הפרלמנט האיטלקי אישר אתמול (חמישי) את הצעת הממשלה להעניק סיוע בסך 20 מיליארד יורו לבנקים האיטלקיים העומדים על סף פשיטת רגל, מה שהוגדר כניצחון של הממשלה. תכנית הסיוע נכתבה בדצמבר האחרון, אחרי שהבנק נכשל בגיוס הון מהסקטור הפרטי.
בין הבנקים שיזכו בסיוע נמצא בנק מונטה די פסקי די סיינה, הבנק השלישי בגודלו באיטליה והעתיק בעולם. הבנק, שמחזיק בחובות בשווי של כ-28 מיליארד יורו המהווים 36% מנכסיו, נקלע למשבר לאחר שנכשל בגיוס הון מהסקטור הפרטי. ההחלטה, שעברה את שלבה הסופי אתמול, תעניק נזילות בהיקפים גדולים לבנק, ותסייע לאזן את מצבה של המערכת הפיננסית האיטלקית. עם זאת, בגרמניה מתנגדים להחלטה, בטענה כי המהלך "מפר את חוקי האיחוד האירופי בנוגע לחילוץ בנקים".
משבר הבנקים באיטליה
בנקה מונטה די פסקי נקלע לקשיים בעקבות המשבר הכלכלי ב-2008, ושורה של עסקאות שמהם יצא בהפסדים גדולים. פרסומם של נתוני הפסד מהווים בעיה לבנקים, אשר נסמכים מאוד על הון מולווה. כשמשקיעים מבינים שהבנק בו מושקע כספם סובל מהפסדים, או מחזיק בחובות שנראה שלא יחזרו, רבים מהם מעדיפים להימנע מהשקעה נוספת, או למשוך את כספם מחשש לפשיטת רגל. כך, יורד הביקוש להלוואות לבנק, ומחירם עולה – כלומר הבנק נדרש לשלם ריבית גבוהה יותר על הלוואות. במצב בו הבנק נמצא בהפסד, הדרישה לשלם ריבית גבוהה יותר על הלוואות עשויה להכניס אותו לסחרור, ובסופו של דבר למצב בו לא יוכל להחזיר את ההלוואות – פשיטת רגל.
זה הסיפור של בנקה מונטה די פסקי מאז 2008. למרות שהבנק לא פשט רגל, הוא איבד חלק גדול מבסיס ההון ברשותו, ומתקשה לגייס הון נוסף מאז. בנוסף, במבחני הלחץ של הבנק האירופי המרכזי (מבחנים שעורך הבנק המרכזי אחת לשנה כדי להעריך את רמת הסיכון שהבנקים הפרטיים נמצאים בו), הגיע הבנק במקום האחרון מבין כלל הבנקים האירופאיים הגדולים. דבר זה הוביל לעלייה נוספת ברף המצוקה של הבנק, ועל-פי חוקי הבנקאות באיחוד, דרשו ממונטה די פסקי להגדיל את בסיס ההון שלו באופן מיידי.
קריסה של בנק גדול במדינה עשויה להיות הרה אסון לכלל המשק – אלא אם החובות של אותו הבנק מגבים על-ידי המדינה. במקרה של פשיטת רגל של בנק, נמחקים חובותיו – מה שעשוי להוביל לאובדן גדול של כסף שהושקע או הופקד באותו הבנק.
חוקי חילוץ הבנקים באיחוד
לאחר ניסיון כושל לגייס את ההון בסקטור הפרטי, הגיש הבנק בקשה לסיוע ממשלת איטליה. יכולתה של ממשלת איטליה לחלץ את הבנקים מכספי ציבור מוגבלת בעקבות חקיקה של האיחוד האירופי שמטרתה למנוע מהבנקים להסתמך על חילוץ ציבורי כ"רשת ביטחון". עפ"י החוק שנכנס לתוקף בינואר האחרון, מדינות אינן רשאיות לחלץ את הבנקים כפי שקרה במדינות רבות ב-2008. חוקים אלו הנקראים "חוקי האיחוד הבנקאי" (Banking Union), קובעים כי על מנת להיות זכאית לחילוץ מידי המדינה, נדרשים הבנקים למכור 8% מנכסיהם לטובת החוב ברשותם.
