"ספגנו אבדות קשות. נפרדתי משני חברים ששירתו איתי 20 שנה במילואים"

"בחגים היינו בתאילנד", מספר דודו בצלאל, מנכ"ל ההסתדרות. "היינו אמורים לחזור ב-9 באוקטובר. בתחילת אוקטובר החלטתי שאני רוצה לקצר את הטיול, כדי להיות ב-8 באוקטובר בעבודה. לא יודע להסביר למה, אבל הפכתי עולמות עד שהצלחתי למצוא לנו טיסה חדשה. נחתנו בישראל ביום חמישי 5 באוקטובר בלילה. יום שישי היה יום התאפסות, ובשבת בבוקר התעוררתי מאוחר יחסית, בסביבות 09:00. בירושלים לא היו אזעקות, כך שלא הייתי מודע להתרחשויות. יצאתי לסלון וראיתי את אישתי מול הטלוויזיה ואת הטנדרים הלבנים. הדלקתי את הטלפון וראיתי 120 שיחות שלא נענו מהצבא. התקשרתי למ"פ שלי לשאול מה קורה. הוא אמר לי: שים על עצמך מדים ותגיע לבה"ד 1. לקח לי רגע לסדר את המחשבות, כי אני בכלל שנה קודם השתחררתי ממילואים. מה מילואים עכשיו, אני אומר לעצמי. 'אנחנו באירוע ענק', אני שומע אותו מהעבר השני של הקו מתפרץ לי למחשבות, 'פשוט תגיע'. הגעתי. התחיילתי. ב-8 באוקטובר במקום להיות במשרד הייתי בעוטף".

מה תפקידך במילואים?
"אני רס"פ בגדוד חי"ר של יוצאי גבעתי, בדרגת רס"מ".

לאן שולחים את הגדוד?"
בשלושת השבועות הראשונים סרקנו אזורים בין יישובי העוטף לגדר עם שתי משימות מרכזיות: לאתר גופות ולטהר אזורים ממחבלים. משם עברנו לאשקלון ומשם גיחות לרצועה".

איפה הייתם ברצועה?
"במשך חודש וחצי היינו באזור הצפוני של הרצועה. בתור רס"פ הפלוגה הייתי כמה ימים בפנים, ואז יצאתי לבסיס בזיקים להיערכות וציוד הפלוגה מחדש. נכנס שוב וחוזר חלילה. השהייה בפנים קשה. הרבה מתח ודריכות. הרבה כירורגיה עדינה בפעולות. ספגנו אבדות כואבות. אישית נפרדתי משני חברים ששירתו איתי 20 שנה במילואים, וחבר מהצוות שלי נפצע קשה. עזה היא אזור לחימה מסוכן. מחבלים מסתתרים, צלפים מגיחים, אבל אני לפחות לא הרגשתי תחושת פחד. נראה שהאדרנלין והריכוז הגבוה משחררים את כל היתר. ובכל זאת כשנפצע חבר, או חלילה נהרג, אי אפשר לא לחשוב שזה היה עלול להיות אני".

מה החזיק אתכם שם?
"הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית. זו לא קלישאה. ממש נלחמים מלחמת קיום. ידענו שאנחנו שם מהסיבות הכי מוצדקות. זה מעיף את המורל לשמיים".

דודו בצלאל, מנכ"ל ההסתדרות: "הרגשנו שאנחנו נלחמים על הבית. זו לא קלישאה. ממש נלחמים מלחמת קיום. ידענו שאנחנו שם מהסיבות הכי מוצדקות"

היו הפוגות בבית?
"בודדות. בעיקר התרעננות של 24 שעות. לחבק את האישה וארבעת הילדים ולחזור. כשהגעתי להפוגה אחת ארוכה יחסית, בת שלושה ימים, קפצתי לעבודה. אני זוכר שהרגשתי שיש המון עצב בעורף. פתאום נפער לי דיסוננס עצום בין להיות לוחם ששומר על רמת מתח ומורל גבוהים, ובין עורף שנראה לי עצוב וחבוט. הפער הזה גדל כשהשתחררתי".

