"עוד לא חזרנו לעצמנו"

"אחי נרצח מירי מחבלים בזמן שניסה לברוח. גם בן דודי נרצח. הבית של הוריי, ששהו בו ארבע אחיותיי כיוון שסיימנו באותה שבת לשבת שבעה על מות אמי – הותקף גם הוא. מחבלים נכנסו לשם, ירו, זרקו רימונים ובדרך נס אחיותיי ניצלו", כך מתאר יוסי חג'בי, חבר ועד העובדים במפעל אסם-נסטלה בשדרות, את טראומת 7 באוקטובר, שכמוהו חוו מקרוב עובדים רבים במפעל.

מה קרה אצלכם באותה שבת?

"מה לא קרה? כל המשפחה שלי חטפה מחבלים בפנים. הבן שלי, איתי, שהיה בדרכו אלינו למושב מייד עם תחילת האירוע, נתקל בדרך בחוליית מחבלים שירתה על המכונית שהיו בה גם אישתו ושלושת ילדיו.שני כדורים פגעו במכונית, והשלישי נכנס מהדלת למושב האחורי ובתו נפגעה. תודה לאל, לא פגיעה רצינית. הוא הצליח לחמוק מהם, וראה שהם ממשיכים לכיוון שדרות. בהמשך התברר שהמכונית שירו עליהם ממנה הייתה זו שהביאה את המחבלים לתחנת המשטרה בשדרות״.

מתי החלטת להתפנות?
"תוך כדי האירוע, כשמחבלים מכל עבר, הבנתי שאנחנו לכודים, ושאם לא נברח יש סיכוי גדול שנירצח".

זו אחריות עצומה לקבל החלטה כזו.
"ברור. זה לקבל על עצמי אחריות לחיי הילדים והנכדים שהיו איתנו. אני חושב שזו הייתה החלטה הישרדותית. לברוח כדי להינצל. אחי לא הצליח. אנחנו, תודה לאל, הצלחנו כנגד כל הסיכויים. העמסתי על הרכב שלי תשעה אנשים ודהרנו דרך השדות בלי לעצור עד שהגענו למודיעין, שם מתגוררת אחותה של כלתי".

יוסי חג'בי, חבר ועד העובדים במפעל אסם נסטלה בשדרות: "טכנית חזרנו הביתה, חזרתי למשמרות בוקר בעבודה, כאילו חזרנו לשגרה, אבל רק בגוף. הנפש עוד לא התאוששה, ואני לא יודע אם ומתי נצליח לחזור לעצמנו. מה שחווינו ב-7 באוקטובר לא דומה לשום דבר שהכרנו, וכולנו למודי סבבי טילים ואזעקות וירי עלינו"

הספקתם לקחת איתכם דברים אישיים?
"כלום. יצאנו עם הבגדים שעלינו. אפילו את הטלפון לא לקחתי. פשוט נסנו על נפשותינו".

כמה זמן נשארתם שם?
"שבועיים, ומשם עברנו לירושלים לבית מלון למשך כמעט חמישה חודשים".

מתי חזרת לעבודה?
"רק לאחר חודשיים התחלתי לחזור בהדרגה. לא הייתי במצב של נסיעות כל יום ירושלים-שדרות, ולא יכולתי לעזוב את המשפחה. כולנו היינו בטראומה אחת גדולה. עד היום עוד לא חזרנו לעצמנו, אפילו שחזרנו כבר הביתה. אישתי לא מוכנה להישאר בערבים לבד בבית, ולכן אני עדיין לא עובד משמרות ערב. הנכדים עדיין מפוחדים והלילות מלאי סיוטים".

אז עוד לא ניתן לדבר על חזרה לשגרה?
"טכנית חזרנו הביתה, חזרתי למשמרות בוקר בעבודה, כאילו חזרנו לשגרה, אבל רק בגוף. הנפש עוד לא התאוששה, ואני לא יודע אם ומתי נצליח לחזור לעצמנו. מה שחווינו ב-7 באוקטובר לא דומה לשום דבר שהכרנו, וכולנו למודי סבבי טילים אזעקות וירי עלינו. כשאתה רואה מחבלים מול העיניים ושומע מחוץ לבית צעקות 'אללה אכבר', זה כבר סרט אחר. ולצערי, אני עוד לא יודע מה יהיה סופו, לא עבורנו ולא עבור המדינה שלנו".

