פרופ' אבי עורי (76) היה אמור לסיים את שירות המילואים שלו כרופא קרבי ב-7 באוקטובר 1973. אחרי חודש שעבר כרופא בין המעוזים, היה אמור לשוב לביתו בתל אביב, אבל צירוף מקרים מוזר הוביל אותו במקום לאחד המעוזים על גדת התעלה. הוא הגיע למעוז 'חיזיון' הנידח כ-45 דקות לפני פרוץ המלחמה. עורי ראה את המצרים כובשים את מעוזו, שרד תופת שקשה לתאר ובסופו של דבר נפל בשבי.

התלאות שעבר מפרוץ המלחמה עד שהחל בשיקום אמיתי של חייו יכולות למלא ספר עב כרס, אולם אף אחד מחמשת ספריו ומ-250 המאמרים האקדמיים שפרסם לא עוסק בכך. כתביו עוסקים ברפואה שיקומית ובטיפול ושיקום אסירים משוחררים – זהו מפעל חייו שהוביל את בכירי צה"ל, ביטוח לאומי, והשב"כ להתייעץ איתו לאחר 7 באוקטובר 2023. פרופ' עורי הוא אוטוריטה בתחום, והוא שעיצב את היסודות שעליהם מבוססת תורת הלחימה הישראלית לטיפול בפדויי שבי. עם זאת, יש לו בטן מלאה על מוסדות המדינה ועל היחס לחטופים.

חודש מילואים: שאננות ויהירות
את יום הולדתו ה-25 חגג עורי בתעלה. הוא היה עתודאי שרק סיים שבע שנות לימודי רפואה במחזור הראשון של הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, וגויס בספטמבר כחלק מקבוצה של 20 רופאים לחודש מילואים ברפידים (ביר גפגפה) בסיני. "הייתי סטאז'ר, לא היה לי שום ניסיון. במשך שבע שנים למדנו רק תיאוריה, אבל לא היה לי שום ניסיון בטיפול בפצועים. התפקיד שלנו היה לעבור בין בסיסים ומעוזים ולטפל בפצועים ובחולים. קיבלנו הדרכה על הנעשה בסיני ובתעלה. קצין המודיעין התרברב ואמר שהתעלה לא עבירה ואין שום סיכוי שהמצרים יחצו אותה".

עורי זוכר היטב את האווירה ערב המלחמה. "ישראל הייתה שאננה ויהירה. לאורך 120 ק"מ של תעלת סואץ הוצבו רק כ-400 חיילים. זה יוצא חייל לכל 300 מטר. המעוזים היו מאוישים בדלילות – אחד כן, אחד לא. ברוב המעוזים נותרו בחג רק כ-20 חיילים. במעוזים הגדולים 50-40 חיילים לכל היותר – זה קו בר-לב המפורסם. מאחורי הקו הראשון, בעומק של כ-10 ק"מ היו 'תעוזים' – בסיסים גדולים יותר של שריון, תותחנים ועוד כוחות חיל רגלים. אז כמו היום השתמשו במילים בומבסטיות – 'תעוזים', 'מעוזים' – רק בשביל להסתיר את המציאות העגומה. היום יש מילים אחרות: 'הרתעה', 'עצימה'. אלה רק מילים".

את ספטמבר העביר במעוזים שונים, קרא ספרים, השתעמם, עזר איפה שצריך, ואף תפס משמרות בחמ"ל כדי להקל על הקשרים. "כמה ספרים אפשר כבר לקרוא בחום הזה", הוא מחייך, "היה די משעמם".

במעוז: תחתונים וכפכפים
בערב יום הכיפורים היה בבסיס טסה, כ-20 ק"מ מהתעלה. מפקדיו שחררו אותו. הייתה רק בעיה אחת – לא היה לו מקום בטיסה האחרונה שיצאה לתל אביב. אישתו קרין הייתה בכל מקרה בחו"ל, ולא היה לו איך להגיע לבית הוריו בנתניה לפני כניסת יום כיפור. הנסיעה באוטובוס מהתעלה לתל אביב ארכה כ-12 שעות, והיה כבר צוהרי יום שישי. עורי לא רצה להיתקע בתל אביב באמצע הלילה, ובכל מקרה לא היו לו מפתחות לביתו כי אישתו לקחה אותם איתה לחו"ל. בעודו מסביר זאת למפקד שלו, הגיע הרופא החטיבתי אל"מ דורון מייזל ואמר לו שבשל הכוננות שהוכרזה, חסר לו רופא באחד המעוזים. עורי התנדב להעביר את יום כיפור במעוז קטן בשם 'חיזיון' בתקווה שאחרי יום כיפור יוחלף וייסע הביתה.

השעות חלפו ובבוקר ארז את פקלאותיו, לקח איתו ציוד רפואי שהיה חסר ב'חיזיון' היושב על ראש גשר פירדאן, במרכז התעלה, ובשבת עלה על כלי רכב קטן עם שני נהגים מקדימה שלקח אותו בזריזות למעוז. "סיני היה שקט, שבת, כיפור, ככל שמתקרבים לתעלה השקט מתעצם, שקט שמרגישים כי כל השבוע היה הרבה רעש באזור הזה – המולה של מסוקים, מטוסים, טנקים – גם בצד שלנו ובמיוחד בצד שלהם. המפקדים אמרו לנו לא לדאוג, זה רק תרגיל. דיווחנו על זה שיש תנועה גדולה בצד המצרי, אבל זה כמובן לא עניין אף אחד".