כמה קשה החזרה?
"לקח לי שבועיים להבין לאן חזרתי. הקושי הראשון הוא לסיים לפני שהסתיים. יש שם עדיין לוחמים. יש לנו עדיין חטופים. קשה להתנתק מהרצון להמשיך להיות חלק מזה. נוסף על כך, חזרתי לשגרה שלא הייתי חלק ממנה הרבה מאוד זמן. להבדיל, זה כמו להתעורר אחרי כמה חודשים שהיית מחוסר הכרה, החיים המשיכו ואתה צריך להדביק את הפער של מה קרה כאן, להתחבר מחדש. ויש כל מיני ניתוקי תודעה שבהם אתה כאן ועולים פלאשבקים משם".

ספר על אחד מהם.
"באחת הפעילויות בעזה הגענו לבית ספר. לאחר שהאירוע שם הסתיים, מצאתי את עצמי יושב בתוך כיתה מול לוח, והיה הזוי לחשוב של מי הכיתה הזו ומה לומדים שם. 72 שעות אחרי, אני כבר בבית לאחר השחרור, יושב באסיפת הורים של הבת שלי בכיתת הלימוד שלה, מול הלוח. לרגע לא ידעתי אם אני שם או כאן".

מה אתה לוקח איתך מהחודשים האחרונים?
"שלושה דברים התחזקו אצלי מאוד: הציונות, החוסן והגאווה העצומה בעם שלנו".

ספר על פרויקט 'מגויסים למענכם'.
"באחד מימי השחרור הראשונים שלי קיבלתי טלפון מיו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד שאמר לי: 'אנחנו חייבים לפעול כדי לסייע למילואימניקים שנפגעו במקומות העבודה'. גם יניב לוי, יו"ר אגף הסברה, דוברות ופרסום בהסתדרות, היה שותף ליוזמה הזו. לא נדרשה יותר משיחת טלפון כדי להתחיל לגלגל את הפרויקט. הקמנו צוות עם כל ההנהלה של הארגון ויצאנו לדרך. הרחבנו את השירותים שיש כיום, לרבות סיוע משפטי של ההסתדרות. פניתי למנכ"ל אולג'ובס דאז שי מגל, והוא מייד נעתר לבקשתי ונרתם. קיבלנו חודש חינם ועזרה בכתיבת קורות חיים ובהכנה לראיון עבודה. גם ירון גינדי, נשיא לשכת יועצי המס בישראל, נרתם לסייע לעצמאים שלא מקבלים גמולים. האמת שכל מי שפנינו אליו מייד אמר כן.

"אני חייב להודות שכשארנון התקשר, זה היה סוג של בינגו, משום שבמילואים נתקלתי בסיפורים רבים של בעיות של מילואימניקים במקומות העבודה שלהם. אחד המילואימניקים שהיה אצלי בגדוד סיפר לי שביום שהוא התגייס למילואים אמרו לו במקום העבודה שדוחים לו שימוע רק כי הוא התגייס למילואים, אבל הם יחכו בסבלנות עד שישתחרר ואז יערכו את השימוע. מייד פניתי להסתדרות המעוף, שאליה משויך מקום העבודה. הסתדרות המעוף בשיתוף מרחב תל אביב-יפו והלשכה המשפטית של האגף לאיגוד מקצועי הצליחו גם למנוע את הפיטורים, ויותר מזה, מצאו לו מקום אחר שמתאים לו יותר, בתוך החברה. הוא גם אדם עם מוגבלות, ואין יותר שמח ממני שבסוף הצלחנו לסייע. כמוהו יש עוד רבים וטובים שלא יכולים לעמוד לבד מול המעסיק והמערכת.

