תערוכת "אנחנו נובה", מביאה את קולם של שורדי מסיבת הנובה ושל בני משפחות הנרצחים מ-7 באוקטובר. חלק מהיצירות מובנות, חלקן לא כל כך, חלקן אבסטרקטיות וחלקן ריאליסטיות. כולן מבטאות את מה שקשה לומר במילים: הרבה מאוד רגשות וחוויות האצורים בלבם של הנפגעים מהטבח הנורא ביותר בתולדות המדינה.

בכניסה למבנה מרכז הצעירים מזא"ה 9 בתל אביב, המרשים ביופיו, עומד עץ גדול ומואר. נרות זיכרון לרגליו, אך הוא לא נראה מת. הוא נראה זז וחי, מלא יופי. המתחם המואר באורות פסיכדליים מזכיר מסיבת טרנס, מסיבת טבע מלאה ריקודים ואהבה חופשית, כמו זו שהייתה הנובה לפני האסון הנורא. כל העבודות כאן נולדו מתוך הכאב, הצער, השכול, האובדן והטראומה. כל העבודה פה היא שונה, הטכניקה אחרת, אבל הן כולן תולדה של השנה הזו.

אחד מהמיצגים המרשימים הוא של לורה דמתי (25), אמנית וסטודנטית בבצלאל המתמחה בניפוח זכוכית. דמתי שכלה במסיבת הנובה את אחותה, קים דמתי ז"ל. את הבשורה הנוראה על הירצחה של קים, קיבלה המשפחה רק ארבעה ימים אחרי הטבח, כיוון שלקח זמן רב למצוא אותה ולאתר אותה. "כל הדרך לא איבדנו את התקווה, האמנו שהיא תחזור הביתה", מספרת דמתי. "את הקשר איתה איבדנו כבר בשבע וחצי בבוקר, אבל סירבנו לחשוב שהיא לא תשוב. היא נסעה למסיבה עם החבר הכי טוב שלה, עומר ונקרט, שעדיין שבוי בעזה. ואנחנו כל יום מחכים לו שיחזור".

אחרי הרבה לבטים, דמתי החליטה לחזור ללימודים ולמצוא את הדרך להנציח את אחותה דרך האמנות. "הייתי צריכה למצוא דרך להרים את עצמי. נורא ניסיתי לבטא את עצמי, לדייק את התחושות, ולא הצלחתי לעשות את זה במילים. דווקא דרך האמנות קיבלתי את הכוח, מצאתי איזושהי סיבה לקום בבוקר. דווקא הניפוח, עם הרעש, תנורים, ומפוחים והחום וההזעה".

העבודות של דמתי כוללות שלוש יצירות זכוכית ייחודיות המוצגות בחדר אחד, מלוות במשחק אור וצל. אחת מהן היא ויטראג' של פורטרט עצמי, הומאז' לעבודתה של הציירת פרידה קאלו. "פרידה קאלו שמה בציור שלה את הקופים שלה סביבה. אני שמתי את הכלבים שלי, שעזרו לי לעבור את השנה הקשה הזו", היא מספרת.

בשתיים מהעבודות היא שילבה את הפרח ציפור גן עדן. גם בעבודת הויטראז' וגם בפסל זכוכית שיצרה, המייצג ראש של פרח ציפור גן עדן- ספק זנב של דולפין, שני אלמנטים המתכתבים עם אופייה ותחביביה של קים, ובתוכם- גדר תיל וזכוכיות שבורה, המתארות את הקטיעה של החיים הצעירים והחלומות שלה באחת.

"ציפור גן העדן זה הסמל של קים, שהיא מלווה אותי והיא תמיד איתי", מספרת דמתי. "זה תמיד היה הפרח שלה. לפני כל מה שקרה, היא קיבלה מכתב מחברה בצבא שהשתחררה, שהעניקה לכל חברה סוג של פרח. וקים באמת היא הייתה בחורה מאוד מיוחדת, עם אנרגיות מאוד גבוהות, יופי ועדינות. כמו הפרח הזה".

עבודה נוספת פרושה על רצפת החדר. מה שנראה כמו בקבוקי זכוכית יפים שנמסו על הרצפה. "אלה בעצם בקבוקים שיצרתי, ניפחתי בקבוקים גדולים ויפים ואז פשוט נתתי להם להימרח ולהינמס", היא מסבירה. "חיפשתי משהו שינסה לשקף לאנשים מה אני מרגישה. הבקבוקים האלה נטושים, סובלים ובודדים, כאילו הזמן עבר עליהם מלכת. כמו מעין בקבוק שמוצאים במדבר, והצורה שלו מעוותת ומשונה.