חשופים, מפוחדים ואחוזי אימה

"כבר בשעות הבוקר של 7 באוקטובר נכנסנו לכוננות שיא בקריית שמונה. החשש הגדול היה כמובן למתקפת מחבלים גם בצפון. היה מתח גדול, וחלק מהתושבים פשוט נסעו מכאן למרכז, עוד לפני שהתחיל ירי הטילים בצפון", מסביר יוסי בן-ברוך, יו"ר הוועד של 200 עובדי מפעל סימפליויה לייצור מכשור רפואי מתקדם. מתחילת המלחמה הוא נמצא בקריית שמונה, לא עוזב את המפעל ולא את תפקידו בצוות הכוננות של העיר.

מה קורה במפעל בשבוע הראשון למלחמה?
"בשבוע הראשון עבדנו במתכונת מצומצמת. היינו במצבת כוח אדם חלקית כי עובדים גויסו למילואים או פינו את עצמם עם המשפחות".

אתם מפעל חיוני בשעת חירום. איך מתמודדים עם מחסור בעובדים?
"היה לחץ עצום שנמשיך לספק סחורה כרגיל. זה מצב רגיש, והבנתי שיש לי בתור יו"ר הוועד תפקיד חשוב בין ההנהלה לעובדים. קודם כול, היה לי חשוב לטפל בעובדים שכן הגיעו. לתמוך, לחזק ולעזור בכל מה שנדרש. לא היו כאן ארועים כמו בדרום, אבל היה מתח גדול, אנשים מפוחדים, הרבה אזעקות, עובדים שבני משפחתם גויסו, כאלה ששלחו את האישה והילדים למרכז ונשארו, ועוד ועוד סיטואציות מאתגרות. עבדנו הרבה יותר קשה עם כוח האדם הקיים כדי להצליח לא לפגוע במכסות הייצור. בנוסף, השאיפה הייתה להצליח לייצר מלאים מספיקים למקרה שתיפתח מלחמה בגזרה הצפונית וניאלץ להשבית את העבודה. זו התמודדות לא פשוטה עם מצב קיים ותרחיש אפשרי".

יוסי בן-ברוך, יו"ר ועד עובדי סימפליויה בקריית שמונה: "מאחר שאנחנו מפעל חיוני שמחויב להמשיך לעבוד, לא המעסיק ולא המדינה מחויבים על פי חוק לשלם לעובדים שלא מגיעים לעבודה. המצב הזה בעייתי מאוד, ואילץ חלק מהעובדים לחזור מסיבות כלכליות, אף שהם נמצאים במצוקה גדולה לעבוד במצב הקיים"

מה היה האתגר הגדול שלך בתור יו"ר הוועד?
"הבעיה המרכזית עד היום היא תשלום לעובדים שלא מגיעים לעבודה, וכפי שאמרתי, יש לא מעט כאלה. עובדים שבחרו מטעמי ביטחון לא להגיע, כאלה שמפחדים, אחרים שפונו ונמצאים רחוק, כל אחד מסיבותיו המוצדקות. אנחנו לא שופטים אף אחד. מצד שני, מאחר שאנחנו מפעל חיוני שמחויב להמשיך לעבוד, לא המעסיק ולא המדינה מחויבים על פי חוק לשלם לעובדים שלא מגיעים לעבודה. המצב הזה בעייתי מאוד, ואילץ חלק מהעובדים לחזור לעבודה מסיבות כלכליות, למרות שהם נמצאים במצוקה גדולה. יש כאן שיגורי נ"ט ללא התרעות, נפילות בכל האזור, כולל נפילה 50 מטר מהמפעל, עם רסיסים שריסקו כאן חלונות. אנשים מסיימים לעבוד ויוצאים לדרכים החשופות ב-16:30, מפוחדים ואחוזי אימה".

נעזרת במחלקה המשפטית של ההסתדרות?
"בוודאי. דיברתי, התייעצתי כדי להיות בטוח שאנחנו ממצים את כל האופציות עבורם. אבל חוק זה חוק ואנחנו חסרי אונים מולו".