"הנושא הזה כאוב מאוד ובמהלך השירות קיימנו שיח פתוח, כי כמובן כולם דאגו לעבודה ולפרנסה. יש מעסיקים מדהימים שרק תמכו ואפילו עטפו את המשפחות. אבל היו גם כאלה שקיבלו את זה לא טוב, ושאלו את העובד המילואימניק 'מתי אתה מגיע?', כאילו הוא יצא לאיזה טיול שנתי. הלחץ של המעסיק פוגע בריכוז וזה מאוד משפיע. בתור מי שעשה מילואים כל כך ארוכים ונפגש עם הבעיות שהתעוררו בשטח עצמו, אני חושב שהיוזמה של 'מגויסים למענכם' היא יוזמה חשובה וערכית מאין כמוה, ואני גאה להוביל אותה עם השותפים הנפלאים שלנו".

האחריות שלי היא גם לשמור על הבריאות הנפשית של החיילים

טל בורשטיין, מנכ"ל הסתדרות עובדי המדינה מאז מרץ האחרון, הוקפץ כבר ב-7 באוקטובר ב-07:00 בבוקר. בתור סא"ל במילואים, מג"ד גדוד 969 של החטיבה הצפונית באוגדת עזה, שיחת הטלפון שקיבל הייתה מראש המטה של החטיבה. הוא הכין תיק קטן להיעדרות שחשב שתהיה כמה ימים, נפרד מאיה אישתו ומשלוש בנותיו, נוגה, יהל וזיו (תאומות בנות שבע ותינוקת בת שנתיים), והתייצב בימ"חים בקציעות. בדרך לשם, הספיק להוציא פקודת חירום להקפצת הגדוד. לפקודה הזו יש משמעות אחת: מלחמה.

מה המשימה הראשונה של הגדוד?
"לאחר יומיים של אימוני כשירות נכנסנו לשדרות לטהר את העיר ממחבלים, עזרנו בקרב ההירואי על תחנת המשטרה שם, ונשארנו להגן על העיר כחודש וחצי. התחנה הבאה שלנו הייתה מעבר ארז. קיבלנו אחריות על מנהרות שקרובות לגדר, באזור נתיב העשרה ומעבר ארז. באחת הפעמים שם, גילינו מנהרה ענקית. כחלק מהרוטינה ביצענו קידוחים במנהרה כדי להכניס מצלמה. גילינו להפתעתנו שלוחה שמתפצלת ממנה בעומק של 32 מטרים מתחת לאדמה. לאחר שהחדרנו אליה מצלמות, זיהינו שמסתתרים בה שלושה מחבלים. זרקנו פנימה רימונים וחיסלנו אותם. העבודה נעשתה בשיתוף כוחות נוספים, במקרה זה צוות הנדסה. קשה לתאר במילים את סיפור המנהרות והאתגר הגדול שבלחימה מול היתרון היחסי שיש למחבלים שמסתתרים שם".

פחדתם?
"בוודאי. הפחד מובנה במצב כזה. אנחנו בסכנת מוות כל הזמן. כולם בדריכות גדולה מאוד. כל טעות בשיקול דעת או בביצוע יכולה להיות גורלית. התשובה לכך היא עבודה מדויקת על פי תורות הלחימה. לוודא שאין קצוות פתוחים. לדעת שהמשימה ברורה גם לאחרון החיילים. כשעובדים מסודר מלמעלה למטה, זה נותן הרבה ביטחון".

היו מילואימניקים שחוו קשיים מיוחדים?
"היו לנו לוחמים שגרים בדרום, שחוו בשבת את המתקפה בבתים שלהם ומייד הוקפצו למילואים. לא היה להם זמן לעכל את מה שעברו ובהמשך הכול צף וההתמודדות הפכה קשה מאוד. אני חייב לשבח את הצבא, שהעמיד מערך של יועצים ארגוניים, קב"נים ופסיכולוגים שנתנו מענה בשטח. כשזה לא עזר, שחררנו אותם הביתה כדי לא להוסיף טראומה על טראומה. האחריות שלי כמג"ד היא גם לשמור על הבריאות הנפשית של החיילים שלי, לא רק הפיזית. לחזור הביתה בשלום זה מכל הבחינות".