"ניסיתי באמת ליצור את התחושה הזאתי, שיש אוויר, אין אוויר, יש שקיפות, אין שקיפות. קראתי לזה 'משא הזמן'. ניסיתי לשקף מה קורה לנפש אחרי שנה של שכול. אני חושבת שאת השכול אי אפשר להגדיר. כל אחד מתמודד עם הדבר הזה אחרת. אבל זה תמיד איזשהו צל שמלווה אותך, לא משנה איך את בוחרת להתמודד".

"האבל הוא תהליך. אני עדיין מעכלת, לא מצליחה להבין את אותו יום ארור. אחותי נתלשה לי מהחיים פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, בסיבות הכי מזעזעות ולא טבעיות. זה מיום ליום. היום אני פה עומדת ומדברת, אתמול הייתי שבורה ולא הצלחתי לתפקד. אני לא יודעת איך יהיה מחר או מחרתיים. זה בא בגלים. ואנחנו עדיין בשבעה באוקטובר. עד שעומר לא יחזור ונסגור איתו את המעגל הזה, וכל עוד אנחנו עדיין במלחמה, לא נוכל באמת להמשיך הלאה. זה פצע שעדיין מדמם, ואי אפשר להתחיל את הליך ההחלמה".

עבודה נוספת בולטת במרכז החדר. מפת ארץ ישראל מפוסלת בברזל שחור עם חור מדמם באזור העוטף, כשבחור מוצבים נרות זיכרון לזכר הנרצחים. אולם, מהחור יוצאת מחט תפירה ממנה משתלשל חוט צהוב. סמל לכך שללא החטופים- לא ניתן יהיה לרפא את הפצע. בתחתית, מסתבר לבסוף, עומדת פלטה במשקל 20 ק"ג, שנלקחה מטנק.

את הפסל הזה יצרו זוג אמנים: יותם סננס (29) ויאיר לוינשטיין (29), שניהם ניצולי הנובה. הם חברי ילדות מאזור השרון, שלמדו יחד בבית הספר. לנובה הם יצאו בחבורה גדולה. השבעה שהגיעו מגרעין החבורה, למרבה המזל, חזרו. אך שכמה חברים נוספים שהגיעו בחבורה הגדולה, נרצחו במסיבה.

"עד הבוקר המסיבה הייתה מדהימה. נהנינו מאוד", הם מעידים, וכבר בשש וחצי בבוקר, כשהחלה מתקפת הטילים, הם קיבלו החלטה לעלות לרכבים ולברוח מהאזור. ויינשטיין וסננס התפצלו בשלב זה לשני רכבים שונים, והרכב בו היה סננס נקלע לירי של מחבלים, כתוצאה ממנו נפצע קשה מכדור בחזה. "במזל, ממש באותו זמן, יאיר התקשר אליי, והם חזרו אלינו", הוא מספר, לכן הצליחו לפנות אותו וחבר נוסף מאוד מהר, מה שהציל את חייו.

לאחר החלמה ארוכה וקשה, סננס, צייר מוכשר, חבר לוינשטיין, נגר ומסגר, הם החליטו להנציח את האירוע. "אני אוהב לנסות דברים חדשים. יאיר הציע את התערוכה פתאום, והחלטנו לשתף פעולה. והבנו שזה יכול לעזור לנו להירפא", אומר סננס. "ההחלמה שלנו היא יומיומית", מוסיף וינשטיין, "אבל אנחנו לא באמת יכולים להתקדם עד שהחטופים לא בבית. כמו שהפסל מראה, יש פה חור, פצע שצריך לרפא, אבל הוא יישאר פתוח כל עוד לא נחזיר את החטופים שלנו. רק כשהחטופים יחזרו, נוכל להרגיש שאפשר להתחיל באמת לתפור את הפצע".

סננס ווינשטיין מגלים אופטימיות מרגשת. "אני עוד אלך למסיבות, ואבלה, וארקוד, ואהנה, אני יודע את זה", מצהיר סננס. אבל מספר שבינתיים, אפילו לחתונות הוא לא מצליח ללכת. "הראש לא פה, הלב גם לא פה, גם לשגרה קשה מאוד לחזור". ויינשטיין מספר ש"אצלי יש שגרה מאוד עמוסה, אבל השגרה היא בסוף היא לא באמת שגרה. כי אתה לא באמת שם".

למרות הציפייה, מעיד סננס, העבודה יחד על היצירה לא הצליחה לפתור את הרגשות הקשים. "זה פתח עוד שאלות, עוד מחשבות, עוד חלונות לנפש. שזה לא פחות חשוב. אנחנו רק בהתחלה, עוד צפויה לנו דרך ארוכה". "אנחנו אוהבים את המדינה, וחושבים שביחד אנחנו כוח", מוסיף ויינשטיין. "הבנתי בשנה האחרונה כמה חשוב לפזר אהבה, עם כל הקושי, כמה חשוב להיות טובים אחד לשני, לאהוב אחד את השני, לקבל אחד את השני ולא לתת לאף אחד להפריד בינינו".