איך בכל זאת אפשר לעזור להם?
"בזה אני עובד כל הזמן. לתת להם תחושה שהם לא לבד. לחזק אותם. להקשיב להם. לא פעם ליוויתי ברכב עובדים מחוץ לקריית שמונה, שלא יהיו לבד בדרך".

"חייבים מדפים מלאים בחירום"

"7 באוקטובר תפס אותי בבית הכנסת באשקלון", מספר שבתאי שאל, יו"ר ועד העובדים של מפעל שטראוס בשדרות. "התחלנו לקבל צרורות טילים. לפי הכמות והצמידות, חשדתי שקורה משהו גדול,  אבל אף אחד לא מחובר לתקשורת בבית הכנסת אז המשכנו בתפילה, עד שהגיעו אלינו וצעקו לברוח לבתים כי יש חשד לחדירת מחבלים. הבנתי שאנחנו באירוע של פיקוח נפש והתחברתי לטלוויזיה, פתחתי את הנייד והתחלתי לעבוד. הודעות התחילו לזרום בקבוצות הווטסאפ של המפעל, והתחלתי להתקשר לעובדים אחד-אחד לבדוק שכולם בסדר".

המפעל מונה 500 עובדים ועובדות ומייצר כ-185 מיליון שקיות חטיפים מלוחים, בהם תפוצ'יפס, דוריטוס וצ'יטוס. המפעל משתמש בכ-35 אלף טונות של תפוחי אדמה בשנה, כולם מגיעים מחקלאים מהעוטף. "יש לנו עובדים מדהימים עם מחויבות לאנשים ולמקום העבודה. כולנו מבינים את המשמעות והחשיבות של מדפים מלאים בזמן חירום ושל רציפות עסקית לכלכלה הישראלית. אנחנו רגילים לעבוד בסבבי לחימה ובאזעקות, אבל 7 באוקטובר לא דומה לשום דבר שהיה עד עכשיו. כל עובדי המפעל גרים באזור אשקלון, אופקים, נתיבות, שדרות, נתיב העשרה, כפר עזה. הם היו במרכז הטבח. ראו זוועות. שמעו את המחבלים בבתים שלהם. יש לנו עובדים שקרובים שלהם נרצחו בדם קר מול עיניהם. אחד מהמנהלים שלנו נלחם עם כיתת הכוננות ובגופו עצר מחבלים בעלומים. אחיו לא שרד ונהרג בקרב על כפר עזה. מי שאינו פגוע פיזית, פגוע רגשית. אירוע כזה לא חווינו עד היום, ויש לו השפעה על העובדים ועל העבודה".

מה ההבדלים המרכזיים מאירועי לחימה קודמים?
"נתחיל מזה שלראשונה נסגר המפעל בתחילת המלחמה לארבעה ימים. לאחר מכן התחלנו לחזור הדרגתית. אנחנו במצבת כוח אדם לא מלאה. יש עובדים מפונים לאילת, לים המלח ולמקומות נוספים בארץ. יש עובדים שפונו לתל אביב ועדיין מגיעים כל בוקר לעבודה.

"נוסף על כך, להבדיל מכל מה שחווינו עד היום, הבנו שאנחנו חייבים לספק ביטחון למי שמגיעים לעבודה. יש כאן הרבה כוחות צבא. אנשים באים בבוקר ורואים חיילים בכניסה למפעל".

לא מפחדים?
"המפעל עצמו ממוגן היטב. יש גישה למרחב מוגן תוך 15 שניות מכל נקודה במפעל. בפנים כולנו מרגישים בטוחים. הבעיה היא בדרכים. לכן, בשיתוף ההנהלה, הגברנו את מערך ההסעות כדי לקצר את זמני ההמתנה בתחנה ואת זמני הנסיעה. לחלק מהעובדים שמגיעים מתל אביב ומירושלים שכרנו מכוניות. יש עובדים שפונו לאילת ומצאנו להם דירות בבאר שבע, כדי שיוכלו להגיע לעבודה במהלך השבוע ולחזור בסופ"ש למשפחה באילת".