טל בורשטיין, מנכ"ל הסתדרות עובדי המדינה: "האחים שלי לנשק הם אחים לחיים. הם אלה שהיו איתי במצבי הקיצון של החיים, אנחנו מדברים דרך העיניים, הם מבינים אותי, אנחנו אפילו לא צריכים מילים"

אתה בקשר איתם גם היום, לאחר השחרור ממילואים?
"בוודאי. קודם כול מתוקף תפקידי כמג"ד. הגדוד שלנו הוא גם קהילה בפני עצמה, ובאופן יוצא דופן הקמנו עמותה שמעניקה מעטפת רווחה לחיילי הגדוד, כמו תמיכה כספית, סיוע במציאת עבודה וכן הלאה".

נחזור לעזה. לאן אתם ממשיכים אחרי מעבר ארז?
"קיבלנו אחריות על גזרת ניר עם, לביצוע משימות בבית חאנון ובמזרח ג'באליה".

איזה סוג משימות ביצעתם שם?
"משימות של חישופים, כמו הורדת מטעים, עצים, בתים שמפריעים לתצפיות. עשינו פטרולים וחווינו הרבה היתקלויות עם מחבלים. יש באזור הרבה צלפים שמגיחים משום מקום ולכן העירנות, הדריכות והעבודה על פי ההנחיות מצילות חיים".

מתי השתחרר הגדוד?
"אחרי חמישה חודשים השתחררנו זמנית, ואנחנו עתידים לחזור לפעילות מבצעית".

השארת בבית אישה ושלוש בנות. איך הרגשת עם זה?
"אישתי קצינה בקבע בחיל האוויר, כך שהייתה לי הרבה תמיכה והבנה. אבל תפעול הבית במשך תקופה כל כך ארוכה, שבה אבא לא נמצא, היה מאוד מאתגר. קיבלנו עזרה גדולה מאחותה ומהוריה של אישתי, שאפשרו סוג של שגרה במצב מאוד לא שגרתי".

מה החוויה המשמעותית שלקחת איתך?
"ברמה האישית אתגרתי את המסוגלות לעמידה במצבי לחץ מתמשכים. אבל בעיקר יש את האחים שלי לנשק, שהם אחים לחיים. הם אלה שהיו איתי במצבי הקיצון של החיים, אנחנו מדברים דרך העיניים, הם מבינים אותי, אנחנו אפילו לא צריכים מילים. וגם את התחושה שהיינו כאן חלק ממשק כנפי ההיסטוריה של עם ישראל. יש בזה משהו מאוד עוצמתי ומרגש".

קשה לחזור לשגרה?
"הרבה יותר ממה שחשבתי. המילואים הפכו להיות השגרה שלי, ופתאום לא ברור לי לאיזו שגרה אני חוזר. אני שונה ממה שהייתי לפני המילואים, ובזמן שהייתי שם הייתה כאן שגרה מלאה שאני לא שותף לה. קיימת תחושת זרות, ריחוק, קשה לחבר שתי מציאויות שכל כך רחוקות זו מזו. ויש את שעון החול שגם משפיע. אני יודע שתכף אני יוצא שוב, אז יש מעין הגנה עצמית לא להתרגל יותר מדי, כדי שלא יהיה קשה לעזוב שוב. הרבה תעתועי נפש".

ובבית?
"גם בבית אני עדיין בתקופת הסתגלות. למשל לחזור להיות אבא נוכח. לפני כמה ימים אמרתי לאישתי שיותר קל לפקד על גדוד בעזה מאשר להתמודד עם שלוש הבנות שלי".

"היכתה בי התובנה שהכול יכול להיגמר בעוד רגע"

לישי פלד, מיישמת במינהל טכנולוגיות, מידע ודיגיטל בהסתדרות, גם כן שבה מחו"ל רגע לפני שהכול התחיל. "ביום שישי בערב, 6 באוקטובר, בשדה התעופה, שוחחתי עם אישה מקסימה, והתגלגלנו לדבר על הצבא והמילואים. אמרתי לה: 'אם מקפיצים אותי למילואים, סימן שהמצב ממש לא טוב'. עשר שעות אחרי הייתי על מדים. מה הסיכוי שקורה דבר כזה? את האזעקה של 06:30 לא שמעתי. התעוררתי בבוקר מטלפון של חברה מודאגת שנפל לה טיל ליד הדירה בתל אביב. מייד התקשרתי לחמ"ל לברר מה קורה וקיבלתי הנחיה להגיע מייד".

