"אנחנו שם להרגיע, לתמוך ולסייע"

"ב-7 באוקטובר היו שלוש פגיעות ישירות במבנים בקריית גת, בבניין רב-קומות ובשני בתים פרטיים. היה כאוס גדול. נאלצנו לפנות משפחות מהבתים, ולטפל בכל הנדרש", מספרת רונית זיקרי, עובדת סוציאלית, מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעיריית קריית גת. זיקרי מספרת על תפקיד העובדות והעובדים הסוציאליים באירוע: "אנחנו מתכללים כל מה שקשור לצורכי המשפחה. נושא הפינוי, לבדוק שיש מערך תמיכה משפחתי, ילדים, נכדים, אחים, אחיות. לסייע בהוצאת דברים חשובים במיוחד מהבית אם פיקוד העורף מאשר להיכנס. אנשים במצבים כאלה מבולבלים ולא מצליחים לחשוב. עובדת סוציאלית צמודה ומיומנת מסייעת להם צעד אחר צעד. אנשים נשלפים מבתיהם ברגע אחד. הם מפוחדים, חשופים ומבולבלים. אנחנו שם כדי להרגיע, לתמוך ולסייע".

זיקרי התאלמנה לפני ארבע שנים והיא אימא לשלוש בנות. לאחר תקופה של מאבקים פנימיים, בחרה לעבור להתגורר ליד אחיה וקרוב יותר לאחת מבנותיה, בעיקר כדי להיות פחות לבד ולהרגיש שהם שם בשבילה. ב-6 באוקטובר נכנסה לביתה החדש, ולמחרת חייה התהפכו מכל הכיוונים: הלאומי, המקצועי וגם הפרטי. היא מתמודדת עם הטרגדיה המשפחתית של גיסתה אביטל, שאימה חנה קציר, נחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז (והוחזרה בעסקת השבויים), אביה רמי קציר נרצח בממ"ד, ואחיה אלעד קציר נחטף לעזה ונרצח בשבי (וצה"ל השיב את גופתו מעזה). האובדן המשפחתי משאיר גם אותה, למרות המיומנות המקצועית שלה, חסרת אונים וחסרת מילים. "הסנדלר הולך יחף", היא אומרת. תוך כדי ההתמודדות הפרטית, מנהלת זיקרי ביד רמה את האגף ביד רמה. "המלחמה הפנימית שלי עם עצמי במעבר מקריית גת לנס ציונה השתקפה לי באופן מצמרר במלחמה. השבר הפרטי שלי התערבב בשבר לאומי, שהסמיכות ביניהם עוררה בי תהיות רבות".

לאגף לשירותים חברתיים תפקיד חשוב בנוהל 'בשורה מרה'. "עובדת סוציאלית תמיד מתלווה לצוות המודיע. לצערנו, הייתה הרבה מאוד עבודה. מגיעים למשפחה לבשר על פציעה קשה או מוות של יקרים. מגיעים לבית, או למקום העבודה, לאן שצריך. וזה רק מתחיל בבשורה, אנחנו ממשיכים ללוות את המשפחה כל השבעה ולדאוג לכל מה שנדרש. מכיוון שקלטנו בעיר את מפוני קיבוץ ניר עוז, נאלצנו לבשר בשורות קשות גם להם, וגם אותם ליווינו לאורך כל הדרך". הליווי הזה כלל היבטים רבים. "יש משפחות שבתיהן לא ערוכים לשבת שבעה, למשל שהם ללא מרחב מוגן. דאגנו להן למקום חלופי, בדרך כלל מתקן עירוני. דאגנו לכיסאות, לאוכל למנחמים, שחררנו אותם מכל הדאגות הפרוצדורליות. העובדת הסוציאלית דואגת גם לעדכן את בני המשפחה במיצוי זכויותיהם. אם יש ילדים קטנים שצריך עבורם סידור, גם לזה דאגנו. בקיצור, ראיית מאקרו של הצרכים ומתן מענה כולל ומיטבי. אותו הדבר לגבי משפחות של פצועים קשה. אנחנו מספקים מעטפת מלאה, כולל חיבור למשרדי ממשלה, סיוע חומרי, כספי, כל מה שנדרש".