הם הגיעו בכלי הרכב הקטן לכניסה למעוז. שני החיילים זרקו את הציוד שלו ומייד נסעו משם, "אפילו לא עזרו לי להכניס את הציוד פנימה". בחור אחד, כמעט עירום, לובש רק מכנס קצר, יצא מהמוצב ושאל את עורי: "מי אתה?" עורי השיב: "אבי עורי, הרופא שלכם". הבחור שאל: "בשביל מה אנחנו צריכים רופא?" את המעוז תפסו 21 חיילים מגדוד 68 של חטיבת המילואים הירושלמית. הם לא שמעו על הכוננות וכנראה לא ביקרו שם רופאים בתקופה שהם תפסו את המעוז. ההופעה של עורי במקום ביום כיפור הייתה כנראה הזויה עבורם, כמו שהם נראו לעורי מוזרים: "הסתובבו במעוז חצי עירומים, בתחתונים וכפכפים. חלקם בדיוק הלכו להתפלל".

פורצת מלחמה: שיטפון של חיילים מצרים
עורי נכנס למעוז בערך ב-13:00 עם בשורה בפיו: כוננות ג'. "אני מוציא אותם מהמיטות, מוציא אותם מהבונקרים, אומר להם: 'קדימה, יש כוננות ג". רובם היו מבוגרים ממני בכמה שנים. רק מפקד המעוז סרן אחירם (רמי) ברעלי ז"ל היה בגילי. חלקם כעסו עליי. 'מי אתה? מה אתה רוצה מאיתנו?' כנראה לא עדכנו אותם בכוננות, והם היו לגמרי שאננים. פעלתי לפי ההדרכה שקיבלתי, פרשתי את הציוד הרפואי שלי, השעה כבר הייתה 13:30. תוך רבע שעה, סביב 13:45, התחילו הפגזות איומות על המעוז".

המלחמה החלה. במקום להיות בדרך הביתה, פרופ' עורי מצא את עצמו במעוז קדמי, כשלצדו כ-20 מילואימניקים שלא הכיר. הקשר עם העולם ניתק בן רגע. לאף אחד במעוז לא היה מושג מה קורה עם יתר המעוזים על התעלה. לא ידעו שגם סוריה תקפה במקביל. "החבר'ה נלחמו למופת. המפקד ברעלי תפס את העמדה במגדל התצפית ואת מקלע המאג שהיה שם. יורים על המצרים שמנסים לחצות את התעלה בסירות גומי. מרססים אותם. לא נותנים להם להתקדם. אבל הכמות שלהם זה היה כמו שיטפון – בעוד אנחנו במוצב 21 חיילים, הגיעו מולנו אלפים. אם אתה מסתכל על המספרים – צבא מצרים תקף עם ארבע ארמיות – חצי מיליון חיילים, בזמן שאנחנו היינו 400 חיילים פזורים על כל התעלה.

"המפקד ברעלי בתחילה הדף אותם אבל זה היה בלתי אפשרי. הם בנו גשרים על התעלה, חצו במסוקים ובסירות. היו אלה כוחות קומנדו מצרים, והם המשיכו להפגיז ולהפציץ ללא הרף. ברעלי הצליח להטביע ארבע דוברות ולפגוע בנוספות, אבל הם הצליחו בסוף לחצות את התעלה ולהסתער על המעוז.

"בשלב מסוים, אולי שעה לאחר פרוץ המלחמה, אולי פחות, המפקד ברעלי ירד מהמגדל כשהיד שלו מרוסקת, תלויה עליו. השכבתי אותו בבונקר, בחושך מוחלט כי הגנרטור כבה, הארתי עם הפנס והבנתי שצריך לקטוע לו את היד. שמתי לו חוסם עורקים, אנטיביוטיקה, הזרקתי לו מורפיום, הכול תחת אש, תחת הפצצה כבדה וירי בחוץ. חתכתי את ידו – דבר שלא הוכשרתי לעשות. הוא ביקש שנצמיד אליו את שפופרת הקשר ומינה דרכה מפקד אחר למוצב. נגמר לי המורפיום והוא סבל מכאבים איומים. ניסיתי להקל עליו באמצעות שיחה. שאלתי אותו על חייו וכך התחלתי להכיר אותו. זה היה שעה אחרי שהגעתי למוצב ובאמת לא הכרתי שם אף אחד. השיחה עזרה לעודד את רוחו, אך בשלב מסוים הוא ביקש ממני להרוג אותו. לא היה יכול לשאת את הכאב.

"אמרתי לו שאומנם עוד לא נשבעתי את שבועת הרופא – עוד לא קיבלתי את תואר הדוקטור – אך אני כאן כדי לרפא אנשים ואני לא מוכן להרוג. הוא אמר שיש לי תפקיד גם להקל את הכאב, אך לא השתכנעתי". בינתיים הקרבות בחוץ המשיכו, ועורי נאלץ לטפל בפצועים נוספים, בהלומי קרב, וכך הוא גילה על עצמו שהוא דווקא מתפקד היטב תחת לחצים.