מה תפקידך במילואים?
"אני סמלת במילואים בחמ"ל הנפגעים של צה"ל, במדור טיפול ראשוני. אנחנו אחראים על אירועי נפגעים, שיש בהם חללים ונפגעים, ועל תפעול ההודעות למשפחות".

איך זה עובד?
"שמות הפצועים וההרוגים מנותבים אלינו לחמ"ל, ואנחנו צריכים לבדוק ולאמת זיהוי ולהעביר להמשך טיפול. בשגרה הודעות נפגעים זה פצוע במצב קשה, מצב אנוש או חלל, כאלה שלא יכולים להודיע אישית למשפחה, ובמלחמה גם מצב בינוני, מונשם ומורדם נכנס בקטגוריה להודעות.

"אני מקבלת שם של פצוע או של חלל, מוודאת שזוהה כמו שצריך – זיהוי כחוק מתבצע רק לאחר אישור רב ונעשה באמצעות אחת מהדרכים הבאות: שיניים, די-אן-איי או טביעות אצבע. אם יש זיהוי, אני מצליבה מידע עם מאגרי מידע, להבין את סטטוס הפצוע או החלל. למשל, אם יש הורים גרושים, צריך להכין הודעות נפרדות; אם יש אח או אחות בשירות סדיר או מילואים, צריך להעביר הודעה דרך מפקד היחידה, וכן הלאה. נדרשת תשומת לב גדולה לפרטים הקטנים. אם אין זיהוי, ממשיכים על פי אותו תהליך, אבל ההודעה אינה ודאית או סופית".

לישי פלד, מיישמת במינהל טכנולוגיות, מידע ודיגיטל בהסתדרות: "לא היינו ערוכים בשום צורה לתרחיש הזה. אפילו לא קרוב. אנחנו עושים כל הזמן תרגולת לאירועי נפגעים. המקסימום היה למיטב זכרוני אירוע של 200 נפגעים בו זמנית. 7 באוקטובר תפס אותנו במוכנות אפס. זה היה מפחיד. האדמה רועדת בלי שתהיה רעידת אדמה"

מה את פוגשת בחמ"ל ב-7 באוקטובר?
"במילה אחת: כאוס. אנשים רצים עם דפים ביד, צעקות, אקסלים מלאים בשמות, תחושה של חוסר שליטה, לא יודעים מי חי, מי נעדר, מי פונה. לא היינו ערוכים בשום צורה לתרחיש הזה. אפילו לא קרוב. אנחנו עושים כל הזמן תרגולת לאירועי נפגעים. המקסימום היה למיטב זכרוני אירוע של 200 נפגעים בו זמנית. 7 באוקטובר תפס אותנו במוכנות אפס. זה היה מפחיד. האדמה רועדת בלי שתהיה רעידת אדמה".

חוץ מהמספרים, מה היה שונה באירוע הזה?
"החלק של החטופים והנעדרים, הרבה אי-ודאות. גם במסיבה היו הרבה חיילים בשירות. זה יצר הרבה בלאגן עם הנהלים הרגילים".

מה האתגר בעבודה הזו?
"האתגר המרכזי הוא להצליח לנהל את מאגרי המידע בצורה מסודרת, עם מינימום טעויות. אנחנו מדור קטן שהיה צריך להשתלט על מגה-אירוע".

מה היה לך הכי קשה?
"להיחשף לתיאורים גרפיים שמגיעים בדו"ח על מצב הפצועים או החללים. כל פרטי האירוע מפורטים בדו"ח שאני מקבלת, והיו שם תיאורים שהמוח לא מצליח לעכל. אין דרך להתרגל לזה".

