הקטע עם אזעקה הוא שאתה לא יודע איפה היא תתפוס אותך. בדרך כלל יש לך את החירות לרוץ, להיכנס, לצאת, לעלות. לא ברכבת. כמו החיים: זה נוסע, לא עוצר, לא תלוי בך. ההמלצה היא להשתטח על הרצפה, אבל כששני אובייקטים זזים האם הסיכוי להיפגע גדול יותר?
טיל יוצא מעזה, או מבינת ג'בייל או מצנעא, במהירות פגיעה מרבית ביהודים נודדים. אתה יוצא מעכו או מאשקלון או מירושלים במהירות להגיע הביתה, כי שם מקובל לחשוב שבטוח יותר – מי יגיע ראשון? אם רצים בגשם או הולכים בגשם, נרטבים פחות?
לא כולם נשכבים על הרצפה כשיש אזעקה, מי ששומע מוזיקה יכול לא לשים לב. גם מי שגיבור או מתפדח מהסצנה. אבל כולם, גם מי שממשיך לשבת, גם מי שנשכב, גם מי שבוכה – כולם מצלמים. פעם היה ניסיון תרבותי כזה לשכנע בני אדם לחיות ברגע ולצלם בראש, אבל כשהמציאות כזאת, למה לחיות ברגע? עדיף לצלם כדי לשכוח. (יהל פרג')

מיה גורן ז"ל, הגננת המיתולוגית של קיבוץ ניר עוז, מאכילה את כפיר ביבס, התינוק הג'ינג'י. מי שהזינה וגידלה דורות של בני קיבוץ, נותנת לתינוק המחויך, במבט טוב ויד בוטחת, בדיוק מה שהוא צריך. שניהם נחטפו. האידיליה של החינוך הקיבוצי המיטיב נקטעה בידי רוע אנושי. היא נרצחה וגופתה הושבה לישראל, אבל כפיר, שנחטף כשהיה בן עשרה חודשים, עדיין בשבי, מוחזק בגיהנום כבר יותר משנה. האם אימו שירי אוחזת בו כך? ומתי ישובו עם אביו ירדן ואחיו אריאל הביתה? (מאור הוימן)

עידן עמדי. לא סלב, לא פאודה ולא כוכב נולד. חייל, לוחם, עומד ומדבר מול מצלמה שבועיים אחרי שנפצע קשה בעזה. לא ציני ולא קיטשי. "המעמד הזה לא טבעי לי, אז תהיו סבלניים. למרבה האירוניה", הוא אומר, "הייתי בלתי ניתן לזיהוי. על תג היד שלי נקבע השם: 'אלמוני בן 22'". בהמשך נפרד מפקודיו שנפלו. דומע, לא מנסה להקרין כוח, מרשה לעצמו לדבר על הפציעה, על הכאב, וקורא להחזרת החטופים. "מדינת ישראל קמה בראש ובראשונה", הוא אומר, "כדי שכל יהודי יידע שיש מקום אחד על הגלובוס שהוא מבצר לבני עמנו…". רגע של ציונות יפה, כואבת ולא מתלהמת. הציונות של מרבית הציבור, שקולו כמעט ולא נשמע. (אמיתי פרץ)

סדריק גרין נולד בדרום תל אביב לזוג אזרחי הפיליפינים שהגיעו לישראל כדי להתפרנס, ונפל באסון קריסת המבנה בדרום הרצועה עם 20 מחבריו לשירות המילואים. מאות ליוו אותו בדרכו האחרונה, כולל אביו שגורש בזמנו מהארץ, והגיע במיוחד. רב צבאי אמר קדיש, כומר בירך, ועל ארונו פוזרו פרחים ובושם, כמנהג הקהילה שלו. בסך הכול בן 23 הוא היה, ואישתו הצעירה, דניאלה, נאלצת ללמוד מה זה להיות אלמנה. כמה צער הביאה השנה הזו. (הדס יום טוב)

"אני נולדתי לשלום". מילים תמימות של עוזי חיטמן על קיר מיגונית בנתיב העשרה. מיגונית – מבנה שנועד להציל חיים והפך ביום הנורא גם למלכודת מוות. בנתיב העשרה נרצחו בדם קר 20 מחברי המושב. האם אחרי האכזריות הנוראה של 7 באוקטובר, והמלחמה שפרצה בעקבותיו, אפשר להמשיך להחזיק באתוס של שלום, או שנגזר דינו להישאר רק ככמיהה מופשטת ומילים תמימות של שיר? (נוי קוגמן)

כיתת "לילך" מקיבוץ בארי חוגגת בר מצווה עצוב. שניים מילדי הכיתה, ליאל וינאי חצרוני, נרצחו בבית של פסי. שמותיהם מתנוססים בגדול מעל שמותיהם של יתר חברי הכיתה. כתובת אש – דרך כל כך יפה וקיבוצית לזכור בימי חורבן ואבל את מי שאינם, בלי לשכוח את מי שחי. כיתת "לילך" תישאר. (טל כרמון)

שכונת הקרווילות שקמה בקיבוץ חצרים עבור מגורים זמניים לאנשי בארי, מזכירה למי שאולי שכח את "נחביר", תחילת דרכו של קיבוץ בארי, קיבוץ "אח" לחצרים. שניהם נוסדו באותו לילה, מוצאי כיפור תש"ז (1946) כחלק מי"א הנקודות בנגב. שני הקיבוצים הצמיחו זן נדיר של חלוצים שלא רק מאמינים בהפרחת השממה אלא יכולים לה, ושניהם הפכו במשך השנים, בזכות החלטות תקדימיות, לקטר של התעשייה הקיבוצית. כעבור כמעט 80 שנה, אחרי הצבעת חברים בשניהם, הם יוצאים שוב לדרך משותפת בקיבוץ הזמני החדש "באחצרים", וממשיכים להיאבק להחזרת החטופים. (אוריאל לוי)

