אהבה למקצוע ותחושת שליחות

ב-7 באוקטובר ב-04:00 בבוקר התעוררה יעל קקון בביתה בשלומי כדי ללמוד בשקט, "לפני שהבית מתעורר", למבחן שהיה אמור להיערך ביום ראשון. ב-06:30 קיבלה התרעת כוננית להגיע לתחנת מד"א לקחת אמבולנס. "הייתי בטוחה שזו טעות", היא מספרת. ההתרעה התקבלה שוב ושוב, וקקון הבינה שמשהו קורה. "הייתי בטוחה שמדובר באירוע בזירה שלנו, בצפון. הדלקתי טלוויזיה, וכמו כל עם ישראל ישבתי קפואה מול המסך, לא מאמינה. מכיוון שאחותי גרה בדרום, התחיל מייד חמ"ל טלפונים משפחתי. לא עברה שעה ואחד הבנים שלי הוקפץ לצבא".

קקון היא אימא לארבעה ילדים ביולוגיים ולעוד ארבעה ילדי אומנה, עובדת ככוח עזר במרכז רפואי לגליל בנהריה, מתנדבת במד"א בתור נהגת אמבולנס וחובשת, ובימים אלה נמצאת לקראת סיום תואר ראשון במערכות בריאות.

אחרי שהתחילה להבין מה קרה באותו בוקר, עזבה הכול ונסעה לתחנה. היא הופנתה לנהריה באמבולנס כדי לקחת תרומות דם.

מה קרה בהמשך השבוע אצלכם?
"הלימודים הופסקו והתחילו לפנות את שלומי. המשפחה שלי התפצלה. חלק פונו לחיפה וחלק לטבריה".

ואיפה את היית?
"אני נשארתי כאן, כוננית מד"א. ישנתי בתחנה בנהריה. בבוקר אני במשמרת בבית החולים, ומ-15:00 עד חצות במד"א".

איך המשפחה שלך קיבלה את זה שאת לא איתם?
"המשפחה שלי מכירה אותי. כשמגיע טלפון ממד"א אני עוזבת הכול ומתייצבת. בטח ובטח בתקופת מלחמה. תחנת שלומי נותנת מענה לקריאות מכל מטה אשר. אנחנו בתקופת חירום. אין מצב שאני לא אהיה כאן. גם הבן הקטן שלי יודע שאצלי זה קודם כול לעזור לאחרים".

יש הרבה קריאות בימים אלה?
"יש קריאות רבות של נפגעי חרדה ושל נפילות וחבלות מריצה לא זהירה לממ"ד. רצים לאזור מוגן רק אחרי ששומעים את הבום, כי אין התרעות על שיגורי נ"ט. זה יוצר לחץ מאוד גדול. יש בשלומי לא מעט מבוגרים שלא התפנו, ויש להם התמודדות לא פשוטה. בסוף המלחמה נוכל לכתוב ספר עם כל הסיפורים שאנחנו פוגשים כאן, כמו למשל משפחה שהחליטה לחזור הביתה, ולאחר כמה שעות וכמה נפילות הילדים נכנסו לחרדה, ונקראנו ללוות אותם לנהריה. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם תהיה כאן הסלמה ונגיע למצב של מלחמה מוצהרת".

איך את מתמודדת רגשית?
"אני מודה שאני מאוד מפחדת, בעיקר מנסיעות בכבישים. מרגישה שם מאוד חשופה. לא פעם נפל ממש לידי טיל נ"ט בנסיעה. זה פחד מוות. אבל אני לא נותנת לזה לנצח אותי. האהבה שלי למקצוע שלי ותחושת השליחות חזקות יותר מהפחד".

איך הילדים מתמודדים?
"לא פשוט בכלל. הגדולה שלי גרה בנהריה, יש לה ארבעה ילדים, היא לא זזה מהם. כולם בחרדה. אחד הבנים שלי משרת בכפיר, אני לא צריכה להרחיב לגבי המשמעות. אני דואגת לכולם. לכל אחד יש את ההתמודדויות שלו, אבל אני משדרת חוזק וחוסן בתקווה שזה יעזור להם ולי. הגישה שלי היא לא להתעסק בקושי".