איך התמודדת?
"יש באגף אנשי חוסן שעוזרים לנו. התחלתי טיפול פסיכולוגי פרטי, ואני עושה הרבה ספורט שעוזר לי להשתחרר. גיליתי שמאד עוזר לדבר. יש גם תמיכה מההסתדרות, מרגישים את הגב שלהם וזה חשוב לדעת שאנחנו לא לבד".

מה למדת על עצמך?
"הבנתי שזו לא בושה לבקש עזרה. הבנתי שאני חזקה. שלמרות הדברים הכל כך קשים שנחשפתי אליהם, הצלחתי להתמודד ולשמור על השפיות שלי. למדתי להרחיק את מה ואת מי שלא עושים לי טוב ולקרב כל מה שמיטיב איתי".

איך הרגשת לחזור לעבודה לאחר 72 ימי מילואים?
"הגוף שלי קרס והייתי במשך תקופה חולה לסירוגין. היה קשה להשאיר מאחור הכול ולחזור להתעסק בעולם תוכן אחר. נדרש זמן הסתגלות. קיבלתי הרבה תמיכה והבנה בעבודה, לא לחצו עליי. עזרה לי מאוד הידיעה שיש לי לאן לחזור ולא חששתי שיפטרו אותי. זה ביטחון חשוב בתקופה כזו ששום דבר בה לא ודאי, ובהתחשב בעובדה שאני רק חצי שנה עובדת בהסתדרות".

התקופה הזו שינתה אותך?
"במובנים מסוימים כן. הכתה בי התובנה שהכול יכול להיגמר לא מחר או מחרתיים, אלא בעוד רגע, וזה משנה את הגישה לחיים. היום למשל אני הרבה יותר חרדה לאנשים שאני אוהבת. אבל ראיתי שגם בכאב הכי גדול אפשר למצוא את הטוב. הוא תמיד נמצא. ואולי הכי חשוב, למדתי לא לדחות תוכניות, אלא לחיות ועכשיו".

"אני מרגישה משמעותית ותורמת ויש בזה הרבה סיפוק"

נירית ויטמן, מנהלת הדרכה בתוכנית 'לומדים ומתקדמים', הייתה ב-7 באוקטובר בעיצומו של ירח דבש חלומי עם זוגתה, שני יצחקי, בקוסטה ריקה. ב-04:00 לפנות בוקר שם, הטלפון שלה התחיל לצפצף בלי הפסקה. היא העירה את עצמה בכוח. "היו לי מיליון הודעות", היא מספרת, "כולל צו 8 מהמפקד שלי במילואים, שלא ידע שאני בחו"ל".

מה עשית?
"הערתי את אישתי וצעקתי לה: 'יש מלחמה'. היא בכלל חשבה שאני אומרת לה שיש מלחמה בקוסטה ריקה".

איך הרגשת כשהתעוררת להודעה כזו עשרות אלפי קילומטרים מהבית?
"הרבה בלבול, קצת אכזבה – הטיול הזה היה חלום שהגשמנו ופתאום הכול השתבש, אבל בעיקר הלב התפוצץ מדאגה והמשימה ברורה לשתינו: חוזרות הביתה.

"מכאן התחיל חמ"ל של טלפונים למצוא טיסה חזרה. בסוף מצאנו טיסה למדריד והייתי צריכה לקבל מכתב מהצבא כדי לקבל קדימות בטיסה של אל על ממדריד לתל אביב. בהתחלה הסכימו להעלות אותי על הטיסה בעקבות דרישת הצבא, אבל לא את אישתי, וכמובן לא הסכמתי לעזוב אותה, בסוף קיבלנו שתינו אישור ונחתנו בארץ ב-14 באוקטובר. למרות הג'טלג והעייפות מהמסע המפרך חזרה, מייד עליתי על מדים והתייצבתי".

