7 באוקטובר, 06:25 בבוקר, באר שבע. שלומי בן-שימול יצא מביתו לאסוף את חברו לעבודה למשמרת שבת. אחרי חמש דקות שמע אזעקה, ועוד אחת, ועוד. הוא אסף את חברו וחזר הביתה לומר לאישתו, שומרת שבת, להישאר זמינה. אז יצא לבית החולים, למה שעומד להיות היום הקשה ביותר שחווה בכל שמונה שנותיו כסניטר אחראי משמרת בחדר מיון של המרכז הרפואי סורוקה.

"הגעתי ב-07:05 וכל הנהלת בית החולים הייתה מכונסת כבר בחדר המצב", מספר בן-שימול. "לאט לאט התחילו להגיע הידיעות על חדירות מחבלים, טבח באזרחים, ומסיבה אחת גדולה עם נרצחים וחטופים".

עובדים לפי פרוטוקול חירום?
"יש כמובן פק"ל אר"ן שמתורגל לאורך כל השנה, כך שהצוותים מוכנים וכל אחד יודע את תפקידו. אלא ש-7 באוקטובר היה רחוק מכל תרגולת שאי פעם עשינו או חשבנו לעשות. יותר מ-760 פצועים הגיעו לסורוקה ביממה הראשונה. זה מספר חסר תקדים לבית חולים תחת אש, לא רק בארץ, אלא בעולם".

איך מתמודדים עם מספר כזה?
"אני חושב שלפני הכול, הצלחנו לתת מענה בזכות החוסן הארגוני של עובדי בית החולים. בצבא מדברים על אחוות לוחמים, כאן יש לנו אחוות מטפלים. ה'ביחד' נתן המון כוח וביטחון. בשבת על הבוקר כולם התייצבו. מי שזומן ומי שלא. סניטרים, עובדי משק, רופאים ורופאות, אחים ואחיות, כוח עזר, פרא-רפואי, כל מי שלא היה נצור בבית או גויס בצו 8 – הגיע. אני מצדיע לכולם. אנשים עבדו משמרות כפולות ומכופלות כדי לסייע ולעזור לקולגות ולחברים שלהם. אני מאמין שהחיבור האישי והארגוני איפשר לנו לעבור בהצלחה את השבת האיומה ואת החודשים שהגיעו אחריה. אני מבקש כאן להודות להנהלת בית החולים על צוות החוסן שעמד לרשותנו. אני אומר כאן בלי בושה שאותי הוא הציל, ואני בטוח שגם לא מעט מחבריי".

איך פועל צוות חוסן?
"הם עוברים במחלקות, ומוציאים בכל פעם עובד אחד לכמה דקות. עבורי הם היו עוגן חשוב. בתוך כל הכאוס הרגשתי  שרואים אותי, מקשיבים לי, מתעניינים מה שלומי היום, שואלים מה אני צריך, מייעצים, מחייכים, מניחים יד מרגיעה על הכתף, מאפשרים לשתף, לפרוק וגם לבכות".

בכית?
"איך אפשר שלא. זה לא רק המראות הנוראיים, והסיפורים הקשים. זו המשמעות של מה שמביא אותם לכאן. ויש את הדאגה למשפחה בבית. אישתי והבנות, תחת אזעקות, עם התראות לחדירות מחבלים, ואני לא שם איתן. בית החולים מתמלא באנשים מרגע לרגע. מי שהיה שם מבין את משמעות המילה: טירוף! אילולא הרמנו אחד את השני, היינו מתרסקים".

בן-שימול היה אחראי על מנחת המסוקים. "אנחנו מקבלים התרעה מהביטחון בנוסח של 'עוד דקה נחיתה, חמישה פצועים'. הצוות שלי ואני משנעים את הפצועים מהמנחת אל חדר הטראומה, אל המיון, או לאן שצריך על פי הנחיות צוות 669 – המחלצים.

"התרוצצתי גם בין כל האתרים לראות שכל צוות נמצא במקום שלו, שהלוגיסטיקה עובדת כמו שצריך: אלונקות לשינוע, חמצן וכן הלאה. לא רק שמספר הפצועים היה מטורף, היו גם פציעות שדרשו שינוע דחוף ממקום למקום, בזמן תגובה שונה מאשר בשגרה".