7 באוקטובר והמלחמה עוררו תגובות טראומטיות רבות. "היינו חלק מהמערך העירוני שכולל את השירות הפסיכולוגי, המרכז לגיל הרך ומשרד הבריאות, ונתנו ליווי רגשי בהתאם לצורך. היה ברור שיש כאן צורך באיגום משאבים כדי להיות כתובת למשפחות שנזקקו לסיוע. אף שלא היו כאן הרבה אזעקות ונפילות, המתח היה גדול מאוד. גם המפגש עם משפחות המפונים והסיפורים ששמענו על הזוועות שעברו שם השפיעו רגשית ועוררו חרדה רבה. הבנו שצו השעה הוא לחזק את החוסן הקהילתי בכל התחומים: ליווי רגשי, סיוע חומרי, סיוע כלכלי. בתחילת המלחמה היו משפחות שפשוט פחדו לצאת מהבית, אז הקמנו גמ"ח עירוני לחלוקת מוצרים ומזון שיגיעו אליהן".

איך סייעתם בקליטת מפוני ניר עוז שעברו לעיר?
"קודם כול, ניר עוז הוא הקיבוץ של הוריה של גיסתי. שם התרחשה הטרגדיה המשפחתית שלנו, מה שכמובן גרם לי לרגישות יתר עם המפונים שאימצנו. הרגשתי שהם חלק מהמשפחה שלי. הכנו להם קבלת פנים חמה, כדי להבטיח נחיתה רכה ככל הניתן. הם קיבלו מגורים בבניינים חדשים ונעימים, פתחנו מועדונית ייעודית לילדי הקיבוץ והקדשנו מאמצים ומשאבים רבים כדי לעטוף אותם בהרבה אהבה, לצד מענים קונקרטיים לצרכים שונים של מי שהגיע".

איך דאגתם למילואימניקים מהעיר?
"בעיקר עזרה כלכלית. אלו לא בהכרח תושבים שלפני המלחמה היו קהל יעד שלנו, כך שגם כאן נדרשה היערכות ייעודית. הקמנו גם מוקד רווחה לקבלת פניות של תושבי העיר ומתן מענה ראשוני למשפחות. חילקנו את האגף לצוותי פצועים, מפונים, בשורות מרות. הכול התבצע בזמן אמת, תוך כדי תנועה ועם מצבת כוח אדם חלקית, כי חלק מעובדי העירייה גויסו גם הם למילואים".

רונית זיקרי, עובדת סוציאלית, מנהלת האגף לשירותים חברתיים בעיריית קריית גת: "נאלצנו לפנות משפחות מהבתים, ולטפל בכל הנדרש. אנשים במצבים הללו מבולבלים ולא מצליחים לחשוב. עובדת סוציאלית צמודה ומיומנת מסייעת להם צעד אחר צעד. אנשים נשלפים מבתיהם ברגע אחד. הם מפוחדים, חשופים ומבולבלים. אנחנו שם כדי להרגיע, לתמוך ולסייע"

מה עם הפעילות השגרתית שלכם?
"המשכנו לתת מענה לקשישים בודדים, לנוער בסיכון ולאוכלוסיות נוספות שאנו מטפלים בהן בקביעות, שהבעיות שלהן רק מתגברות ומוקצנות במצבי חירום".

"הקפדנו מאוד על תיעוד בטבלת נתונים מסודרת כדי לוודא ששום דבר לא נופל בין הכיסאות. יש כאן המון עשייה עם הרבה מאוד פרטים קטנים. אם לא עובדים מסודר ומתועד, כך שכולם חשופים לכל המידע, מתחיל בלאגן שמשבש את העבודה".

בתוך כל העצב והכאב, זיקרי גם זכתה לאירוע משמח בתקופה הזאת: נולדה לה נכדה. "שמה בארי. זה סמל לתקווה שתצמח מהאובדן הגדול. אז יש מהכול – כעס, עצב, אבל, שמחה.

"אני מודה שאינטנסיביות העבודה, סדר הגודל של המענים המיידיים שנדרשנו לספק, הרצון שלי להיות שם בשביל המשפחה הפרטית שלי, הדאגה לבת החיילת שלי, הנכדה הטרייה – הכול יחד היה מאתגר מאוד. תחושה של שחייה בים סוער ללא גלגלי הצלה. אבל זה גם מחזק את תחושת המשמעות. יש המון עוצמה בלעזור לאחרים. זה ממלא, מחזק ומספק, וזה הדלק להמשך הדרך".