מה גורם לעובדים להגיע לעבודה למרות הסכנה והפחד?
"אני מדבר הרבה מאוד עם העובדים שלנו. לפני הכול, יש כאן נאמנות גדולה למקום העבודה. מעבר לכך, עובדים אומרים לי שבעצם זה שהם מגיעים לעבודה, הם מרגישים שהם מגינים על הבית שלהם. זו הדרך שלהם לתרום. אחרים מדברים על תחושת הביחד שמחזקת אותם, על השחרור לנפש להתעסק בחומרים של השגרה, על הצחוקים המשותפים ואפילו על ההומור השחור. העבודה היא אי של שפיות וביטחון בתוך מציאות של חוסר שליטה ואי-ודאות".

איך אתה רואה את התפקיד שלך בסיטואציה כזו?
"אני מודה שלתרחיש כזה לא הייתי מוכן, ולכן פשוט זרמתי עם מה שנראה לי נכון בהתאם למצב. היה ברור שפיזית במהלך השבת אני לא יכול לעזור לאף אחד, אבל הבנתי את החשיבות של החיזוק, החיבוק והביטחון שאנחנו יחד לאורך כל הדרך".

כמה אתה נעזר בהסתדרות?
"מאחד עד עשר – חמש עשרה! אני בקשר עם יו"ר מרחב אשקלון רמי גואטה. אחרי אישתו, נראה לי שאני האדם שמתקשר אליו הכי הרבה. לזכותו אומר שהוא עונה לכל טלפון. נותן מענה לכל בקשה, מהקטנה ביותר עד הגדולה. אין עובד שהיה צריך את רמי והוא לא היה שם בשבילו. ההסתדרות עשתה עבודה מדהימה. הכול היה נגיש וזמין וברגישות הראויה. גם יו"ר ההסתדרות הגיע לבקר אותנו, לחבק. לחזק. זה עשה טוב מאוד לעובדים. הרגשנו שיש לנו בית. ובשעת משבר, הבית הוא העוגן".

שבתאי שאל, יו"ר ועד עובדי שטראוס בשדרות: "עובדים אומרים לי שבעצם זה שהם מגיעים לעבודה, הם מרגישים שהם מגינים על הבית שלהם. זו הדרך שלהם לתרום. אחרים מדברים על תחושת הביחד שמחזקת אותם, על השחרור לנפש להתעסק בחומרים של השגרה. העבודה היא אי של שפיות וביטחון בתוך מציאות של חוסר שליטה ואי-ודאות"

מה היה לך הכי מאתגר בתקופה הזו?
"להיות שם בשביל כולם. להצליח להגיע לכל מי שצריך. חמישה חודשים אני רץ בין העובדים, לא לפספס. קושי גדול נוסף היה עבורי לשמוע את הסיפורים. הבטן מתהפכת כל פעם מחדש. והנקודה האחרונה שלקחתי בתור אתגר היא להחזיר כמה שיותר עובדים לעבודה. אני מאמין שהעבודה היא הריפוי שלנו. כל עובד שחזר ידעתי שהוא בדרך הנכונה".

איזה סיפור ששמעת לא תשכח?
"אחד הסיפורים המדהימים ששמעתי היה מאחת מהעובדות הוותיקות שלנו, שמתגוררת במושב סמוך לשדרות. ב-7 באוקטובר נכנסו אליהם מחבלים למושב. היא הייתה בבית עם הבת שלה, הן רצו לממ"ד והתכסו בשמיכה גדולה בניסיון להתחבא. היא שמעה את המחבלים נכנסים אליה הביתה. בזמן שהן שוכבות מתחת לשמיכה ומנסות להעלים את עצמן, היא נזכרת ששכחה לסגור אחריה את דלת הממ"ד והיא נשארה פתוחה לרווחה. היא שמעה את המחבלים זורקים דברים וצועקים אחד לשני, ואז נשמעו צעדים לכיוון הממ"ד. אחוזת אימה היא שקלה אם לקום לסגור, אבל נשארה קפואה מתחת לשמיכה. ואז בדרך נס, היא שמעה את אחד המחבלים צועק למחבל השני שחבל על הזמן, אם הדלת פתוחה סימן שאין שם אף אחד. קשה להאמין, אבל הדלת הפתוחה הצילה את חייהן. ללא ספק אחד הסיפורים המצמררים ששמעתי. מסתבר שגם בתוך התופת הכי גדולה יש רגעי חסד".