שלומי בן-שימול, סניטר אחראי משמרת בחדר מיון: "בצבא מדברים על אחוות לוחמים, כאן יש לנו אחוות מטפלים. ה'ביחד' נתן המון כוח וביטחון. בשבת על הבוקר כולם התייצבו. מי שזומן ומי שלא. סניטרים, עובדי משק, רופאים ורופאות, אחים ואחיות, כוח עזר, פרארפואי, כל מי שלא היה נצור בבית, או גויס בצו 8 – הגיע. אני מצדיע לכולם"

מה אומרים ברגעים כאלה?
"אני מציג את עצמי בשם ובתפקיד. מנסה תמיד להרגיע במשפטים כמו 'הגעת לסורוקה, אתה בידיים של הרופאים הכי טובים שיש, נעשה כאן הכול כדי לטפל בך בצורה הטובה ביותר, הכול יהיה בסדר, אתה גיבור אמיתי', וכן הלאה. אם המצב מאפשר אני שואל אותו לשמו, מאיפה הוא בארץ וכו'. משתדל לעשות להם נחיתה רכה ככל האפשר".

אתה ממשיך לפגוש את החיילים שאתה משנע מהפינוי כשהם עוברים בין המחלקות?

"כן, וגם פעמים רבות בליווי מהמחלקה לתחנה האחרונה – השיקום. וואו, כמה מרגש לראות חייל שהגיע הנה מרוסק לפני שבועות, ועכשיו אני לוקח אותו לשיקום, להתחיל את חייו החדשים. זה ממלא אותי סיפוק, ערך ומשמעות".

יש רגע שזכור לך?
"הייתי בדרך למנחת, ושמעתי מישהי קוראת בשמי כמה פעמים. עצרתי, הסתובבתי אליה וראיתי את אחת העובדות הסוציאליות המקסימות שלנו עם אחד החיילים שיושב על כיסא גלגלים. היא אמרה לי שהוא ביקש ממנה למצוא אותי כדי לומר לי תודה. הייתי בשוק שהוא בכלל זכר אותי ואת שמי במצב שהיה, אבל עובדה. 'על מה תודה?' אני שואל אותו. 'הדיבור הקטן שעשית איתי בדרך מהמסוק כל כך עזר לי באותם רגעים', ענה והושיט יד לחיבוק. אני מודה שהייתי עם דמעות בעיניים. הרגשתי גאווה עצומה. אני לא רק מוביל ממקום למקום. אני ממש עוזר לאנשים, ברגעים הקשים בחייהם. איזו זכות!"

מה למדת על עצמך?
"שאני הרבה יותר טוב ממה שחשבתי בעמידה במצבי לחץ מטורפים. שהצלחתי להכיל את כל המראות שראיתי, ולמרות הקושי והטלטלה, עברתי את זה".

מה אתה אוהב בעבודה שלך?
"לראות אנשים שהגיעו עם פגיעות קשות מתאוששים, קמים על הרגליים, לפעמים כנגד כל הסיכויים. אני מבין שבאיזשהו אופן, אנחנו שותפים להצלת חיים. אני גם אוהב מאוד את המפגש עם האנשים, הפצועים, החיילים, המשפחות".

מה מיוחד בסורוקה?
"מלבד המקצועיות שרואים בתוצאות טיפוליות, אני חושב ש'ביחד ננצח', שהייתה סיסמת המלחמה, הייתה גם כוכב הצפון שלנו. הפכנו למשפחה מגובשת, מלוכדת וממש גדולה, ויחד אנחנו מנצחים כל יום מחדש".

"גאה בהצלחות הרפואיות שלנו"

"ב-07:30 בבוקר קיבלתי הודעה מבית החולים על אירוע רב-נפגעים חמור וקריאה להתייצבות חירום", מספר דוד שושן מקיבוץ ארז, דימותן ראשי במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, "מכיוון שהייתי נצור בקיבוץ, הסגנים שלי תיפעלו את כל היום ודיווחו לי בטלפון".

ב-08:30 הוקפץ לחמ"ל ארז לסייע עם פצועים שהגיעו אליהם. הוא ארגן במהירות את ציוד החירום הרפואי שלו וכלי רכב של הקיבוץ הגיע לאסוף אותו לחמ"ל. "הייתי בטוח שאני מגיע לטפל באנשים שנפגעו מרסיסים מהפיצוצים ששמענו. לא תיארתי לעצמי שאני הולך לפגוש פצועי ירי במצב קשה. נתנו טיפול ראשוני, ומאחר שמד"א לא יכלו להיכנס לקיבוץ, הפצועים פונו בכלי רכב פרטיים לבתי חולים תחת אש עד החבירה לאמבולנסים של מד"א ליד אשקלון".

