"לאגד יש תפקיד חשוב במלחמות"

ב-7 באוקטובר ב-06:30 בבוקר, היה ציון פיקדו, נהג אגד בן 54, עם הבת הקטנה שעשתה אצלו שבת באשקלון כשהתחילו האזעקות. "אני גר באשקלון, בעבר גרתי בשדרות, אז אנחנו מכירים, רגילים", הוא מספר, "אבל הפעם הרגשנו משהו שונה. אזעקות ללא הפסקה. אנחנו שומרי שבת, ובהתחלה הבנו מה קורה רק משמועות. אחר כך החלטתי כן להדליק טלוויזיה בחדר, ופתאום אני רואה טנדר עם אנשים חמושים. אני גם מזהה את המקום. אני חושב על המשפחה בשדרות, מתקשר לבת שלי, שומע אותה בוכה, אומרת לי 'אבא, הכול בסדר'. אבל מה שהיא מספרת לי לא היה בסדר".

מאוחר יותר התברר לו שבתו הגדולה, שמשרתת בקבע, באה מכפר עזה לעשות קידוש בבית בשדרות ונרדמה בסלון. "הגורל רצה שתישאר בבית". כשהתחילו האזעקות מיהרה ללבוש מדים ולצאת. אחותה הקטנה ניסתה לשכנע אותה לא לצאת מהבית כי יש מחבלים, אבל היא לא הקשיבה. "היא אמרה שהיא מכירה את הגזרה, שזה לא הגיוני. בסופו של דבר, היא לקחה את הרכב הצבאי ויצאה לכיוון הקיבוץ. בצומת שדרות היא ראתה אנשים על הרצפה וחשבה שהם שוכבים בגלל האזעקות. בצומת מפלסים ראתה טנדר עומד על הכביש והבינה שאלה לא חיילים שלנו. היא התחילה מהר לנסוע לאחור והם ירו לכיוונה. פגעו בשמשה האחורית. אילו המשיכה לכיוון נתיבות – היה שם מארב לשני הצדדים. היא חזרה לכיוון שדרות, ולמזלה המחבלים שהיו בכיכר בדיוק יצאו לכיוון תחנת המשטרה. בנס היא הצליחה לחזור הביתה". מאוחר יותר התברר לה שהמחבלים שחדרו לכפר עזה נכנסו לדירה שלה, וכל השותפות שלה נרצחו.

"כשהתקשרתי, היא לא רצתה לדבר איתי. היא הייתה בסערת רגשות ופחדה שאצא אליהן לשדרות. אחותה הקטנה צעקה עליי שלא אעז לצאת מהבית. היה לא פשוט בכלל לחכות עד שהמשפחה יצאה מהעיר בסופו של דבר בליווי צה"לי. גם הבן שלי, לוחם בסיירת אגוז, גויס בצו 8 ללחימה".

פיקדו עובד באגד כבר כמעט 30 שנה. "כמעט את כל הקווים כבר עשיתי", הוא מתגאה, "והיום אני עובד בעיקר על הקווים לאילת". הוא אב לחמישה, הצעיר בן 12 והגדול בן 27, כולם מתגוררים בשדרות. למרות הכול, הוא מספר שכבר ביום ראשון יצא לעבודה. "חזרתי מוקדם כי עוד הייתי במתח, כי עדיין לא פינו את הילדים, אבל ביום שני, אחרי שהם פונו, כבר חזרתי לעבודה מלאה – קו מאשדוד דרך אשקלון לאילת. מסיע אנשים שביקשו להתפנות. זו סיטואציה לא פשוטה בכלל. בעיקר נשים וילדים, כי הרבה מאוד גברים גויסו למילואים. זעקות, בלאגן, בהלה. כל הזמן אזעקות וצריך לצאת מהאוטובוס ולהישכב בחוץ. כל הדרך על כביש 40 אתה שומע את הפיצוצים. עד שהגענו לדימונה – כולם היו במתח, בוכים. אימהות וילדים".