משמעות הדבר הוא שהמשקיעים בבנק יאלצו לשלם את מחיר חברותם בבנק שהגיע לפשיטת רגל, ומי שקנה מניות או אג"ח יצטרך לשאת בתוצאות בחירותיו. חוק זה נשמע הוגן ואחראי על פני השטח, אך קיימת בו בעייתיות – חלק לא מבוטל מהאנשים שיאבדו את השקעותיהם כתוצאה ממהלך זה אינם בנקאים, אלא עסקים ואנשים פרטיים. סילביה מרלר, כלכלנית איטלקית מצוות החשיבה "ברוגל", העריכה כי 65% מבעלי ההלוואות בדרגת הגודל הנמוכה ביותר הם בעלי עסקים ואנשים פרטיים. לטענתה כמעט כל ההלוואות האלו יאבדו, ולמהלך זה צפויות להיות השלכות קשות על המשק האיטלקי.
עם זאת, קיימת אפשרות חוקית חלופית במסגרת "האיחוד הבנקאי". במסגרת החוק, מדינות רשאיות להעניק סיוע מקדים לפשיטת רגל – אם הבנק עומד בקריטריונים שמציב הבנק האירופי המרכזי. מטרת התקנה הנקראת "Precautionary Recapitalisation", היא למנוע התמוטטות של בנק באופן מקדים לקריסה. התקנה מאפשרת למדינה לייצב את המערכת הבנקאית ע"י הזרמת כמות גדולה של הון ציבורי לבנקים העומדים בפני משבר. הבנקים נדרשים עדיין לאבד חלק מנכסיהם, אבל החוק מאפשר למדינה לפצות חלקים גדולים מהמשקיעים הקטנים.
הממשלה החליטה בחודשים האחרונים לבצע מהלך זה ביחס לבנקים במדינה, וזכתה לאישור הבנק המרכזי. בדצמבר גיבשה הממשלה הצעה להזרמת הון לבנקים, וביקשה את אישור הפרלמנט. אתמול אישר הפרלמנט את התכנית, והיא אמורה לצאת לפעול בהקדם.
הגרמנים מתנגדים
גרמניה התנגדה בחודשים האחרונים באופן נחרץ לניסיונותיה של הממשלה האיטלקית להזרים הון לבנק, וטענה כי על הבנק לבצע "Bail-in"- קריסה מבוקרת, בהתאם לנהלי האיחוד. קרסטן שניידר, חברת פרלמנט גרמניה מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית אמרה כי "זה בלתי נסבל שמשלם המיסים יצטרך להציל אותם… (אולי) הבנק צריך אפילו להיסגר".
וולפגנג שויבלה, שר האוצר השמרני של גרמניה, מחזיק בעמדה דומה. הוא היה מתנגד בולט למהלך החילוץ, וקרא לבנק המרכזי לאכוף את חוקי האיחוד הבנקאי בנוקשות. עמדה זו עשויה להישמע סבירה ואחראית, כאופן להרתיע בנקאים מפעילות ספקולטיבית מסוכנת תוך הישענות על המדינה לחילוץ במקרה הצורך.
עם זאת, יש לקחת בחשבון את ההשלכות הרחבות של אי גיבוי החובות של הבנק. התוצאות של אובדן הון של משקיעים, בסדר גודל כזה, עשויות להיות בעייתיות מאוד לאיטליה. הפסדים עצומים כאלו עשויים לגרום לעוד אנשים ובתי עסק לפשוט את הרגל, ולהחריף את המיתון שאיטליה נמצאת בו גם ככה מאז 2010. מאז 2008 צנח התמ"ג של איטליה בקרוב לחצי, והאבטלה במדינה עומדת היום על 12%. פשיטת רגל של עסקים נוספים במצב זה, תחריף את המשבר בו נמצאת המדינה.
בקידום חוקים כמו 'האיחוד הבנקאי', הגרמנים אכן פועלים נגד האינטרסים של הבנקאים האיטלקיים, שהיו מעדיפים שהמדינה תציל אותם מהמצב אליו הגיעו. עם זאת, הבנקים הגרמניים עשויים להרוויח מחוסר יציבות במערכת הבנקאית האיטלקית. הבנקים הגרמניים הם המלווים הגדולים ביותר באיחוד האירופי. כך, גם הבנקים הפרטיים וגם מדינת איטליה, לווים ממנה כמויות גדולות של הון. ככל שהבנק האיטלקי יהיה במצב רעוע יותר, כך יעלה ההחזר על ההלוואות אותן נותנים הבנקים הגרמניים למונטה די פסקי, וכך גם לגבי איטליה עצמה.
על אף הרטוריקה האנטי בנקאית של הפוליטיקאים הגרמניים, נראה שהם מוכנים להקריב את הבנק האיטלקי – עם ההשלכות שהקרבה זו תגרור על הציבור האיטלקי, לטובת האינטרס של בנקאים הגרמניים.