המעוז נכבש: קרב מאסף
בלילה בין 6 ו-7 באוקטובר נעו שתי פלוגות טנקים של חטיבה 14 של חיל השיריון כדי לחלץ את אנשי מעוזי 'חיזיון' והמעוז הסמוך 'פורקן'. שתי הפלוגות עלו על מארבי נ"ט ונסוגו לאחר שספגו אבדות כבדות. חיל האוויר החל להפציץ את הגשרים שהקימו המצרים לאורך תעלת סואץ, ובהם הגשר באזור פירדאן סמוך ל'חיזיון'. למרות ניסיונות הבלימה, מאות אלפי חיילים מצרים חצו את התעלה באזור המעוז.

במתקפת הנגד של 8 באוקטובר תקפו כוחות מאוגדה 162 את אזור המעוז. בהתקפה הראשונה הצליחו להגיע הטנקים הישראלים עד מאות מטרים מהמעוז, אך נקלעו למארב, חלקם נהרגו והשאר נסוגו. ניסיון ישראלי נוסף, שנערך אחר הצהריים באותו יום, נחל גם הוא כישלון מוחץ. המצרים הצליחו להרוג רבים מגדוד השריון הישראלי, ומפקדו, אסף יגורי, נלקח בשבי.

עורי מספר כי כל החיילים ממעוז 'פורקן' השכן הצליחו להימלט ב-9 באוקטובר לפנות בוקר, הלכו ברגל כ-30 ק"מ בשקט וחברו לכוחות צה"ל. אולם באותה שעה הכוח ב'חיזיון' היה מנותק קשר ולא ידע על כך. החיילים במעוז המשיכו להילחם עד שאזלה להם התחמושת, וב-09:00 בבוקר המעוז נפל לידי המצרים.

ניצולים אחרונים: שורדים בשקט
החיילים שנותרו בחיים הצטופפו בבונקרים. עורי מצא את עצמו כלוא בתוך בונקר מספר 3, בחושך, בלי מים ואוכל, עם ברעלי הפצוע ועוד שלושה חיילים. התנאים היו קשים, הצעקות של החיילים המצרים נשמעו מבחוץ. מדי פעם ניסו לירות בהם או לזרוק רימון. אחד החיילים פתח נצרה של רימון ואמר שהוא מעדיף להתאבד מאשר ליפול בשבי, אך עורי והשניים הנוספים הצליחו לשכנע אותו לא לעשות זאת. את הנצרה הם לא הצליחו למצוא. הוא ישב עם הרימון ביד במשך שעות ארוכות.

"יותר מהכול היה מחניק ולא היו מים. מילא אוכל, אפשר להסתדר בלי, אבל בלי מים זה נורא. היינו צמאים, מכונסים במיטות, ללא שינה שלושה ימים, האווירה הייתה איומה, והחייל שמחזיק רימון ללא נצרה הוסיף לתחושה שהסבירות שנצא מפה חיים אפסית. אני לא יודע מאיפה היו לי הכוחות, אבל גיליתי קור רוח, ניסיתי לטפל, לעודד, למנוע התאבדות".

היה רגע שבו ברעלי החליט לצאת מהבונקר ולהיכנע, אבל עורי עצר בעדו. "היה לי מין חיזיון כזה, זה דבר שקרה לי פעמים בודדות בכל החיים, הייתה לי תחושה שאסור לצאת. צעקתי עליהם בלחישות, חסמתי בגופי את הפתח היחיד של הבונקר. הפתח השני התמוטט בהפצצה, אף שבתדרוכים אמרו לחיילים שהבונקרים האלה חסינים לכל סוגי הפצצות ולא יתמוטטו אף פעם. לא נתתי להם לצאת ורגעים ספורים אחרי זה שמענו בחוץ צרחות, זעקות של החברים מבונקר מספר 2 שיצאו ונטבחו. כל מי שיצא פשוט נהרג בו במקום".

"יותר מהכול היה מחניק ולא היו מים. מילא אוכל, אפשר להסתדר בלי, אבל בלי מים זה נורא. היינו צמאים, מכונסים במיטות, ללא שינה שלושה ימים, האווירה הייתה איומה. אני לא יודע מאיפה היו לי הכוחות, אבל גיליתי קור רוח, ניסיתי לטפל, לעודד, למנוע התאבדות"

עורי והחיילים שאיתו נשארו בבונקר גם למחרת ממתינים למוות שישיג אותם, אך לא מוכנים לצאת בעצמם מהבונקר, עייפים וצמאים אחרי ארבעה-חמישה ימים ללא שינה וללא מים. "ברבות הימים סיפרתי את זה לקולגות, לרופאים, להרבה מאוד אנשים. איך זה ששרדנו ככה ארבעה ימים בלי לשתות, בלי לישון? אין לי תשובה, אני לא יודע איך זה.