לשושן היה מזל: אישתו הייתה בחו"ל ונחסכה ממנה הטראומה, בתו החיילת חגגה ב-6 באוקטובר יום הולדת עם חברות בתל אביב ונשארה לישון שם, ובת אחת נשואה הייתה בצפון עם בעלה. איתו בקיבוץ נשארו רק בת נוספת עם בעלה והנכד.

אחד מסיפורי הגבורה של אותה שבת הוא סיפורם של צוות החירום וכיתת הכוננות בארז. "הרבש"ץ שלנו הגיב בתושייה גדולה והרים מייד רחפן לאוויר, חשף את מיקום המחבלים שניסו להיכנס לקיבוץ, וכיתת הכוננות הצליחה תוך כדי לחימה מסיבית להרוג ולהדוף את המחבלים מהגדרות הסובבות את הקיבוץ. כיתת הכוננות הצילה את הקיבוץ. מצאו אצל המחבלים ההרוגים מפות מדויקות של הקיבוץ, ומתקפת הטרור תוכננה כאן בדיוק כמו בקיבוצים אחרים בעוטף".

בקבוצת הווטסאפ של חברי ילדותו מאופקים החלו להישלח הודעות על כניסת מחבלים לעיר. "כאן אני מתחיל להבין את גודל האירוע והכאוס הגדול. בקבוצה מספרים בשידור חי על כניסת המחבלים לביתה של רחל המיתולוגית, בת כיתתי". בין לבין, הוא ביקר את בתו לראות שכולם בסדר וחזר הביתה.

ב-02:00 לפנות בוקר אפשרו להם להתפנות, ושושן נסע לסורוקה, ומצא שם את כל צוותי הרפואה, המוני פצועים אזרחים וחיילים, הרוגים ומשפחות שזורמות לחפש את יקיריהן. "סורוקה הוא בית חולים גדול, למוד ניסיון ומאותגר כל הזמן. בחירום, אנחנו מתגברים אנשי דימות בחדרי טראומה, בחדרי ניתוח ובסי.טי. יש חדרי צילום נוספים, אבל הם לא ממוגנים מטילים.

"היקף העבודה היה בעוצמה שלא ידענו. רק ביום הראשון עשינו כ-250 צילומי סי.טי. עבדנו ברצף סביב השעון בעומס בלתי רגיל. כל הפצועים שהגיעו במלחמה לסורוקה, עד היום יותר מ-2,600, עברו תחת הדימותנים בשלב זה או אחר, בהתאם לסוג הפציעה".

מה אפיין את סוגי הפציעות במלחמה הזו?
"פגיעות קשות ביותר. פגיעות הדף וקטיעות גפיים מירי אר.פי.ג'י. קיבלנו הרבה יותר קטועי גפיים מאשר בכל אירוע ביטחוני שזכור לי. החיילים הפצועים קיבלו טיפול ראשוני איכותי ומציל חיים בשטח, ועל כך מגיע גם להם שאפו גדול".

מה הרגע הכי קשה שהיה לך?
"ראיתי במהלך עשרות שנותיי בבית החולים מראות קשים ביותר. אולם הרגע שגרם לי לפרוץ בבכי היה כשיצאתי מהקיבוץ לכיוון בית החולים. שיירות של כלי רכב בצדי הכביש הפוכים, שרופים, ירויים. גופות מוטלות בצדי הכביש. המראה המזעזע הזה ליווה אותי כל הדרך משדרות עד נתיבות, מימין ומשמאל לכביש. מחזה מזעזע שיישאר חרוט בזיכרוני כל חיי. הכביש היה שומם. הרגשתי שאני מפחד לנסוע בתוך המדינה שלי. מי חלם על דבר כזה?"

במה אתה הכי גאה?
"בעובדים שלנו בבית החולים. מחויבות מלאה, התייצבות מרשימה, עבודה סביב השעון כתף לכתף, אחריות. הצוות שלנו לוחם אמיתי בקרב להצלת חיים. בחלוף הימים ובכל שעה שהייתה התרעה על הגעת פצועים הוקפצו עובדים בהתאם, כולם מתייצבים בעמדות, בלי לשאול שאלות, בלי לחשוב פעמיים. ימי שישי בערב, שבתות, אמצע הלילה. אנחנו נמצאים בכוננות מתמדת. אני מאוד גאה גם בהצלחות הרפואיות של בית החולים. הצלחנו להציל פצועים רבים מכריתות גפיים, ולהוציא מכלל סכנה פצועים שהגיעו במצב קשה ואנוש. כל אחד עושה את הטוב ביותר בתחומו, ויחד המערכת הזו פועלת בצורה יוצאת מן הכלל. אני גאה להיות חלק ממשפחת סורוקה".