מה קורה בבית החולים?
"בבית חולים אנחנו במערך חירום. כל המחלקות מתחת לקרקע. אנחנו בכוננות שיא לקראת פתיחת מערכה בצפון, ואנחנו מוכנים לכל תרחיש. הכול קורה מהרגע להרגע, פתאום מגיעים עשרות פצועים וצריך להגיב".

מה את אוהבת בעבודה שלך?
"אני אוהבת אנשים. אוהבת לעזור. זה שאני חובשת תורם לי מאוד גם בתור כוח עזר. השילוב של בית החולים ושל מד"א יוצר עבורי שלמות".

מדברים על חזרה הביתה לשלומי?
"במצב של היום אין סיכוי שיחזרו הביתה. אנחנו נמצאים בתקופה מורכבת של חוסר ודאות מתמשך וככל שנקבל את זה יותר, במקום להתנגד לזה, כך יהיה לנו קל יותר לעבור את המלחמה הזו".

עם ידע וניסיון – הכול אפשרי

"היה בוקר קשוח", נזכרת בת-חן פישר ב-7 באוקטובר. "אינטנסיביות לא רגילה של צבע אדום והרבה נפילות. בשלב מסוים נוספה הפסקת חשמל ארוכה בעקבות אחת הנפילות, מה שהעצים את תחושת הפחד של היום הזה. כולנו ישבנו בחדר סגור עם פנס. בקבוצת הווטסאפ השכונתית החלו דיבורים על חדירת מחבלים, אבל פיקוד העורף הזים את השמועות".

פישר היא פיזיותרפיסטית בבית החולים ברזילי באשקלון כבר ארבע שנים, ומתגוררת בעיר עם ארבעת בניה, שהצעיר מהם בן 3 והבכור בן 11. "הצוותים עבדו שעות רבות לשחרר מי שלא חייב להישאר באשפוז, כדי שנוכל להתפנות לקליטת פצועים, להשמיש את המחלקות התת-קרקעיות שלנו ולפנות אליהן מי שנשאר מאושפז, ובהמשך כל מי שמגיע. בשל מיקומו, ברזילי אסטרטגי במלחמה באזור הדרום. הגיעו הרבה מאוד פצועים, אז הנחו אותנו להשאיר באשפוז כמה שפחות מטופלים. הענקנו טיפול ראשוני והעברנו הלאה לבתי חולים אחרים, למעט מקרים דחופים הזקוקים לניתוחי חירום או כאלה שמסיבות רפואיות חייבים אשפוז מיידי".

לא הייתם ערוכים לאירוע רב-נפגעים?
"היינו ערוכים, ועברנו כבר אי אלו מערכות עם לא מעט פצועים. אבל למה שהיה כאן בימים הראשונים של המלחמה לא ניתן להיערך. מאות פצועים בשעה הגיעו למיון, לטראומה ולחדרי הניתוח בלי הפסקה. שיירות של מכוניות מכל הסוגים פינו אזרחים וחיילים פצועים. היו כלי רכב שהגיעו עם פצועים והרוגים. והיו גם משפחות שהגיעו לחפש את יקיריהן וטלפונים שלא הפסיקו לצלצל. ברוב המקרים לא היו לנו תשובות עבורן, אבל היה חשוב לתת מענה ראשוני כלשהו".

איך הפיזיותרפיה משתלבת בטיפול בפצועים?
"אנחנו נמצאים בתמונה ממש מההתחלה. יש פיזיותרפיה נשימתית שמתחילה כבר בטיפול נמרץ, במחלקות פנימיות ובכירורגיה. זה רלוונטי לכל מטופל מרותק למיטה, הנמצא בסיכון לפתח סיבוכי שכיבה ממושכת, כך שהתחלנו לטפל כבר מהרגע הראשון.