"ב-9 באוקטובר, בערך בשבע בערב, אנחנו שומעים שהמצרים חוזרים למעוז, אבל לא החבר'ה שכבשו את המעוז, אלא חבר'ה אחרים – לא חיילי קומנדו, הם לא לבשו מנומר אלא חאקי. אני רואה אותם, שקטים, רגועים, בכלל לא היו באווירת מלחמה. אחד מהם נכנס לבונקר כדי לאסוף כל מיני מזכרות שאנחנו הישראלים השארנו אחרינו. הוא מגיע אלינו כשידיו עמוסות באיזו קסדה ועוד ציוד שהחזיק, נבהל מאיתנו, השמיט הכול ארצה, נתן צרחה איומה ונמלט. החייל עם הרימון רדף אחריו וזרק עליו את הרימון. החייל המצרי נהרג, אבל אנחנו התגלינו. המפקד הפצוע, הגוסס, השמיע באותן שניות מלמול: 'זהו זה, גומרים אותנו, זה הסוף'".

התקיפה המצרית: אוד מוצל
הכוח המצרי תקף אותם באמצעות רימוני עשן מחניקים, ושרף את פנים הבונקרים עם להביורים. "פשוט חנקו אותנו ושרפו את כל הבונקר – לא משהו שניתן לצאת ממנו חיים. נחנקנו, נשרפנו, ומאותו רגע אני לא זוכר. איבדתי את ההכרה. התעוררתי מחום נוראי. מצאתי את עצמי שוכב בין גוויות נשרפות, עשן מחניק ואש. לא יודע איך שרדתי. אין לי הסבר לזה. האחרים נהרגו ואני שרדתי. נחנקתי מהעשן אבל נשארתי חי. האש התגברה והתעוררתי מהחום הנוראי, היה בערך חצות הלילה. התחלתי לזחול על הגופות החוצה. היו עליי דיסקית, שעון, ארנק עם פנקס שבי וקצת כסף. זחלתי החוצה. צחנה נוראית של גופות. כנראה רציתי מאוד לחיות, אין הסבר אחר, לא יודע מאיפה מצאתי את הכוחות.

"בחוץ נשמתי סוף סוף אוויר. זחלתי לאיזה מקום בין שני הבונקרים ושם ישבתי. שני הבונקרים היו שרופים. שמעתי מצרים מסתובבים שם אבל לא ראו אותי. נרדמתי שוב והתעוררתי מאור השמש, משתעל. עד היום אני משתעל מהאירוע הזה. הריאות חורקות. אני מרים את הראש ורואה שאין שם מצרים. חייב מים. חייב מים. חייב מים. מתחיל לדדות ובמרכז המעוז אני רואה ערימה ענקית של גופות. גופות מעורבבות של ישראלים ומצרים. לא יודע מי ערם אותן. לא יודע למה. מחזה מחריד כמו בשואה.

"ליד ערימת הגופות אני רואה ג'ריקן מלא במים. לא נגעתי בו. הייתי חייב מים אבל הג'ריקן הזה נראה לי חשוד. אז אני יוצא מהמעוז, מתחיל ללכת בין הגבעות. המעוז כולו היה מעוך לגמרי כאילו איזה ענק דרך עליו. מעוך, שרוף, מרוסק, מצחין מגופות. ואני הולך לכיוון המדבר. המילה הולך אולי קצת גדולה עליי, אני מדדה, שפוף, חסר כוחות לחלוטין. מחפש מים. רק מים. מים זה מה שיש לי בראש".

הנפילה בשבי: שחור ואדום
עורי הלך במדבר עד ששמע מרחוק רכב. הייתה זו משאית מצרית מלאה בחיילים. "עצרו לפניי, איזה 70-60 מטר ממני. מחלקה שלמה יורדת מהרכב. נעמדים לפניי בשורה וטוענים את הקלצ'ניקובים שלהם. עומדים לחסל אותי. ניסיתי לצעוק אבל מיתרי הקול שלי היו שרופים. הקול לא יצא. כמו בחלום בלהות. מנסה לצעוק להם: 'אנא דוקטור' בערבית, אבל אין לי קול. מנסה להצביע על הדרגות על הכתפיים וכמובן אין שם בכלל דרגות, אבל זה לא עוזר. הם דורכים את הנשק ואיך שהם באים לירות עוצר ביני לבינם ג'יפ מצרי. חוצץ בינינו. מהג'יפ יוצא קצין מצרי וצועק על החיילים. בינתיים אני חסר כוחות, נופל על החול. מתיישב ומסתכל על עצמי בפעם הראשונה. אני רואה שכולי שחור ואדום. שחור מהעשן והפיח ואדום מהדם של הגופות. רק לפני כמה ימים היה לי שיער בלונדיני שופע, אבל עכשיו כולי מפויח".

הקצין הורה לעורי לשבת במקום. עורי בתגובה לחש לו: 'מים'. "הוא נותן לי את המימייה שלו. אני גומע אותה בשלוק אחד ומבקש עוד. נותן לי עוד אחת. הוא צועק איזו פקודה והחיילים ניגשים אליי ומפשיטים אותי. אחד מהם מוציא סכין ומנסה לחתוך לי את האצבע כדי להוריד לי את הטבעת. אני עוצר אותו ומוריד אותה בעצמי. כך ניצלו אצבעותי. ואז לפתע החלה הפצצה. אני לא יודע מי הפציץ – המצרים או הישראלים – זה בכלל לא משנה לי. הם לוקחים אותי איתם ובורחים להסתתר בתעלות של המעוז".