ציון פיקדו, נהג אגד מאשקלון: "אי אפשר שהתחבורה תעצור. זו סוג של שליחות – גם בקורונה כשהרבה מקומות היו סגורים אנחנו עבדנו. היו המון חיילים שצריכים להגיע לבסיסים. אם לא אנחנו איך היו מגיעים? לאגד יש תפקיד חשוב מאוד במלחמות"

את השבועות הראשונים למלחמה העביר בעיקר בקווים לאילת ולתל אביב, והסיע בהם משפחות שביקשו להתפנות מאשקלון. "היה עדיין חשש בשבוע הראשון שיש מחבלים שמסתובבים באשקלון. כולם במתח – רק אני נוהג, וכולם מסתתרים מאחורה כי מניחים שאם יהיה ירי הוא יתחיל מלפנים. היו המון חששות לצאת לעבוד, אתה כל הזמן מביא בחשבון את האפשרות שמישהו יירה בך. יוצא מוקדם בבוקר וחושש. מבחינתי זה היה סוג של 'מילואים'".

מה שמר עליך?
"זה עוזר לנשמה שיש למה לקום בבוקר. אם אתה בבית אתה כולך שקוע במצב. כשאתה עובד אתה פוגש אנשים, עוזר להם. זה הקל עליי. זה נותן איזו שגרה. בחרתי בתקופה הזו גם להישאר בעיר עם אימא שלי ועם האחיות, עם המשפחה שאמרה 'אנחנו מאמינים'".

מה התחושות שמלוות אותך?
כנהגים, הוא אומר, גם בתקופת חירום יש תחושה של חובה ואחריות. "אי אפשר שהתחבורה תעצור. זו סוג של שליחות – גם בקורונה כשהרבה מקומות היו סגורים אנחנו עבדנו. היו המון חיילים שצריכים להגיע לבסיסים. אם לא אנחנו איך היו מגיעים? הסענו המון חיילים מתל אביב לאשקלון, בדרך לעזה. לאגד יש תפקיד חשוב מאוד במלחמות.

הוא מאחל שיהיה שלום. "שיהיה שקט. כל כך חסר לנו השקט. שהמלחמה הזו תסתיים בניצחון שלנו, כי אחרת עוד שבע שנים יהיה שוב. שהחיילים יחזרו בשלום ושהחטופים יחזרו בשלום".

המקלט הפך לבית

"ב-7 באוקטובר בדיוק חזרתי מריצה בבוקר, ואיך שהגעתי הביתה, סגרתי את הדלת, ומיד התחילו הבומים והאזעקות", מספר רמי סילבר, מפעיל ציוד מכני בנמל אשדוד – "כלים כבדים כמו שופל, מלגזות, משאיות טאג וכו', ציוד כבד שנחוץ לפריקת אוניות, עובד כבר עשר שנים בנמל". סילבר, בן 47 ממושב תלמי יחיאל, נשוי עם ארבעה ילדים, ממשיך לספר על אותם רגעי לחץ: "עוד אזעקה ועוד אזעקה. כמובן עוד לא ידענו מה קורה בארץ, אבל ירדנו כולנו למקלט. לא ידענו שהמקלט הזה יהפוך לבית שלנו לחודש לפחות".

למחרת יצא סילבר לעבודה בנמל. "להגיד לך שלא פחדנו? באנו עם המון חששות. לעצמנו, אבל גם לבית שהשארנו לבד. בשבוע שאחרי 7 באוקטובר עוד מצאו מחבלים בארץ בכל מיני מקומות. ראינו את התמונות משדרות ומהמושבים. כל החברים שלנו נשארו בבית עם המשפחה, ואני הלכתי לעבודה. זה קשה, אבל בעבודה אתה מרגיש גאווה. אתה נוסע בדרך על כבישים ריקים מאדם, ומבין את החשיבות שלך. הנמל הוא השער הכלכלי של המדינה, ומבחינתי אנחנו מגויסים ב-100% כמו כל חייל שהולך ונלחם. פורקים אוניות עם מוצרי יסוד ומוצרים שיש להם משמעות ביטחונית. כשאנשים נהרו לסופרים ורוקנו את המדפים, ידעתי שאנחנו אלה שמכניסים את הסחורות כדי למלא אותם מחדש, להחזיק את השוק שפוי".