"יש גם היבט פיזיקלי: חיזוק שרירים, הפעלת גפיים, כל ההיבטים התפקודיים, כולל ביצוע תנועות במיטה תוך כדי שכיבה. בהמשך גם מעבר ממיטה לכורסה, הליכה, מדרגות וכן הלאה. אנחנו מלווים את הפצועים מהרגע הראשון, במחלקות האקוטיות, דרך מחלקות אשפוז, השיקום וגם לאחר השחרור כשמגיעים לשיקום יום. היו גם לא מעט מקרים של פציעות בעקבות נפילות בדרך לממ"ד, בעיקר של מבוגרים".

בת-חן פישר, פיזיותרפיסטית בברזילי: "חייל הגיע עם פציעה אורתופדית מורכבת, ובצילום הסי.טי. שלו ראינו שהכתף והשכם מרוסקים לחלוטין. פגיעה מורכבת מאוד, שההחלמה ממנה נראתה בלתי אפשרית. אחרי חודשים של עבודה קשה, אני גאה לספר שהבחור מניע את היד כמעט בחופשיות מלאה. בזכות הנחישות שלו וההתמדה שלנו, עברנו איתו תהליך שיקומי מרתק ומוצלח"

הפציעות של המלחמה הזאת היו שונות מפציעות אחרות?
"ראינו הרבה מאוד פציעות גפיים. רבים מהפצועים הצלחנו להציל מקטיעה. היו גם לא מעט פגיעות נוירולוגיות, פגיעות בתחושה. היה שילוב יוצא דופן של פגיעות פנימיות ופגיעות גפיים. חיילים רבים הגיעו עם פגיעות מחוסם עורקים ששמו להם בשטח. מכיוון שלפעמים הפינוי ארך שעות רבות, חוסם העורקים מנע זרימת דם לגף. זה אומנם הציל חיים, אבל גם גרם נזק. היו גם הרבה מאוד פציעות מרסיסים, ויחסית הרבה צלקות וכוויות שדרשו התערבות פלסטיקאים. גם במקרים אלה, פיזיותרפיה נכנסת מיידית לתמונה כדי לשמור על גמישות הצלקות והרקמה הרכה".

מה היו האתגרים המרכזיים עבורך?
"להעניק טיפול כשאין לי פרוטוקול מלא של המטופל מבחינת ידע רפואי עליו. הרבה מהפגיעות היו כל כך טראומטיות ומורכבות, שהתקדמנו צעד צעד בזמן אמת עם מעט רקע רפואי וידע מסודר. זה דרש ממני למצוא את הביטחון הפנימי שלי בעצמי ולשדר אותו למטופלים, גם כשלא היינו בטוחים במאה אחוז.

"הייתי צריכה גם לשקף למטופל את המצב, בלי לקחת לו את התקווה. למשל הרבה מהחיילים שמגיעים לאשפוז יום, ורוצים לחזור ללחימה. זה כמובן מעורר השראה ומרגש כל פעם מחדש לראות את האנשים האלה שמוכנים שוב לסכן את חייהם למען המדינה, אחרי כל הסבל שעברו. הם באים לכאן לתת בראש ולעבוד קשה כדי להיות בכשירות לחזור. יש מקרים שאנחנו יודעים שלא נצליח להחזיר אותם לתפקוד שיאפשר להם להשיג את מה שהם רוצים.

"ולא רק בצבא. למשל ספורטאים שרוצים לחזור לרוץ או לשחות, או אפילו רק לשחק כדורגל. אנחנו נעים כל הזמן בדילמה איך להשאיר להם את המוטיבציה לעבוד קשה כדי להשתקם, בלי לתת מצג שווא שהכול יהיה בסדר והם יגיעו לאן שהם מכוונים".

מה למדת על עצמך? 
"לסמוך על האינטואיציה שלי, על הידע והניסיון שלי. ראיתי שבמצבי חירום אפשרי והכרחי לצאת מאזור הנוחות, האזור הבטוח שאנחנו רגילים לעבוד בו, ולהתאים את עצמנו לנסיבות. למדתי לבקש עזרה ולהסכים לקבל אותה. גם מקצועית וגם רגשית. זה שיעור חשוב שלא לומדים בשום אוניברסיטה. למדתי שגם מה שנראה בלתי-אפשרי – יכול להיות אפשרי.

