הצלחה זו, אם תהיה, מסמנת לא רק את ההישג המבצעי של המהלומות החשאיות והאוויריות שניחתו על האויב, אלא גם את מגבלותיהן. ללא הסרת האיום הצבאי בדרום לבנון ישמר מאזן הרתעה הדדי וישראל לא תוכל לאכוף הסכם פירוז בכוח. הישרדותו הצבאית של האויב המובס רק תאיץ את ההתכוננות למלחמה הבאה עם אויב חכם יותר ולהוט להשבת כבודו.
המלחמה הבאה עשויה להיות העימות המכריע. על צה"ל לפתח יכולת הכרעה צבאית ברורה ומובהקת. יכולת צבאית, לא עוד מתיחה של שיטות לוחמה בטרור.
__________________________________________________________
הכותב היה מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית. ספרו ״המלחמה שלפני״ עוסק בתיאוריה צבאית ישראלית. בימים אלה הוא עובד על הספר ״התחדשות״ על חידוש כוח המגן העברי בעקבות מלחמת חרבות ברזל.