מה תפקידך במילואים?
"אני מנהלת חדר בקרה בפיקוד העורף, ואחראית על גזרת השפלה. התפקיד שלי הוא לתכלל את פעילות כוחות הביטחון וההצלה במקרים של נפילות טילים. מחדר הבקרה אני רואה את כיוון השיגור ואנחנו יודעים לשער את מיקום הנפילות. אם יש נפילות, מתאמים הוצאת כוחות כמו מד"א, כוחות הביטחון, משטרה, כיבוי אש ובמידת הצורך חילוץ והצלה – יש לפיקוד העורף שני גדודים כאלה.

״בהתאם לנתונים שמתקבלים בחדר הבקרה, אני יודעת איזה כוחות להקפיץ לאילו זירות. בשבועות הראשונים של המלחמה הגזרה שלי הייתה מהחמות ביותר מבחינת מספר השיגורים".

נירית ויטמן, מנהלת הדרכה בתוכנית 'לומדים ומתקדמים': "אני חייבת להיות בערנות וברמת דיוק מקסימליים בכל דקה. זה קשה במשמרת של 12 שעות, ואני עשיתי משמרות לילה לאורך כל התקופה, כך שהחיים שלי היו הפוכים. אני מאוד אוהבת את התפקיד. אני אוהבת את האחריות שיש לי, את המקצועיות שאני צריכה להביא לתפעול מושלם של כל אירוע, כדי שיהיו חילוצים כמה שיותר טובים"

מה נדרש כדי לעשות את העבודה שלך?
"אנחנו עובדים במשמרות של 12/12, כולל שישי-שבת. לא יוצאים מהמתחם התת-קרקעי כל המשמרת. העבודה שלי לפני הכול היא אחריות גדולה. לנהל את האירוע בדיוק ובמקצועיות יכול להיות עניין של חיים ומוות. נדרשת שליטה מעולה במערכות מתקדמות, ניתוח מצב, אני מכירה על בוריה את הגזרה שלי. יש משמעות מבחינת ניהול האירוע אם יש נפילה על בית רב-קומות, או בית פרטי, גן-ילדים או בית-ספר. לכל תרחיש התגובה שלנו תהיה שונה. אני חייבת להיות בערנות וברמת דיוק מקסימליים בכל דקה. זה קשה במשמרת של 12 שעות, ואני עוד עשיתי משמרות לילה לאורך כל התקופה, כך שהחיים שלי בכלל היו הפוכים".

את אוהבת את מה שאת עושה?
"אני מאוד אוהבת את התפקיד. אני אוהבת את האחריות שיש לי, את המקצועיות שאני צריכה להביא לתפעול מושלם של כל אירוע, כדי שיהיו חילוצים כמה שיותר טובים. אני מרגישה משמעותית ותורמת ויש בזה הרבה סיפוק".

אתם מתכוננים לתרחישים נוספים?
"בעקבות המלחמה הכול השתנה. כותבים נהלים חדשים ועושים הרבה תרגולות לתרחישים שלא חשבנו עליהם לפני, כמו חדירת מחבלים למטה".

כמה זמן היית במילואים?
"53 ימים ולילות רצוף. האמת שכבר רציתי מאוד לחזור לחיים שלי, לעבודה, ולשעון ביולוגי נורמלי של ערות ביום ושינה בלילה".

ואיך היה לחזור לשגרה?
"למרבה ההפתעה, היה יותר קשה ממה שחשבתי. המעברים הקיצוניים שהיו לי בתקופה הזו השפיעו עליי. משלב של התנתקות מלאה בחו"ל, רחוק מהבית בטיול של החיים, ישר למדים ולחודש וחצי ברצף של משמרות לילה קשות, ומשם ישר לקפוץ חזרה לעבודה – עולם אחר לגמרי. היה לי הלם קל. מעין בלבול, תחושת חוסר שליטה. אבל הבנתי שאני חייבת לגלות אמפטיה לעצמי, וקיבלתי המון תמיכה ממירי שטח, המנהלת שלי, ומכל הצוות, ולאט לאט אני חוזרת למסלול ולעצמי, מתפללת שלא תהיה הסלמה ונוכל להמשיך לנהל סוג של שגרה לצד המלחמה״.