"היה  אצלנו חייל שהגיע עם פציעה אורתופדית מורכבת, ובצילום הסי.טי. שלו ראינו שהכתף והשכם מרוסקים לחלוטין. פגיעה מורכבת מאוד, שההחלמה ממנה נראתה בלתי אפשרית. אחרי חודשים של עבודה קשה, אני גאה לספר שהבחור מניע את היד כמעט בחופשיות מלאה. בזכות הנחישות שלו וההתמדה שלנו, עברנו איתו תהליך שיקומי מרתק ומוצלח".

לשקם את הגוף ואת הנפש

ב-7 באוקטובר מצאה את עצמה סג'א חגלה-עאצי בביתה בכפר ברא עם אימה, גיסתה ההרה בשבוע 41, ושישה ילדים קטנים, שהצעיר בהם בן שנה והבכור בן 6. בעלה, אח אחראי דיאליזה בבית חולים השרון, הוקפץ לסייע בהעברת מחלקת הדיאליזה בבילינסון למקום ממוגן. אחיה, רופא בכיר בשיבא, הוקפץ לבית החולים.

"לא יודעת מה היה קשה או מלחיץ יותר", אומרת חגלה-עאצי, מנהלת מערך קלינאות תקשורת בבתי החולים בילינסון והשרון, "ההמולה והמתח הנוראי בבית, או קבוצת הווטסאפ של המערך שהייתה פעילה ללא הפסקה. זה התחיל עם הודעה ששלחתי לכל הבנות להבין שכולן בסדר. הסתבר שביתה של אחת העובדות שמתגוררת ברחובות ספג פגיעה ישירה, מה שכמובן עורר הרבה לחץ בקבוצה. התחלתי לרכז ולהעביר הנחיות שהגיעו מהנהלת כללית, מידע על אופן ההתארגנות שלנו, נהלים לשעת חירום ועוד ועוד. ניסיתי בכל הבלאגן לייצר תמונת מצב ברורה של מי נקרא למילואים, מי נשאר בבית עם הילדים ומי מגיע לעבודה. הכול תוך כדי שסביבי ילדים מבוהלים וגיסתי בחרדה שתצטרך להתפנות לבית החולים במצב הזה, כשבעלה בשיבא לא זמין בכלל. הבנתי שאני חייבת להיות בשליטה מקצועית ומשפחתית. לחפש אי של שפיות בים סוער של כאוס אחד גדול".

חגלה-עאצי היא האחות הבכורה לשתי אחיות ואח, ארבעתם אנשי מערכת הבריאות, כולל בעלה. היא עובדת בתור קלינאית תקשורת 17 שנה, 10 מתוכן עבדה בשיקום בבית לוינשטיין, ו-7 שנים בתפקידה הניהולי הנוכחי בבילינסון. במקביל היא עובדת גם בשיקום קליני בבית החולים. היא מתגוררת בכפר ברא, בין כפר סבא לראש העין, עם בעלה ושלוש בנותיה.

מה הדבר הראשון שעשיתם?
"אפיון המצב. מיפינו את סוגי הפציעות שיזדקקו לקלינאית תקשורת, הגדרנו אילו פגיעות עלולות ליפול בין הכיסאות בשל חוסר מודעות, ואיפה עלינו לפעול פרודוקטיבית כדי להעלות מודעות בקרב המטופלים והצוותים הרפואיים".

כמו מה?
"פגיעה בשמיעה למשל. טראומה אקוסטית יכולה לגרום לירידה או אובדן מלא של השמיעה בשל חשיפה ממושכת לרעש מלחמתי כמו ירי ופיצוצים. החדשות הטובות הן שקיים חלון זמן של שלושה שבועות בלבד לזיהוי וטיפול שיכול להציל את השמיעה. לאחר פרק זמן זה, הסיכוי להצלת העצב קטן. כדי להקדים תרופה למכה, הכנו פלייר הסברה לפצועים ובנינו פרוטוקול עבודה עם א.א.ג לפיו כל חייל שמופנה לבילינסון יעבור בדיקת שמיעה מקיפה כדי לוודא אם ישנה פגיעה עצבית".