שבי או מוות: ברית מפתיעה
עם שוך ההפגזות, החיילים התחילו להתווכח בצעקות. עורי הבין שהקצין רוצה לשבות אותו, אך החיילים ביקשו להוציאו להורג. הקצין צעק על החיילים והם צעקו עליו בחזרה. הוא הסביר לעורי בערבית, ובסימוני אצבעות שהם רוצים להרוג אותו. "'הם רוצים להרוג את שנינו, אותי ואותך', השבתי לו בערבית מעורבבת עם אנגלית. 'אתה הקומנדר, אתה המפקד, אנחנו קצינים, אני רופא, תעזוב, כל הפלאחים האלה הג'מעות האלה'. אני לא יודע למה, אבל זה עבד. הוא הכניס אותי לג'יפ וברחנו משם תחת הפגזות".

השובים חוקרים: ערבית שבורה
הקצין המצרי קשר את ידיו של עורי מאחורי הגב, כיסה את עיניו בבד והסיע אותו למקום לא ידוע סמוך לתעלה, אבל עדיין בסיני, שם החלו לחקור אותו. "אמרתי להם בערבית שבורה שאני רופא, שהגעתי למעוז זמן קצר לפני שהחלה המלחמה ואני לא יודע כלום".

"הייתה זו הפעם הרביעית או החמישית שחיילים מצרים, שטבחו בחיילים ישראלים, הצילו את חיי. אני לא יודע למה"

אחרי חקירות ראשוניות, די מוזרות לפי מה שעורי מתאר ("שואלים משהו ואז צועקים לאיזה קצין מאחורה והוא צועק עליהם חזרה ואז צועקים עליי"), שוביו נמלטו בריצה לכיוון התעלה. הוא לא הצליח לרוץ איתם, אז גררו אותו על החול. הם עלו לסירת גומי קטנה וחצו את התעלה. כל זה כשידיו קשורות מאחורי הגב. ברגע שירדו מהסירה, דחפו אותו לגדה, אך מאחר שידיו היו קשורות והוא היה באפיסת כוחות אחרי ארבעה-חמישה ימים בלי לאכול ובלי לישון, הוא פשוט נפל לתוך המים וטבע. החיילים המצרים הצילו אותו. "הייתה זו הפעם הרביעית או החמישית שחיילים מצרים, שטבחו בחיילים ישראלים, הצילו את חיי. אני לא יודע למה".

תנאים קשים: הכול כאילו
עורי נכנס רשמית לשבי ב-10 באוקטובר 1973 והיה שבוי עד 19 בנובמבר. הוא השתעל בלי סוף והייתה לו בצקת בגרון בשל שאיפת העשן בבונקר של המעוז, דבר שהקשה עליו לאכול. "לא הצלחתי לבלוע את האוכל. הייתי צריך להמיס אותו בפה ולנסות לשתות אותו".

לא האמינו לו שהוא רופא. חשבו שהוא טייס. ניסו להבין ממנו כל מיני סודות צבאיים, אבל הוא באמת לא ידע כלום. בסופו של דבר הוא למד משוביו סודות צבאיים רבים יותר ממה שידע לפני שנשבה – למשל מה זה 'אור יקרות': "במפקדה של כל מעוז היה מתג שכתוב עליו 'אור יקרות'. שאלתי מה המתג עושה, אבל אמרו לי שזה לא ענייני. השובים שאלו אותי על זה ולא האמינו שאני לא יודע. גם עשו לי הוצאות מדומות להורג כדי להוציא ממני את הסודות, הבעיה שבאמת לא ידעתי כלום.

"'אור יקרות' היה איזה פטנט של הנדסה צבאית שהיה אמור להצית את כל התעלה. זה לא עבד. גם שדות המוקשים – אלפי מצרים הסתערו על המעוזים ושום מוקש לא התפוצץ. הכול בכאילו. כמו הרואה-יורה והאמצעים הטכנולוגיים בעזה. הכול ישראבלוף. כאילו יש צבא"

"בסופו של דבר, גיליתי מהשובים שלי ש'אור יקרות' היה איזה פטנט של הנדסה צבאית שברגע שלוחצים על המתג זה אמור היה להצית את כל התעלה. זה לא עבד. שום דבר לא עבד. גם שדות המוקשים שהקיפו לכאורה את המעוז לא עזרו – אלפי מצרים הסתערו על המעוזים ושום מוקש לא התפוצץ. הכול בכאילו. כמו הרואה-יורה והאמצעים הטכנולוגיים בעזה. הכול ישראבלוף. כאילו יש צבא. אתה מבין? 400 חיילים אמורים להילחם בארבע ארמיות – כמיליון חיילים. אבל בשביל הקצונה הבכירה 'לא ניתן לעבור את תעלת סואץ' ממש כפי שלא ניתן לעבור את המכשול של רצועת עזה. מסתמכים על מודיעין בלבד, אף שרואים פעם אחר פעם שזה לא מספיק. הכול בשקרים וביהירות".