מה עושים כשיש אזעקה ואתה על המנוף או באונייה?
"אתה פשוט מתפלל, אין אפשרות לצאת החוצה. זו עבודה מורכבת ויש בזה גם ממד של הקרבה והסתכנות. והאזעקות לא היו פעם בשבוע – אלא לפעמים עשרות פעמים במשמרת. זה בהחלט מעורר חשש, ואחרי כל אזעקה אתה מתקשר הביתה להרגיע שהכול בסדר. גם ההנהלה נרתמה, ומיגוניות צצו בכל מטר כמו פטריות אחרי הגשם".

רמי סילבר, מפעיל ציוד מכני בנמל אשדוד: "הנמל הוא השער הכלכלי של המדינה, ומבחינתי אנחנו מגויסים ב-100% כמו כל חייל שהולך ונלחם. פורקים אוניות עם מוצרי יסוד ומוצרים שיש להם משמעות ביטחונית. כשאנשים נהרו לסופרים ורוקנו את המדפים, ידעתי שאנחנו אלה שמכניסים את הסחורות כדי למלא אותם מחדש, להחזיק את השוק שפוי"

מה בכל זאת מחזיק אותך שם?
"יש לנו תחושת שליחות גדולה. אנחנו הנמל האחרון בישראל שהוא בבעלות המדינה. יש סחורות שנכנסו רק אצלנו. אנחנו עובדים בכל מצב, בלי שאלות. אנחנו החוסן של המדינה. לא עוד מקום עבודה. אנחנו גם בדרום, יש לנו עובדים וחברים שמתגוררים בעוטף. חלקם הצילו את המשפחות שלהם. יש לנו חברים שנחטפו להם קרובי משפחה וכאלה שהילדים שלהם נרצחו בנובה. הלכנו מהלוויה להלוויה, ויכול להיות שרק עכשיו אנחנו מתחילים לעכל. הרגשנו את זה מאוד, ובתוך כל ההתמודדות המורכבת הזו, יש דאגה לחברים".

"כולם מגבים את החברים שגויסו למילואים"

בוריס לויטן עובד ברכבת ישראל בתור נהג קטר של רכבת נוסעים כבר 12 שנה. "ב-7 באוקטובר הייתי בבית, קמתי מוקדם עוד לפני שהכול התחיל, ופתאום שמעתי אזעקה בגבעתיים והתפלאתי. אחרי זה הכול התגלגל, הטלוויזיה, החדשות". לויטן בן 43 מגבעתיים, נשוי ואב לילד בן 4, מספר: "כבר בשבת הלכתי לעבודה. הייתי משובץ למשמרת ערב במוצאי שבת. השארתי בבית את המשפחה ויצאתי".

בתור נהג קטר, לויטן נוסע בכל הארץ, כולל בדרום. "לנהגי הקטרים יש חוקים מאוד ברורים בכל מה שקשור לאזעקות ולתפעול הרכבות במצב חירום. כשיש אזעקה אנחנו מקבלים עליה דיווח בקשר הפנימי. אנחנו מנמיכים מהירות למינימלית שמאפשרת עצירה מיידית, נוסעים לאט וסורקים את השטח. מסתכלים על המסילה שלך וגם על זו שממול לראות אם יש בהן פגיעות. יש כמובן בתא הניוד של הנהגים ציוד מגן – קסדה ואפוד קרמי. הנוסעים בקרונות אמורים להנמיך גובה ולהוריד וילונות כדי שאם חלילה ייפול משהו הרסיסים לא יעופו עליהם – ובזה מתעסקים הפקחים שאמורים ליידע את הנוסעים איך להתנהל".