וזה הצליח?
"פתחנו מסלול מיוחד לחיילים הפצועים, נוסף על המטופלים האמבולטוריים. בוצעו יותר מ-200 בדיקות שמיעה מקיפה לחיילים, כולל בדיקת תדרים גבוהים במיוחד שרגישים לרעש מלחמתי. גילינו שמרביתם עם ירידה עצבית בשמיעה ויש צורך בהתערבות טיפולית. אפשר לומר בגאווה שהצלנו להם את השמיעה בזכות ההתערבות המוקדמת. יחד עם החיילים, נתנו תעדוף תורים לבדיקות מפונים מהדרום. מכון השמיעה עבד ללא הפסקה בעומס מטורף".

מהם תחומי ההתערבות של קלינאי תקשורת?
"אנחנו מטפלים בארבעה תחומים: שמיעה, בליעה, דיבור ושפה. פגיעות ראש גורמות לפגיעה בבליעה, בדיבור, בשפה או בשלושתם. פגיעות בחוליות צוואר עליונות גורמות בדרך כלל לפגיעה בבליעה. במלחמת חרבות ברזל ראינו הרבה פגיעות מבניות בפה ובלוע, כנראה מהיתקלויות ירי פנים אל פנים, שגרמו לפגיעות קשות בבליעה ובדיבור. פגיעה בשפה (שליפת התוכן, המילים), גורמת בדרך כלל לפגיעה בדיבור (הפעולה).

"ככל שניתן מענה שיקומי מהיר יותר, עולים סיכויי הפרוגנוזה הרפואית להחלמה. אנחנו מתחילות לעבוד על שיפור יכולות כבר בטיפול נמרץ. הגישה היום מדברת על שילוב של הצלת חיים עם שימור ושיפור יכולות המבטיחות איכות חיים.

"למשל אצל מטופל שמונשם עם קנולה (צינורית שיוצרת נתיב אוויר) בגרון אנחנו עובדים מהרגע הראשון על שיפור יכולת הבליעה, מה שמאפשר גמילה מהנשמה. רופאי טיפול נמרץ לא מאשרים התחלת אכילה דרך הפה לאחר הנשמה של 49 שעות ויותר, ללא בדיקת קלינאי תקשורת.

"טיפלתי אישית בחייל מיחידת עוקץ שנפצע קשה מאוד מטיל נ"ט. הגיע אלינו כשהוא משותק בארבע גפיים והצליח להזיז רק את העיניים כשהגיע. היה מונשם ועם הזנה חלופית. לאחר טיפול אינטנסיבי איתו של שעות על גבי שעות במטרה לגמול אותו מההנשמה ומהזנה ורידית, הוא יצא מבית החולים לשיקום בתל השומר כשהוא מדבר, מתקשר, אוכל לבד דרך הפה ומיוצב רפואית".

היו הרבה סיפורי הצלחה כאלה?
"הגיעו מאות פצועים לבילינסון, חלקם קשה וקשה מאוד. אני גאה לומר שאין אף חייל או פצוע מלחמה שיצא מבית החולים שלנו עם הזנה חלופית. כולם יצאו אוכלים ושותים דרך הפה, לא משנה מה גודל הפגיעה. זה הצריך השקעה גדולה של הצוות בכל אחד, עבודה אינטנסיבית של שעות, אבל התוצאה הייתה שווה כל רגע".

איך את מסבירה את אחוזי ההצלחה האלה?
"אני חושבת שהעובדה שבבילינסון מערך א.א.ג. מבצע בשגרה ניתוחים מורכבים ביותר של גידולי ראש וצוואר, עזר מאוד לטיפול בפגיעות המבניות שראינו הרבה מהן כאן. תוסיפי לזה את מקצועיות מערך קלינאיות התקשורת, אינטנסיביות הטיפול והזמן שהושקע בכל פצוע. השילוב של כל אלה הוביל להישג הגדול שלנו".