חקירה אכזרית: מסיבת שחרור
עורי עבר בכלא המצרי חקירות קשות, כולל התעללות פיזית ונפשית. הוא ניסה להעביר את הזמן באמצעות מחשבות על אישתו הטרייה, שנישא לה רק כמה חודשים לפני המלחמה, על חבריו ועל משפחתו. "באחת החקירות שחררו את ידיי מהאזיקים, והצלחתי לאסוף מהרצפה קופסת סיגריות ריקה ובדל עיפרון. החבאתי אותם בידי. אחרי זה כשישבתי בתא הכנתי איתם רשימה של כל האנשים שאזמין למסיבת השחרור שלי. הרשימה נשמרה, אך המסיבה לא נערכה אף פעם. החזרה לזרם החיים הרגיל, להתחלת התמחות רפואית, לבניית משפחה, להחלמה, דחקו כמובן כל רצון למסיבות".

לקראת סוף תקופת השבי רוכזו השבויים לתא אחד, שם עזר פרופ' עורי לטפל בשבויים ישראלים פצועים. "זה היה כבר בערך חודש אחרי שנפצעו, והטיפול היה יותר שיקומי, לא טיפול ראשוני. היו אלה הצעדים הראשונים שלי בטיפול שיקומי – תחום ההמתחות שבסופו של דבר עסקתי בו במשך כל הקריירה שלי".

חזרה הביתה: התרגשות וציפייה
אחרי 44 יום בכלא המצרי הודיעו לעורי שהוא חוזר הביתה. "הקריאו את השמות בבוקר. קראו לכל האנשים בקומה שלי בכלא לרדת למטה לחצר, ואז חילקו כריכים. נתתי את הכריך שלי לחבר אחר – אמרתי לו שאני כבר אוכל בבית. הייתי צנום. ירדתי בכלא 20 קילו. בסוף אמרו לנו שאנחנו נוסעים הביתה. המילים הללו, 'אתה יוצא הביתה היום' – זו הרגשה אדירה. קשה לתאר את ההתרגשות, את הציפייה".

"ירדתי בכלא 20 קילו. בסוף אמרו לנו שאנחנו נוסעים הביתה. המילים הללו, 'אתה יוצא הביתה היום' – זו הרגשה אדירה"

נחיתה קשה: תקשורת עוינת
עם חזרתו של עורי ארצה עשה הצבא את כל הטעויות האפשריות לדבריו: "עוד לפני שירדנו מהמטוס של הצלב האדום בלוד, קצין צה"ל עלה למטוס וחילק לנו חוברת מידע על שלבי המלחמה, כך גילינו למשל על התקיפה מסוריה שלא ידענו שום דבר לגביה. בחוברת היה קטע מתוך חוק השיפוט הצבאי: 'כל המוסר ידיעה לאויב צפוי לעונש'. עוד לא דרכנו על אדמת ישראל וכבר דאגו לאיים עלינו, להאשים אותנו בעבירות שלכאורה עשינו בשבי המצרי. אחרי זה הכניסו אותנו לחקירות באופן ששחזר את הטראומה. הדבר שהכי רציתי כשחזרתי מהשבי הוא לראות את אישתי ואת משפחתי ולא נתנו לנו, אלא רק לאחר שעות של תהליכי בידוק".

האווירה הציבורית הייתה עוינת. עורי מתאר זאת בכאב רב. המסר שעבר מהתקשורת ומהציבור הרחב היה שפדויי השבי העדיפו למסור את עצמם למצרים ולא להילחם, והפקירו את קו בר-לב. "הפילו עלינו את המחדל הזה, אחרי שהותירו במעוזים רק 400 חיילים".

חזרה לצבא: התמחות בשיקום
ימים ספורים לאחר ששב ארצה הודיעו לעורי כי הוא ימשיך בשירותו הצבאי. עורי טוען שזה מנוגד לאמנות בינלאומיות, וזה דבר שנראה במדינות אחרות ברור מאליו שלא מגייסים שוב פדויי שבי, אולם בישראל לא היה עם מי לדבר. עורי הוצב לשרת במרכז השיקום בבית החולים תל השומר, וטיפל שם בנכי צה"ל. ב-1978-1974 התמחה ברפואה שיקומית, בהדרכתו של מנהל המחלקה השיקומית, פרופ' רפאל רוזין, אחד ממייסדי הרפואה השיקומית בארץ.

משלחת לאיסמעיליה: עיר בוורוד
בקיץ 1978 יצא עורי במשלחת קטנה למצרים במטרה להתחקות אחר הנעדרים הישראלים מהקרבות שנערכו בסיני במלחמת יום כיפור. "טסנו משדה דב לאל-עריש, ומשם נלקחנו במסוק מצרי לאיסמעיליה. העיר עצמה שופצה ללא היכר. עיר צבועה בוורוד. נעלמו כל נזקי המלחמות, נסתמו כל חורי הירי בקירות, בית החולים ההרוס".

דב שיאון עמד בראש המשלחת שניהלה תהליך ארוך ומסורבל שבו התקשו למצוא קצוות חוטים שיסייעו לאתר את הנעדרים. "שעות של שיחה", מספר עורי, "ואז סוף סוף מגיעה ההפסקה. אוכלים ושותים, מתבוננים מסביב, ונזכרים במה שאירע כאן לא מזמן. לפתע קורא לי דב שהסתודד עד אותה עת עם הקצין המצרי שניהל את השיחות מטעמם. עזבתי את קבוצת הישראלים והלכתי לקראת דב ועמיתו המצרי. דב שאל אותי אם אסכים לשוחח עם עמיתו המצרי. הסכמתי, כמובן.