"המפונים בחוסר אונים ובחוסר ודאות"

בצפון, כמו בדרום, מתמודדים התושבים עם איום טילים, וחלקם הגדול מפונים. מטולה היא אחד היישובים הקרובים ביותר לגבול לבנון, ולכן פונתה בתחילת המלחמה. "אני משמש כרגולטור לכל ההתערבויות הרגשיות בקהילת מטולה, עובד פרטנית מול אנשים, מלווה את הנהלת המועצה, גם בתור יועץ ארגוני וגם במעטפת תמיכה רגשית בתומכים – אנשי המועצה מסקטורים שונים כמו רווחה, בריאות וכו' – שנמצאים בשטח עם המפונים ומנהלים את האופרציה", אומר יורם שליאר, פסיכולוג חינוכי מומחה ויועץ ארגוני ויו"ר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל.

"כשמפונים החלו לעזוב את המלונות ולשכור דירות או לעבור לסידורים אחרים, ריכזתי עבורם רשימת מכונים, תחנות טיפוליות ומטפלים פרטיים בכל הארץ, כדי שתהיה לכל תושב מטולה, בהתאם למקום שעבר אליו, כתובת לקבלת סיוע ותמיכה רגשית עבור כל אחד שזקוק".

שליאר יליד הגליל ותושב הצפון כל חייו. עד לפני שש שנים התגורר עם משפחתו במטולה וקודם לכן בקיבוץ מלכיה, אז עבר למושב רמות השבים בשרון. בעבר ניהל את השירות הפסיכולוגי החינוכי במועצה האזורית מבואות החרמון באצבע הגליל וגם תחנה קלינית במועצה האזורית עמק הירדן. את תפקיד יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים הוא עושה בהתנדבות כבר קדנציה שנייה. מפרוץ המלחמה הוא מלווה את תושבי מטולה שפונו לטבריה, בהתחלה בהתנדבות ובהמשך באמצעות פיקוד העורף.

"המנדט הראשון שקיבלתי מראש המועצה היה לעשות סדר ברשימת המטפלים השונים שהציעו את מרכולתם. היה חשוב לראות שכל מי שנכנס לפעולה התערבותית הוא אכן איש מקצוע שמוכשר לתת את המענה הנדרש".  הוא מתאר את האתגרים של טיפול במפונים. "אנחנו מדברים על אנשים שנשלפו מבתיהם ללא כל הכנה מוקדמת. בלי להתארגן, בלי להצטייד. זו סיטואציה מאיימת מאוד שמערערת את כל הביטחון הבסיסי, תחושת השייכות, הביתיות. המשפט 'ביתנו מבצרנו' מאוד רלוונטי כדי להבין את תחושת חוסר האונים וחוסר הוודאות. יש מפונים שאין להם בית לחזור אליו, כי ביתם הופגז וחלק גדול מרכושם נפגע. זה מוסיף אלמנט של לחץ כלכלי, כי עדיין לא ברור מה חלקה של המדינה בשיקום וכמה זמן זה ייקח.

"יש גם חקלאים שהקושי הכלכלי שלהם גדל. משפחות שלמות מתגוררות שבועות וחודשים בחדר אחד, גדול ככל שיהיה. בלי פרטיות. בלי פינה משלהם. זה מייצר סיר לחץ נוראי. אנשים שרגילים לצאת ב-05:00 בבוקר לעבודה יושבים שעות על גבי שעות בלובי של מלון ולאט לאט מאבדים את עצמם. ויש געגוע. לריח הבית, לחפצים האישיים, לבישולים המשפחתיים. יש בעיה של מוסדות חינוך. הילדים עברו תקופת הסתגלות קשה מאוד. יש כמובן פחד שה-7 באוקטובר יחזור על עצמו בצפון. הפחד הזה מעורר תגובות רגשיות קשות. וגם כיום אנחנו לא יודעים אם אנחנו בתחילת הסוף או בסוף ההתחלה. זו רשימה חלקית, אבל בהחלט נותנת תמונת מצב של מה עוברות משפחות המפונים. זה באמת בלתי נסבל".