מה שלומך בחודשים האחרונים?
"אני בהרגשה של מצב אוטומט. עובדת על אדרנלין ואדים. עדיין לא הצלחתי למצוא זמן לעבד את כל מה שעברנו וראינו כאן. אנחנו בכוננות מתמדת ובעצבים מתוחים עד הקצה. מצד אחד, העייפות מתחילה לתת את אותותיה, והקושי הגופני לעמוד באינטנסיביות הפיזית והרגשית מתחיל להרים ראש. הכול משפיע על הכול. מצד שני, התוצאות המוצלחות של העבודה עם המטופלים מרוממות את הנפש ונותנות לי את הכוח להמשיך. כשאבא של חייל אומר לי: 'תודה, החזרת לבן שלי את החיוך', בשבילי זה עולם ומלואו שמטעין אותי להמשך הדרך".

את ערבייה מוסלמית דתייה. היה לך קשה עם זה במלחמה?
"האמת שלא הרגשתי הבדל. עבדנו כולם כתף אל כתף, בשיתוף מוחות וכוחות, ואני מרגישה שייכת לגמרי, אחת מכולם. מקבלת הרבה מחמאות על העבודה והמקצועיות. אני נמדדת על פי המקצועיות שלי ולא על פי האמונה הדתית שלי. אני רק יכולה להתפלל שנעביר את זה הלאה אל מחוץ לכותלי בית החולים, וזו הדרך שיחיו בה כאן במדינה, אחד לצד השני, בהכלה ובקבלה".

לראות את ההזדמנות לעזור

ב-6 באוקטובר חזרה ד"ר יפעת אלקלעי, מנהלת המעבדה לאימונולוגיה קלינית באיכילוב וסגנית יו"ר איגוד עובדי המעבדות, מכנס מקצועי בחו"ל, והלכה לישון 'עם ג'טלג של כנס', כפי שהיא אומרת. בשבת בצהריים כבר הזעיקו אותה לבית החולים איכילוב, לבנק הדם שמנהלת ד"ר חווה סגל. את שבת בלילה בילתה במעבדת בנק הדם, וסייעה בהפקת מנות דם בעקבות הביקושים העצומים שהחלו לזרום.

למחרת בבוקר הגיעה לעבודה, והמשימה הייתה להעביר את המעבדה לנוהל חירום – לעבור על נהלים, לפרסם מה קורה אם עוברים לחירום מסיבי, להיערך לאירועי סייבר, לנייד מכשירים למקלטים ועוד. "הכול מתבצע כשאנחנו בתוך אי-ודאות לגבי ההתפתחויות, סימן שאלה גדול לאן אנחנו הולכים", היא מספרת. "היומיים הראשונים היו מאוד סוערים".

ואז מגיעה ההודעה של המכון הפתולוגי?
"אחרי יומיים של טרפת בהעברת המעבדה למצב חירום, קיבלתי הודעה שצריך סיוע במכון הפתולוגי בטיפול בגופות האזרחים הנרצחים. ברור שהתייצבתי מייד. פגשתי את ד"ר נורית בובליל, מנהלת המעבדה, שלראשונה הכניסה מתנדבים לתהליך של הפקת די-אן-איי מדגימות שהגיעו למעבדה ממחנה שורה ומאבו כביר.

ד"ר יפעת אלקלעי, מנהלת המעבדה לאימונולוגיה קלינית באיכילוב וסגנית יו"ר איגוד עובדי המעבדות, שנקראה לסייע במכון הפתולוגי: "קודם כול ניסיתי לראות את ההזדמנות ולא את הקושי. שמתי דגש על השליחות בעבודה הזו, וזה צובע אותה בצבעים בהירים ומרגיעים במידת מה. עזר מאוד גם הגיבוש הצוותי, עם אנשי מקצוע משכמם ומעלה, כולם מוכווני מטרה להוציא כמה שיותר זיהויים מדויקים במינימום זמן, כדי להציל משפחות מחוסר הוודאות"

"ההחלטה שלה להביא מתנדבים הייתה אמיצה מאוד, משום שתהליך לימוד העבודה במעבדה פורנזית לוקח שבועות, וכאן הצטמצם בלית ברירה לדקות. חשוב להבין שכל פעולה, גם הקטנה ביותר, אם אינה מדויקת ובהתאם לפרוטוקול, עלולה לזהם את הדגימה, ועלול להתקבל די-אן-איי שגוי או לא להתקבל בכלל. איכות העבודה חייבת להיות מוקפדת ברמה הגבוהה ביותר".