"חשנו במלחמה קיומית על הבית"

"סורוקה היה כיפת הברזל הרפואית של המדינה ב-7 באוקטובר", אומרת ד"ר טליה שורר, מנהלת אחיות של החטיבה הכירורגית במרכז הרפואי בבאר שבע. "העובדים התעוררו באותו יום לקול אזעקות בקצב לא שגרתי. מייד, בלי כל מידע נוסף מלבד האזעקות שנשמעו ללא הרף, החליט ד"ר שלומי קודש, מנהל בית החולים, יחד עם צוות מטה החירום, להפעיל את מטה החירום, להעביר מחלקות לא ממוגנות לאתרים ממוגנים, ולנקוט שורת צעדים שהתברר בהמשך שהיו קריטיים לתפקוד בית החולים באותו היום. החלטות שהצילו חיים.

"זמן קצר לאחר האזעקה הראשונה, הכריז ד"ר קודש על אירוע רב-נפגעים, מה שהזניק לבית החולים מאות רבות של אנשי צוות בשעה מוקדמת, כדי שלא יחסרו מטפלים שייתנו מענה לשטף הפצועים חסר התקדים שהגיע לבית החולים.

"ביממה הראשונה הגיעו למרכז הרפואי מאות רבות של פצועים, בהם כ-130 במצב קשה עד קריטי. וזה בבית חולים שנמצא תחת אש, שעובדיו חוו באותו יום 42 אזעקות תוך כדי עבודה שוטפת".

"כל פצוע שנזקק לניתוח ולטיפול מציל חיים קיבל אותו, וכבר במהלך אותו היום הועברו פצועים שנזקקו לכך להמשך טיפול בבתי חולים אחרים, במטרה לאפשר לסורוקה להמשיך לקלוט פצועים נוספים שמגיעים מהשטח. יותר מאשר בכל אירוע קודם, תחושת המלחמה הקיומית על הבית הייתה נוכחת בכל רגע ורגע, וצוותי בית החולים נלחמו עליו בגבורה".

שורר נשואה, אימא לחמישה, מיילדת במקצועה, דוקטור למדעי ההתנהגות, פוסט-דוקטורט במדעי הבריאות, ומומחית במדיניות וניהול קורס של משרד הבריאות. ב-7 באוקטובר ב-06:30 בבוקר סיימה לקבל לידת תאומים, לקראת סיום משמרת לילה. "ניגשתי לרשום את הלידה, ונשמעה האזעקה הראשונה. בעוד אנחנו מנסים להבין מה קורה, המזכירה הראתה לנו תמונה של טרנזיט לבן עם מחבלים בשדרות, ואחת המיילדות אמרה שזה לא יכול להיות אמיתי. אחת הרופאות קיבלה הודעה טלפונית להגיע מייד לחדר ניתוח דרומי לניתוח חירום לאישה הרה שירו בה. התחלנו להבין שמשהו לא רגיל מתרחש. ענת, המיילדת שעבדתי איתה במשמרת הלילה, קיבלה הודעה מבעלה לא לחזור הביתה בשל התרעות על חדירת מחבלים לשכונת מגוריה.

"לאחר מחשבה והתייעצות עם ענת, החלטנו שתינו לגשת למיון הראשי. מאחר שכבר הייתי בבית החולים, הבנתי שאם משהו מתרחש, אני יכולה לסייע במיון, ואם יש פצועים הרי הם יגיעו לחטיבה שלי, ומדובר בחג, ובטח נצטרך תגבור. ככה נשארנו לעבוד במיון עד הלילה למחרת".

מה הרגשת?
"כל האחיות האחראיות הגיעו ביוזמתן לסייע במיון, וביקשתי שייגשו לאייש את המחלקות ולקלוט פצועים, רוב הצוות הגיע לסייע במיון ובמחלקות. היתה תחושת אחדות, שיש לנו תפקיד חשוב, וכמובן מחויבות לטפל בפצועים ומסירות למקום העבודה.