פחדת מהנסיעה?
"לא כל כך. הייתי בשירות קרבי ואני אחרי 20 שנה של שירות מילואים פעיל, אז אני לא מתרגש. כמובן יש דאגה למשפחה שנשארה בבית. האווירה בקרב הנהגים אצלנו מגובשת מאוד. הרבה עובדים ברכבת ישראל גויסו, ויש לנו גם חברים מאשקלון ומהדרום. כל אחד מחפש מה הוא יכול לעשות ואיך אפשר לגבות את החברים שבמילואים, איך אנחנו יכולים לתרום. במהלך החודש הראשון למלחמה היו רכבות פעילות שבעה ימים בשבוע, כולל בשבתות, עם רכבות מיוחדות שמסיעות בעיקר את החיילים והמילואימניקים לבסיסים ולצווי 8. בהחלט הרגשתי שזו סוג של קריאה לדגל, ועבדתי בכל שבת כדי לתת מענה לצרכים.

"להיות נהג קטר זו שליחות יומיומית. להביא נוסעים בבטיחות למחוז חפצם, להיות מקצועי, הכי טוב שאפשר. בימים רגישים כאלה תחושת השליחות מתגברת – לספק עד כמה שאפשר שגרה, לשמור על משק מתפקד ברציפות, לתת שירות חיוני לציבור. זו בהחלט גאווה".

רכבת אווירית של טיסות חילוץ

גם עובדי אל על מצאו את עצמם במצב שלא ציפו לו ב-7 באוקטובר. "בתחילת המלחמה הפסיקו כל החברות הזרות את הטיסות לישראל וממנה, מה שהשאיר את אל על כמעט לבד במערכה", מספר אילן פייר, טייס בכיר. "אני מדבר לפני הכול על הרכבת האווירית של טיסות חילוץ, חלקן אפילו ללא תשלום, רק כדי להחזיר לארץ את מי שקיבלו צו 8. ולא רק הם, היו משפחות רבות ששהו בחו"ל והילדים שלהן גויסו וכמובן הזדרזו לחזור הביתה, משפחות שקיבלו הודעות על פצועים, נרצחים ונעדרים ממעגלים קרובים. מכל קצוות העולם ישראלים התחננו למקום בטיסה, לחזור לישראל במהירות האפשרית".

פייר נשוי עם ארבעה ילדים ושני נכדים, 11 שנים טייס באל על, קברניט 737, וסגן אלוף במילואים בבית הספר לטיסה בישת"פ – יחידה בחיל האוויר האחראית על שיתוף הפעולה בין חיל האוויר וזרוע היבשה ועל סיוע לתמרון.

"התחלנו לעבוד סביב השעון בטיסות הלוך ושוב כדי לתת מענה לביקושים הגדולים. כל זה בכוח אדם מצומצם, כי הרבה טייסים ואנשי צוות גויסו כבר ב- 7 באוקטובר. כל תוכנית הטיסות השתנתה לחלוטין, והכול היה נתון לשינוי בכל רגע, בהתאם למצב ולצרכים. עשינו את כל ההתאמות שיכולנו, שלא עושים בימים רגילים, כדי לא להשאיר בחו"ל אף ישראלי שרוצה הביתה. עבדנו בבלת"מים, מה שמאוד לא מאפיין את העבודה המסודרת והמרובעת של עולם התעופה. קיבלתי, כמו יתר חבריי, הרבה פניות ישירות מכל מי שיודע שאני עובד באל על והיה זקוק לעזרה עבורו או עבור משפחתו. זה היה קשה, אבל הבנו את המצוקה הגדולה וניסינו לסייע ככל האפשר. הרגשנו שאנשים מאוד מעריכים שאנחנו מגיעים עד קצה העולם כדי להחזיר אותם הביתה. זה חיזק מאוד את תחושת הביטחון באל על. אני גאה שיש לישראל חברת תעופה כזו, שהתגייסה להיות חוד החנית ולהיות חייל האוויר האזרחי. החזרנו ישראלים, הטסנו הרבה ציוד מלחמה, ובגדול קיבלנו אחריות על האירוע בתחום שלנו. אני חושב שזה משקף את תחושת האחריות למדינה ולאנשים, סולידריות גדולה ואת העובדה שברגעי האמת, אין על החברה האזרחית".