הברזל הכבד, המעוות, המעוקם לתוך עצמו, מפורק ומט ליפול. Avivim הפוכה ואביבים הפוכה. הגליל שרוף מסביב. טיל אחד חירב השקעה של 15 שנה ביקב קטן בקצה העזוב של מדינת ישראל. בוטיק, שבעליו כל כך התאמצו להפיק ממנו את טעמו הייחודי של המקום. לחדשו. לרעננו. להעשירו. ועכשיו הוא רק שטיח אדמה שחור, שמקבל אליו רק את מי שמוכן להסתכן בשהות של שתי דקות, לא יותר. מספיק זמן להרגיש את כובד המלחמה הזו. (דוד טברסקי)

אל ההתגייסות האזרחית האדירה לחמ"לים של סיוע בתחילת המלחמה, הצטרף גם "אחיות מברזל", חמ"ל נשים חרדיות, שנפתח בירושלים והתפשט בארץ. "אחיות זו כל אישה ממשפחה של פצועים, נעדרים, אבלים, שקשורה למילואימניקים", הסבירה אז חנה אירם, אחת ממייסדות החמ"ל, שהמטה הארצי שלו פעל מחנות פאות בירושלים. כ-1,000 מתנדבות ברחבי הארץ הכינו ארוחות כשרות, אספו ציוד נדרש למפונים ולחיילי צה"ל, והיו אוזן קשבת לנשים במצוקה. נשים חרדיות חזקות, עוצמתיות, שמשלבות גידול ילדים, עבודה משמעותית וחסד. (יעל אלנתן)

"אף פעם לא ביקשתי עוד כסף, רק לעבוד", אמרה ירושה נגאוקר כשהציגה למצלמה בינואר את מכתב הפיטורים שקיבלה. הביקור במפעל 'פרי הגליל' בחצור הגלילית חיזק תחושה של הפקרה, במדינה שמעדיפה לפרנס חקלאים ועובדים בטורקיה מאשר בפריפריה הצפונית. בביקור הבא בגליל העליון סיפרו בעלי עסקים קטנים איך שורדים עשרה חודשים תחת ירי טילים מתמשך עם פיצויים דלים ומאוחרים. 'פרי הגליל' נסגר סופית בספטמבר. לא בטוח שמישהו מתאבל עליו חוץ מעובדיו. אבל הגליל, מה יהא עליו? (ניצן צבי כהן)

התמונה הזו צולמה בלילה שבו שוטרי מג"ב הגיעו למאה שערים ב-15 באפריל השנה, כדי לתפוס שוהים פלסטינים בלתי חוקיים, שלפי מידע מודיעיני התחבאו בשכונה החרדית. אבל התמונה הזו לא מספרת על תופעת השוהים הבלתי חוקיים שהתעצמה השנה (כ-20 אלף שב"חים נעצרו מתחילת המלחמה). התמונה הזו מספרת על חלקים הולכים וגדלים בציבור החרדי שחשים חוסר אמון במוסדות המדינה. הם למודי עימותים. הכוח שחיילי מג"ב מורגלים להשתמש בו הוביל שוב להתנגשות אלימה. חרדים השליכו על השוטרים מוטות ברזל, רהיטים וחפצים נוספים, והשוטרים המטירו עליהם רימוני גז, מי בואש ואלות. זו לא הייתה הפגנה נגד הגיוס, לא הפגנה להשבת החטופים, ולא הפגנה נגד המלחמה. זו הייתה הפגנה של חשדנות, של חוסר אמון. (אור גואטה)

יום עבודה שגרתי במסע להריסת בתי בדואים בנגב, שנמשך גם בימי המלחמה. ילד אחד מול שוטרים רכובים וחמושים. שלא כמו בסיפורים, הילד הפסיד, ביתו נהרס. והשוטרים? הם חזרו לבתיהם מעוד יום עבודה. "לבדי מול כל העולם" קרא וליד אל עוברה לצילום שלו. (יניב שרון)

"הדבר הכי רע שקרה לנו השנה היה המלחמה, והכי טוב – הקייצת", אמרו הילדים שבתמונה, חניכי קן שדרות של הנוער העובד והלומד. בצילום לא רואים את מה שהייתה, מעבר לכביש, משטרת שדרות, ועכשיו היא אנדרטה לזכר השוטרים והחיילים שנפלו שם בקרב. שמחת קיץ היא בימי מלחמה הוכחה לחוסנם של ילדים ובני נוער ולכוחה של תנועת נוער להעניק תקווה. (מיכל מרנץ)

חמניות אף על פי כן. החמניות של קיבוץ נחל עוז נזרעו בשטח צבאי סגור, צמחו ופרחו בשדות שחצו המוני העזתים שפלשו לקיבוצי העוטף וחוללו טבח אכזרי. את הקיבוץ והקהילה ייקח שנים לשקם; את ההרס שנראה באופק, מצידו השני של הגבול, לא ברור מי ישקם. אבל החמניות פורחות. "נעשה פה חקלאות", אמר מורן פרייבך, מנהל ענף גידולי השדה של נחל עוז, "כי חקלאות זה חיים". הוא יודע שבזה טמון הזרע לריפוי. (מאיה רונן)