"נחשפתי לסיפורים ולמראות שילוו אותי לכל החיים. משפחות שרצות אחרי צוותים רפואיים עם תמונה של יקיריהן ומתחננות לפיסת מידע עליהם, סיפורי גבורה, אובדן, חיילים גיבורים פצועים קשה, שוטרים עם סיפורי גבורה ואובדן של חברים, ניצולי המסיבה והבסיס באורים. החיים נחלקים ללפני ואחרי 7 באוקטובר. כל בוקר השמש זורחת, אך לא לכולם היא מאירה. קיימת תחושה של חוסר ודאות, מה יילד יום, פחד מוות מהמסוק הבא שיגיע. שני הבנים שלי בצבא. אחד נכנס לעזה. וכל מסוק שמגיע אני נושאת תפילה".

מה קרה בזמן הזה בחטיבה הכירורגית?
"תמהיל המטופלים השתנה. איבדנו אנשי צוות יקרים ואהובים, איבדנו חברים ובני משפחה, נחשפנו לפציעות מורכבות, ומשפחות יקרות שמתמודדות עם האובדן של יקיריהן ואובדן שלמות הגוף והנפש. הפצועים ובני המשפחות שהכרנו וטיפלנו הפכו למשפחה אחת. אני פוגשת את הפצועים וההורים בטיפול נמרץ לאחר שנאמר להם שהם עוברים לחטיבה, ומלווה אותם למחלקות לסיור היכרות עם הצוות, עוד לפני העברת בנם הגיבור".

ד"ר טליה שורר, מנהלת אחיות של החטיבה הכירורגית: "רבים הביעו את הערצתם למה שעשו עובדי סורוקה בשבת הארורה, ומבקשים ללמוד את הכלים, השיטות ותהליכי הניהול וההחלטות שבבסיס ההתמודדות. המרכז הרפואי סורוקה מוכר בתור נכס אסטרטגי למדינת ישראל. הוא כזה בזכות העובדים שלו"

איך נערכתם תוך כדי תנועה לאירוע ששום תוכנית חירום לא צפתה?
"למדנו ושיפרנו את הטיפול בכאב בחטיבה בשיתוף הרופא ד"ר דובילט המלאך שלנו, שמגיע מייד לכל בקשת ייעוץ, מעניק מזור לכאבים ומשפר את איכות החיים ואת איכות השינה. בעזרתו הותקנו אפידורליים מכניים לשלושה פצועים שביקשו לצאת להלוויה של המפקד שלהם.

"בכל בוקר, עד היום, אחות מתאמת טראומה ואנוכי עוברות ומבקרות את הפצועים כדי לבדוק אם בוצעו כל הייעוציים ואם יש שאלות או בקשות מיוחדות.

"צוות השיקום עורך כל יום ביקור יחד איתנו כדי לבדוק אם יש בקשות לגבי השיקום, מהו המועד להעברה לשיקום, ומה בשיקום אפשר להתחיל כבר כאן ועכשיו.

"אחרי העסקה הראשונה הגיעו חטופים ונערכנו עם מחלקה מיוחדת לקליטתם, כולל ליווי הצוות שגויס. אני מרגישה שהרחבתי את המשפחה שלי עם משפחות חדשות שאימצו אותי ואני אותן. כולם מציינים את האנושיות יוצאת הדופן ואת הטיפול המקצועי והמיוחד של הצוות שלנו".

מה האתגר הגדול עבורך?
"להמשיך לתפקד, להחליט, לתת את הלב והנשמה ולהיות שם תמיד עבור הפצועים והמשפחות. אנחנו מטפלים בפצוע ובמשפחתו בו-זמנית".

שתפי אותנו ברגע מרגש במיוחד.
"היו כל כך הרבה… אני בקשר עם הפצועים ועם האימהות. מיכל, אימא של מתן, שלחה לי סרטון שבו מתן צועד עם שתי פרוטזות. מיכל האישה והאם המיוחדת נותנת לי את הכוחות להמשיך לטפל ולתמוך. הכרתי חברה לחיים. יש חיילים שפגשתי במיון וחוזרים לחפש אותי לפני השחרור לומר תודה".

מה למדת על עצמך?
"שבחרתי במקצוע הנכון ובשעת אמת אני כאן עבור כולם. חיזקתי את האמונה שלי בחשיבות הביחד, של שיתוף הפעולה. אין אפשרות להצליח לבד".