הוועד הקים מוקד חירום לעובדים

התגייסות החברה כללה לא רק את הטייסים. "תגברנו את המוקד הטלפוני כי הוא לא עמד בעומס הפניות", מספר תמיר תוהמי, טכנאי במחלקת מנועים בחברה. "היו בארץ משפחות דיפלומטים, ספורטאים, תיירים ועובדים זרים שביקשו לצאת מכאן ולחזור הביתה, וגם לכך ניסינו לתת מענה".

תוהמי, נשוי עם שלושה ילדים מכפר סבא ועובד 24 שנים באל על, מספר בתור חבר בוועד העובדים על פעילות הוועד במלחמה: "לפני הכול התגייסנו לסייע לחברה לעמוד באתגר הלאומי הגדול שהתגלגל לפתחנו. עבדנו בשיתוף פעולה מלא עם ההנהלה, והאמנו שיחד ננצח, וכך היה. בסופו של דבר אל על השיבה הביתה את מי שביקש לחזור והוציאה את אלו שביקשו לצאת. החברה עשתה במלחמה את הטיסה הראשונה שלה לאוסטרליה, טיסה ישירה של 16 שעות, רק כדי להחזיר ישראלים שנתקעו שם הביתה. זה מבחינתי להיכנס מתחת האלונקה.

תמיר תוהמי, עובד מחלקת מנועים באל על וחבר בוועד העובדים: "השבנו הביתה את מי שביקש לחזור והוצאנו את אלו שביקשו לצאת. אל על עשתה במלחמה את הטיסה הראשונה שלה לאוסטרליה, טיסה ישירה של 16 שעות, רק כדי להחזיר ישראלים שנתקעו שם הביתה. זה מבחינתי להיכנס תחת האלונקה"

"הקמנו בוועד גם מוקד חירום לעובדים. עשינו טלפונים יזומים לברר מה המצב, מי צריך מה, גם העובדים עצמם וגם בני המשפחה. נתנו מענה לכל פנייה. הגענו לבתים להביא ציוד שהיה חסר לנשים שנשארו עם ילדים קטנים והתקשו לצאת בשבועות הראשונים, סייענו לדרומיים שלנו. כל הזמן עם היד על הדופק לוודא שכולם בסדר".

הוועד הקים גם חמ"ל סיוע לחיילים. "רכשנו במאות אלפי שקלים ציוד לחיילים ולעובדים החיילים שלנו. הגענו לעשרות יעדים לעשות להם על האש ולהביא ארוחות חמות. הרמנו ארוחת מלכים ל-900 חיילי גבעתי שיצאו מעזה. הגענו להרבה טייסות של חיל האוויר עם אוכל טוב ופינוקים. הגענו לפלוגות של מילואימניקים שלנו, של חיילים שהוריהם עובדי אל על וגם נענינו למאות פניות שהגיעו גם למוקד וגם לפייסבוק. רכשנו עשרות מכונות תספורת לפי בקשה של חיילים, סיפקנו תרופות, ציוד וחבילות שי, שמיכות, כריות, מה לא. עובדי החברה פיתחו מקלחות ניידות לשטח ופיזרו אותן באזורי הכינוס לחיילים כדי שיוכלו לעשות מקלחת חמה כשיצאו לריענון. מכונאים שלנו הגיעו להקים אותן, הכול כמובן בתיאום עם צה"ל. ביקשו שמיכות וכריות – סיפקנו עשרות אלפי יחידות. אפילו קהילות יהודיות מהעולם פנו אלינו לסייע להן להעביר לארץ תרומות של ציוד לחיילים".