איך נערכים לתכנן את החזרה הביתה?
"בהובלת ראש המועצה דוד אזולאי התחלנו לקדם את הנושא. בעלי תפקידים מרכזיים במועצה התבקשו להגדיר אתגרים וצרכים בחזרה למטולה, כל אחד בתחומו. המשימה שלי היא להבנות את התחום הרגשי. הוקם צוות היגוי רב-מקצועי לגבש את התוכניות בכל התחומים וכבר התקיימה סדנה אסטרטגית של יומיים לכל בעלי התפקידים וחברי המועצה בליווי הגו'יינט. אנחנו משקיעים מחשבה רבה באופן שבו נעורר את התושבים לפעולה. ככל שנחזק את החוסן, את התקווה, את האמונה שזה אפשרי, שזה חשוב למשפחה ולמדינה וכן הלאה, כך אנחנו מאמינים שנצליח לחבר ולרתום יותר אנשים לחזור. תוכנית הפעולה שלנו בהתהוות, והיא כוללת מעטפת מענים שהתושבים יקבלו בכל תחומי החיים כדי להקל עליהם את ההחלטה ואת הביצוע בפועל".

יורם שליאר, פסיכולוג קליני, יועץ ארגוני ויו"ר הסתדרות הפסיכולוגים: "הראשונים שהתגייסו בכל המקומות הם השפ"חים: השירותים הפסיכולוגיים החינוכיים. יש בארץ 3400 פסיכולוגים חינוכיים בשירות הציבורי. הם נתנו מענה מידי ברשויות המקומיות, כולל טיפול בטראומה״

אילו קשיים עולים מההתמודדות עם החזרת התושבים לבתיהם?
"שאלת מיליון הדולר היא באיזו מידה נוכל להבטיח תחושת ביטחון. זה תנאי בסיסי לחזרה הביתה. נושא נוסף שצריך לתת עליו מענה הוא לאן חוזרים אלה שבתיהם נפגעו, ההתנהלות עם מס רכוש וכן הלאה. שאלה שמטרידה הורים רבים היא מה יהיה עם מערכת החינוך. בשגרה מערכת החינוך כאן כללה גם ילדים מהאזור, לא רק ממטולה. במצב שנוצר, לא ידוע אם יהיו מספיק ילדים לתפעל את מערכת החינוך. ומה קורה עם מקומות עבודה שנסגרו או צומצמו? כל אלה צריכים לקבל תשובות ברורות ומסודרות לפני שהתושבים חוזרים הביתה".

אתגר גדול שמתמודדים איתו במטולה הוא שמירת הקהילתיות של תושבי מטולה. "אחת הדרכים שאני מקדם ומאמין שיכולה לעזור היא עבודה עם קולנוע בתור אמצעי המחשה רגשי. לפני שנים פתחתי במטולה חוג קולנוע שהמודל שלו היה הקרנת סרט, שיח, ואני מביא את ההיבטים הפסיכולוגים של הסרט לחיים שלנו. התחלנו עם 25 איש וגדלנו ל-500 חברים וחברות במועדון הסרט.

"כשהתחלתי את העבודה עם המפונים הקמתי לתחייה את הפורמט. אנחנו מקרינים סרטים לתושבי מטולה במלון סופיה בטבריה, ואחרי הסרט אנחנו משוחחים. אבל בעיקר חשובה כאן תחושת הרצף, השגרה וההמשכיות שהפעילות הזו מייצרת. אנשים שעברו טראומה סובלים מנתק בתחושת הרציפות. באמצעות מועדון הסרט אנחנו מנסים להחזיר להם את התחושה ולחזק אותה".

בתור יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים, מה אתה יכול לספר על המערך הפסיכולוגי?
"הראשונים שהתגייסו בכל המקומות הם השפ"חים: השירותים הפסיכולוגיים החינוכיים. יש בארץ 3400 פסיכולוגים חינוכיים בשירות הציבורי. הם נתנו מענה מידי ברשויות המקומיות, כולל טיפול בטראומה תוך כדי הכשרה ייעודית שעברו. בשלב הראשון, מרכזי הפינוי הוכפפו לבתי החולים האזוריים. כאן הפסיכולוגים של בתי החולים התגייסו לטפל במרכזי הפינוי ומרכזי החוסן. ההתערבות הראשונית שלהם בזמן אמת הייתה אקוטית ומנעה הפיכת הטראומות של רבים לפוסט-טראומה. משרד החינוך תיגבר את המערך באנשי מקצוע מתנדבים, כולל גמלאים. פסיכולוגים קליניים, התפתחותיים, תעסוקתיים, רפואיים ושיקומיים התגייסו לטפל בכל מעגלי הפגיעות.