איך את חווה את המפגש הראשון שלך עם דגימות כאלה?
"היה מזעזע. זה שוק. ואז מגיעים הביתה לחדשות, שומעים את הסיפורים, והדברים מתחברים. החלקים מקבלים זהות. וזה עוד יותר קשה, כי זה נכנס לנשמה".

איך מתמודדים עם זה?
"קודם כול ניסיתי לראות את ההזדמנות ולא את הקושי. שמתי דגש על השליחות בעבודה הזו, וזה צובע אותה בצבעים קצת יותר בהירים ומרגיעים במידת מה. עזר מאוד גם הגיבוש הצוותי. מדובר על אנשי מקצוע משכמם ומעלה, כולם מוכווני מטרה להוציא כמה שיותר זיהויים מדויקים במינימום זמן, כדי להציל משפחות מחוסר הוודאות. ידעתי שהנוכחות שלנו, המתנדבים, משחררת את הצוות המקצועי הקבוע של המעבדה לעשות את ההצלבות ואת החתימה על זיהוי, שרק בכירים במעבדה לרפואה משפטית יכולים לבצע. לאחר החתימה על הזיהוי, המכון מעביר את הפרופילים למשטרה והיא מצליבה עם המאגר הקיים ומייצרת זיהוי ודאי".

כל התקופה היית על תקן מתנדבת?
"בשלושת השבועות הראשונים הייתי שם בקביעות בהתנדבות מטעם איכילוב. אחר כך גויסתי למילואים מטעם חיל הרפואה והמשכתי חודשיים נוספים. כשהפעילות פחתה, חזרתי למעבדה שלי, וכיום אני מגיעה לפי קריאה. לצערי הפעילות שם לא נגמרת".

כמה קשה לנהל שעת חירום במעבדה פורנזית?
"היה מאוד מאתגר למנהלת המכון. קודם כול כי המעבדה עצמה קטנה יחסית, וכמויות הזיהוי שנדרשנו לעשות היו ללא כל פרופורציה לגודל ולמספר האנשים שיכולים לעבוד במשמרת. היא הייתה ללא פרופורציה לשום גודל מעבדה. מאות ואלפי מבחנות. ולמרות הקושי, אף דגימה לא המתינה יותר מכמה דקות להפקה ולא עוכב תהליך הזיהוי".

 מה היה האתגר עבורך ברמה האישית?
"לפני הכול הקושי להחזיק את הרשע הזה בידיים שלי. יש לי בבית שלושה ילדים, תחת אזעקות, ללא מסגרות. זה היה מאתגר לעשות את המעברים. והיתה גם המעבדה שלי שהשארתי בידיה הנאמנות של הסגנית שלי, שנתנה לי את הביטחון שאני יכולה לשחרר ולהיות איפה שצריך אותי יותר".

מה את לוקחת איתך מהחודשים האחרונים?
"את החוויה האנושית שבאה לידי ביטוי באנשים המדהימים שהכרתי במעבדה, שחלקתי איתם תחושה של שותפות גורל. תובנות פנימיות על חוסן שלא הכרתי בעצמי. ההתמודדות עם הנורא מכול ועם כזו כמות מוות הראתה לי שאני חזקה הרבה יותר ממה שחשבתי. החזקתי את המוות בידיים שלי.

"עשו ערב הוקרה לעובדי המכון הפתולוגי. הרבה אנשים הגיעו לומר תודה, בהם קצינים בכירים במשטרה ובצבא, שרים, מנכ"לי משרדים. ואני יושבת שם ומרגישה שכל מה שאני רוצה זה לומר להם תודה. זכיתי לעבוד איתם, להרגיש שליחות בעשייה ושייכות למשהו הרבה יותר גדול מכולנו" .