המפגש המחודש עם השובה: עיניים כחולות
"'האם אתה הדוקטור שנשבה ב-10 באוקטובר 1973 ליד גשר הפירדאן?', שאל אותי המצרי. 'כן', השבתי. נדמה לי שקצת התחלתי להחוויר באותו רגע. דב הסתכל עלינו בהשתאות מה. 'ואז', ממשיך המצרי, 'היית מפוחם לגמרי? נפלת לידינו לבדך באותו הרגע?' השבתי לו: 'בוודאי'. גרוני מעט ניחר, למרות המיצים והמשקאות ששתינו. 'ונכון שנחקרת ארוכות לבדך שם בשטח? בתוך הגומחה באדמה?', מקשה שוב המצרי. 'נכון', מלמלתי. חיפשתי בעיניים נואשות מקום ישיבה. שני הקצינים המשיכו לעמוד ולשוחח, כך שנשארתי לעמוד עמם. 'אתה בוודאי מתפלא איך אני יודע את כל זאת', המשיך הקצין הבכיר המצרי. 'ובכן, ראשית, אני זוכר אותך היטב. אומנם היית כולך שחור, אך את העיניים הכחולות שלך לא אשכח. שנית, היית השבוי היחידי באותו יום, ושלישית, נלקחת אלי לחקירה ראשונית'. אודה על האמת, זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו מהמצרים ששבה אותי זיהה אותי ומסר לי פרטים מאותו יום קשה וגורלי".

מלחמת לבנון: קצין קולט שבויים
עם פרוץ מלחמת לבנון התמנה עורי ל'קצין קולט שבויים' – תפקיד שאפשר לו ליישם את לקחיו הרבים מהשבי ומהניסיון שצבר ברפואה שיקומית. בשלוש השנים הבאות, 1985-1982, עורי היה האדם הראשון שפגשו השבויים ששוחררו מלבנון ומסוריה בשלוש פעימות. "הצלב האדום העביר את השבויים. דבר ראשון, סיפרתי להם שאני רופא שיקומי במקצועי, ושגם אני הייתי שבוי. זה שבר את הקרח. ערכתי להם בדיקות רפואיות ראשונות. אחריי הם פגשו פסיכיאטר. בלי תקשורת. בלי משפחות. מי שחוזר מהשבי זקוק לאמפתיה. יצרנו מודל של חיבוק, של הענקת רוח גבית ותמיכה אוטומטית ללא תנאי. רק אחר כך ביצענו את הבדיקות המתבקשות. חשוב ליצור אווירה של ביחד, מעטפת עם המשפחות. הסביבה הקרובה של המשפחה והחברים חייבת להיות מעורבת בתהליך, בליווי אנשי מקצוע. הסיטואציה בלתי נתפסת, אבל בעזרת אנשי מקצוע מיומנים – אנשי חינוך, רפואה ובריאות הנפש – ניתן ליצור מודל שיקומי אמפתי המתבונן בהתפתחות ובהסתגלות של אותם שבויים".

לאחר ששב ממצריים נשלח עורי להשתלמויות באנגליה ובארה"ב בנושא רפואה שיקומית. "למדתי שרפואת השיקום מאפשרת הסתכלות על האדם כמכלול, תוך אינטראקציה עם גורמי טיפול נוספים. שיקום בשבילי זו ההזדמנות לעקוף את המחסומים וללמד אנשים לחיות למרות המגבלות. זה הניצחון האמיתי של האדם ואחד הלקחים החשובים שלי מהמלחמה – לאדם יש יכולות ופוטנציאל חבויים ונסתרים מהעין שיש לדעת איך לנצל אותם. העיסוק בשיקום הפך להיות מפעל חיי".

ניהול חטיבה ב'רעות' ומחקר: הטווח הארוך
עם חזרתו ארצה ב-1982 התמנה לסגנו של פרופ' רוזין. אחרי מותו של רוזין ב-1985, מונה עורי למנהל מרכז השיקום עד 1999. לאחר מכן עבר לנהל את החטיבה לרפואה שיקומית בבית החולים השיקומי 'רעות' בתל אביב, וסינף אותה לפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. מאז שנת 2000 הוא משמש גם פרופ' אמריטוס מן המניין לרפואה שיקומית באוניברסיטת תל אביב.

באותן שנים, יחד עם פרופ' זהבה סולומון, ערך עורי מחקר העוקב אחר מצבם של פדויי שבי לאורך שנים. אחד הממצאים העיקריים שעלו הוא הבעיות הגופניות והנפשיות שהתעוררו אצלם גם עשרות שנים לאחר המלחמה. מסקנה זו נתמכה גם במחקרים דומים על פדויי שבי במדינות אחרות. פדויי השבי פיתחו לאחר חמש, עשר או אפילו 20 שנה בעיות בריאות כמו לחץ דם גבוה, מקרי שבץ, סוכרת ובעיות רגשיות ונפשיות. התברר שמלבד שיעור גבוה של מחלות נפשיות, מקרים של התאבדויות ואיבוד יכולות אישיות וחברתיות, יש גם שיעור גבוה של תחלואה בסרטן, במחלות לב ובאירועים אחרים המובילים לתמותה מוקדמת פי ארבעה מאשר באוכלוסייה הנורמטיבית.