"ממש בתחילת המלחמה, פנה אלי ארנון בר-דוד, יו"ר ההסתדרות, שהקים מרכז חירום רב-תחומי, וביקש שנסייע לו בתחום הסיוע הנפשי לפונים שזקוקים לכך. מייד נענינו לבקשתו לשיתוף פעולה. פנינו לפסיכולוגים חברי הסתדרות הפסיכולוגים בישראל ובתוך שעות כ-500 מהם התנדבו לסייע ולקחו חלק ביוזמה המבורכת הזו. התגייסנו גם לסייע לעיתונאים, שהיו בין הראשונים שנחשפו למראות קשים מאוד ב-7 באוקטובר. בני הלוחם שמשרת במילואים בעזה מאז ה-7 באוקטובר, אמר לי בתחילת התמרון: 'אנחנו נילחם, אתם תשמרו על הביחד'. ואני מרגיש מחויב לכך, אני מאמין שכל עוד נצליח להיות יחד, באמת יחד, ולמנוע את הקיטוב שכל כך קל להידרדר אליו, נוכל לעמוד מול כל רעידת אדמה, חזקה ככל שתהיה".

העו"סיות מחזיקות את העורף

גם בראשון לציון עובדי העירייה התגייסו למאמץ. "שינוע וחלוקה של סלי מזון וארוחות חמות, מוקד מענה טלפוני בו קיבלנו פניות רבות כמו בקשות לטפל בידיות של דלתות ממ"ד שנתקעו או חלונות בטיחות שלא נסגרו, אנשים שפחדו לצאת מהבית ונזקקו לתרופות, בקשות לאספקת מזון, לביקורי בית של רופאים", מספרת מיכל לחמי, עובדת סוציאלית ומנהלת מחלקת ההתנדבות העירונית במנהל לשילוב חברתי בעירייה. "במהלך השבת התחילו להגיע לעיר אנשים מהדרום שפינו את עצמם לבתי משפחות וחברים כאן. היו הרבה מאוד צרכים שנתנו להם מענה, כמו בגדים וציוד בסיסי לבני משפחות החטופים שחלקם הגיעו עם הבגדים שעליהם בלבד, מפונות לקראת לידה שנערכנו לצייד אותם בכל מה שנדרש ללידה ולתינוק, ועד סידור לחיות שלא יכלו להתארח איתם בבתים".

לחמי נשואה עם שלושה ילדים, אחד מהם לוחם קרבי בגולני שמשרת בנחל עוז.  "בשבת 7 באוקטובר הוא היה בסופ"ש בבית", היא אומרת. "לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם… תביני, לא נשאר שם אף אחד ממתקפת הטרור בבסיס הזה. התצפיתניות, החיילים, כולם נרצחו, נפצעו או נחטפו. והבן שלי, תודה לאל ולגמרי במקרה, בבית. מאז התחלתי לשמור שבת. הדרך שלי להודות לאלוהים ששמר לי עליו".

עם תחילת האזעקות, זינקה לחמי מהמיטה וראתה ששני הבנים הגדולים, החייל ואחיו, עדיין לא חזרו מבילויי הלילה. אחרי כמה רגעי חרדה, תפסה אותם בטלפון והבינה שהכול בסדר והם בדרך הביתה. אז התחילה לעבוד. "בתור מנהלת מחלקת ההתנדבות בעיר, אני מבינה שאנחנו יוצאים כאן למסע מורכב ושנזדקק לכמה שיותר מתנדבים כדי לתת מענה לצרכים השונים של התושבים. מתנדבים שלנו חברו לצוותי החירום בעיר, סייעו בתליית מודעות אבל, השתתפו בלוויות, עסקו במיון ואריזות תרומות שאספנו או הגיעו אלינו מחמ"לים שונים ברחבי העיר, ארגונים או תורמים פרטיים,  פתחנו קו חם וביצענו ביקורי בית לאזרחים ותיקים, שירגישו שהם לא לבד, שלא שכחנו אותם. הגענו לאנשים עם נכויות ומוגבלויות לוודא שהם בסדר ולהעניק כל סיוע נדרש, כיבסנו לחיילים ולמפונים, ארגנו פעילות הפגתית במקלטים להעלאת המורל, תגברנו פעילות של שמירה על השכונות, הגענו לתקן מקלטים, לסייע בפינויים מציוד והשמשתם לשהייה ממושכת. המתנדבים העירוניים היו בכל מקום ונתנו מענה לכל צורך שעלה".

העובדות הסוציאליות שנמצאות בשטח ומכירות היטב את הצרכים הן שמעבירות את רוב הפניות. "פנו אלינו גם מכל היחידות העירוניות שקיבלו פניות מתושבים. בתחילת המלחמה קיבלנו ממוצע של 1,000 בקשות בחודש. כולן קיבלו מענה".