הקמת 'ערים בלילה': מוקפים בטריגרים
מה שמייחד את ישראל הוא שבשל המתח הביטחוני הגבוה, טריגרים רבים מעוררים טראומות ישנות. מלחמת המפרץ ב-1991, למשל, עוררה מחדש את המצוקות הנפשיות בקרב ניצולי שואה שתפקדו נורמטיבית. "גם בתקופה של מגפת הקורונה זה התעורר, וכשחקרנו את שבויי מלחמת יום כיפור בתקופה הזו, ראינו שוב הידרדרות נפשית ותפקודית באחוזים ניכרים".

עורי סבור, בעקבות ממצאים אלה, שהמדינה חייבת להקים גוף לאומי לטובת השבים מהשבי ומשפחותיהם. גוף שייתן מענה רפואי ונפשי לצורכיהם השונים גם לטווח הארוך. ההתמודדות בפן הנפשי והמנטלי לא מסתיימת עם החזרה מהשבי, ולכן יש צורך במעקב ארוך ורציף מבחינה נפשית, תעסוקתית ומשפחתית. "מטרת העל שלנו", הוא אומר, "היא להחזיר את האדם להשתלבות מחדש במסלול החיים".

ברבות השנים עורי היה ממייסדי עמותת 'ערים בלילה' הנאבקת להכרה בפדויי השבי בישראל ולשיקומם. העמותה עתרה לבג"ץ ודרשה מהמדינה ליישם את המלצות הוועדות שהוקמו לאורך השנים, להכיר בקשר הסיבתי בין השהייה בשבי לבין התפרצות של מחלות ולהגדיל את הקצבה החודשית של פדויי שבי.

משפחה וקריירה: בזכות האישה
ברבות השנים ייצג עורי את ישראל בפורומים ובארגונים בינלאומיים שונים העוסקים בשיקום פדויי שבי, וכך גילה שמדינת ישראל מפגרת מאחור בעשרות שנים. "ישבתי בעשרות מפגשים, כל פעם בעיר אחרת בעולם", הוא מספר, "אין דבר כזה בעולם שלא מכירים בשבי כבעיה. עד 2005, עד שעמותת 'ערים בלילה' לא התרוצצה במסדרונות הכנסת ושכנעה מחוקקים, המילה 'שבי' לא הופיעה בכלל בספר החוקים הישראלי. לא שמים עלינו.

"אני מכיר הרבה שנכנסו לבתי חולים לחולי נפש, התאבדו, או פשוט פיתחו מחלות איומות בגיל צעיר"

"אני השתקמתי בעיקר בזכות אישתי. היא עזרה וייעצה לי, בלעדיה לא הייתי מצליח שום דבר. ואני מקרה של הצלחה, בניתי משפחה, קריירה, אני מתופף ג'אז כתחביב, אני מוכר בעולם בתחום שלי, אז יצא שהצלחתי. אבל ברוב המקרים פדויי שבי לא מצליחים ככה. אני מכיר הרבה שנכנסו לבתי חולים לחולי נפש, התאבדו, או פשוט פיתחו מחלות איומות בגיל צעיר. השבי הוא הטראומה הגדולה ביותר שהגוף והנפש עוברים, זה לא משהו שאפשר לשים בצד ולהמשיך הלאה".

7 באוקטובר 2023: טראומה אזרחית
אחרי 7 באוקטובר עורי קיבל פניות רבות מגופים שונים בנושא החטופים. הוא נפגש עם אנשי מערכת הביטחון, עם אזרחים הפעילים בעמותות שונות, עם השב"כ, עם ביטוח לאומי, התראיין לפודקאסטים ולתקשורת. "הניסיון שהיה לי הוא עם חיילים פדויי שבי. כעת מדובר באזרחים בגילים שונים, בנים ובנות ואף ילדים. דבר דומה קרה במלחמת השחרור – אז נשבו כאלף ישראלים, מחציתם אזרחים, בארבע מדינות שונות, ירדן, סוריה, מצרים ולבנון. מאז היו עוד כמה מקרים של שבויים אזרחים, אבל מדינות אויב שבו אותם ולא ארגוני טרור שפועלים במנהרות איומות בתת-תנאים. זה מגדיל אפילו עוד יותר את הטראומה ועלול להקשות עוד יותר על השיקום".

"הניסיון שהיה לי הוא עם חיילים פדויי שבי. כעת מדובר באזרחים בגילים שונים, בנים ובנות ואף ילדים"

שני המסרים המרכזיים שהוא חוזר עליהם בכל הזדמנות הם האמפתיה שנדרשת ביחס לפדויי השבי, וההכרה בכך שהשבי יוצר בעיות ארוכות טווח. "הטיפול לא מסתיים בימים הראשונים לאחר חזרת החטופים והשבויים. קיימות בעיות המתעוררות גם שנים אחר כך. התמיכה, ההכוונה, הטיפול והשיקום צריכים להמשיך. אני קורא להקים מרכז לאומי שיאבחן, יטפל וישקם פדויי שבי לאורך חייהם. הזמן יכול לרפא חלק מהדברים, אבל הוא גם יכול לתעתע ולהסתיר נזק שלא התרפא. חייבים להביא את זה בחשבון".