איך מנהלים אופרציה כזו?
"במאגר הקבוע שלי יש כ-3,000 מתנדבים. במלחמה פתחנו את אופציית ההתנדבות לכלל תושבי העיר כי היינו צריכים עזרה כדי לעמוד בכל המשימות. הייתה היענות מטורפת, גם מתושבים, גם מארגונים ומעמותות שתרמו לנו מתנדבים שלהם. גייסנו כבר בהתחלה 3,000 מתנדבים נוספים, וכיום אנחנו עומדים על כ-10,000 מתנדבים פעילים בעיר.

"יש לי צוות של שתי רכזות התנדבות וכל הצוות של האגף לפיתוח שירותים חברתיים, כ-40 איש, משויך אליי בחירום. אנחנו עובדים על מערכת ממוחשבת. כל פנייה שאני מקבלת אני שולחת דרכה לינק למתנדבים, רואה מי מגיב, בודקת התאמה שלו לביצוע המשימה לפי אזור, גיל וסוג הבקשה, מאשרת, מבטחת, והמשימה יוצאת לביצוע. בכל נקודת זמן אני יכולה לראות את כל המשימות, מי מבצע ומה סטטוס הביצוע".

עו"ס מיכל לחמי: "מתנדבים שלנו חברו לצוותי החירום בעיר, סייעו בתליית מודעות אבל, השתתפו בלוויות, עסקו במיון ואריזות תרומות שאספנו או הגיעו אלינו מחמ"לים שונים ברחבי העיר, ארגונים או תורמים פרטיים,  פתחנו קו חם וביצענו ביקורי בית לאזרחים ותיקים״

כמה עוזר לך הרקע שלך בתור עובדת סוציאלית?
"זה רלוונטי מאוד. כיוון שעיקר הפניות מגיע דרך העובדות הסוציאליות, הידע המקצועי שלי מאפשר לי להבין מורכבויות של מצבים. אני מדברת את השפה שלהן ויכולה לסייע בקלות רבה יותר. העובדת הסוציאלית שבי גם הביאה אותי לטפל במתנדבים עם פגישות איוורור וחיזוק החוסן. לפעמים גם העובדות הסוציאליות של העירייה, שעשו עבודת קודש 24/7, נזקקו לאוזן קשבת, ואני שם כל הזמן בשבילן".

מה היה לך הכי קשה?
"להיות אימא לחייל בעזה, עם כל הדאגה שמתלווה לכך, ובמקביל עם ילד קטן בן 5 בבית כשאני לא נוכחת בשבילו כי עבדנו סביב השעון".

כיום מתנהלת המחלקה בשגרת חירום. "אנחנו מתכוננים לתרחישים אפשריים ברצינות ובאחריות רבה. סיימנו לא מזמן תרגיל ענק לפינוי המוני לחניונים. יש לנו 22 אלף תושבים שאין להם ממ"ד או מקלט קרוב. אנחנו נערכים עם הסברה ומידע לתושבים לאן כל אחד צריך להגיע בשעת חירום, עושים מיפוי של קשישים ונכים כדי לשלוח בהתאם לצורך מתנדבים לסיוע וכן הלאה.

"התחלנו גם הדרכות עם מד"א למתנדבים ולתושבים המעוניינים במתן עזרה ראשונה, החייאה, חבישות וכן הלאה. הכנו רשימת מתנדבים ידניות עם הפרטים שלהם ושל ארגוני הצלה וכו' למקרה שיתממש תרחיש עלטה ולא נוכל להשתמש במחשבים".

היה סיפור שריגש אותך במיוחד?
"ביום שישי ב-12:30 בצהריים קיבלתי בקשה מלשכת ראש העיר לחלק פרח לכל אימהות החטופים, הנעדרים והנרצחים בעיר לכבוד יום האישה. ב-13:30 כבר התייצבו המתנדבים המדהימים שלנו בבניין העירייה, שם הייתה נקודת האיסוף, ויצאו לחלוקה. זה סיפור קטן מתוך מאות סיפורים של התגייסות והתנדבות מעוררות השראה. כל בקשה שהופצה למתנדבים, לארגונים ולעסקים נענתה תוך דקות. תמיד יותר ממספר המתנדבים שאני מבקשת קופצים למשימה ומבקשים להגיע לסייע. בכל פעם זה מרגש אותי מחדש עד דמעות".