"זו השליחות שלי"

"ב-7 באוקטובר התעוררנו אישתי, אני והילדים לאזעקות שלא הפסיקו ברצף מ-06:30 עד 11:00 בבוקר, כולל נפילה קילומטר וחצי מהבית שלי", מספר הרון חאג' עמאר מדריג'את, כפר קטן של כ-1,200 תושבים מול כסייפה. "אני זוכר שכל הבית רעד, תחושה מפחידה של חוסר אונים, ובהמשך גילינו שילדה קטנה וסבתא שלה נהרגו מהשיגור. במלחמה ספגנו אבדות נוספות, בהן גם חבר שלי ושלושת ילדיו. במהלך השבת הגיעו אלינו לממ"ד כל המשפחה ושכנים קרובים. היינו כ-30 איש מפוחדים ומבולבלים".

חאג' עמאר, רוקח אחראי בשירותי בריאות כללית, עובד במרפאה בשכונת נווה נוי בבאר שבע שלא נפתחה בשבוע הראשון למלחמה. "אישתי ושלושת הילדים, הצעיר בן 3 והבכור בן 12, היו כל כך מפוחדים, שלא יכולתי לעזוב אותם. למען האמת, גם הנסיעה מהבית למרפאה, שאורכת כחצי שעה, נראתה מאיימת. היא לא ממוגנת ואין בקרבתה מקלט, אז השיקול לא לפתוח אותה היה נכון. בכל מקרה אנשים פחדו לצאת מהבית בימים הראשונים".

הוא נקרא לעזרה באחת המרפאות הגדולות של שירותי בריאות כללית. "עם כל ההתנגדות בבית, הרגשתי שאין ברירה ושאני חייב להתייצב ולתת כתף. הייתי מופתע מאוד שלקוחות רבים הגיעו לקחת מרשמים לכמה חודשים, כדי לאגור תרופות לכל מקרה שלא יהיה. הבלבול, אי-הוודאות וחוסר ההבנה לאן פנינו גרמו לאנשים שנוטלים תרופות כרוניות להיות בלחץ. מכיוון שגם אנחנו לא ידענו לאן המצב הולך, ופחדנו להישאר ללא אספקה בהמשך, הפעלנו שיקול דעת, ולרוב הלקוחות סיפקנו תרופות לחודש אחד בלבד".

אחרי כמה ימים, הרוקחת המרכזית של כללית הודיעה לו שעומדים לפתוח מרפאה למפונים בים המלח, וביקשה ממנו לנהל את בית המרקחת שם. "זה היה הצו 8 שלי. יש לי מחויבות מקצועית ואנושית. אמרתי כן, ומאז ועד היום אני שם. נוסע כל בוקר, וחוזר בערב הביתה לאישה ולילדים".

מה ראית כשהגעת לים המלח?
"המון מפונים, כ-17 אלף איש. היה לי ברור שאני נערך לעבודה סביב השעון – גם לתת שירות, גם לנהל את המקום, לחדש את מלאי התרופות, לדאוג לציוד וכן הלאה. מאוד מאתגר".

איך עומדים במשימה?
"בהתחלה היה קשה. בית המרקחת היה חדר קטן, מעין חדר תרופות לשעת חירום. עשרות לקוחות שהמתינו יותר משעה. עם זאת, ראיתי שכולם אסירי תודה על כך שאנחנו בכלל שם והם יכולים לקבל תרופות. לקח זמן להתאפס, לקבל כוח עבודה נוסף, למלא את המלאים, ועם הזמן גם לעבור למקום מרווח יותר שכבר אפשר לעבוד בו בצורה סבירה. צריך לזכור שאנשים הגיעו לשם בלי כלום. אנשים שזקוקים לתרופות על בסיס קבוע, עם מחלות כרוניות, גם כאלה שאי-נטילת התרופות לאורך זמן יכול לסכן את חייהם. אני חייב לציין לטובה את שיתוף הפעולה עם המטה שסייע, סיפק את כל רשימת התרופות שביקשתי בתעדוף גבוה ונתן לי גב מדהים. עבדנו שבעה ימים בשבוע כדי לעמוד בביקושים, לייצב את המצב ולתת לאנשים היקרים האלה, שנמצאים הרחק מבתיהם, תלושים וסובלים, את תחושת הביטחון המינימלית לגבי בריאותם".

איך התמודדת עם הקושי?
"האמת שעם כל הטוב שעשינו כאן, לא הרגשתי בכלל את הקושי. הרגשתי שזכיתי בלוטו. כמה פעמים בחיים יוצא לאדם לעזור לכל-כך הרבה אנשים, להיות גורם משפיע, לעשות טוב לאנשים שזקוקים לעזרה? קיבלתי כל כך הרבה תודות וחיבוקים מהאנשים כאן, שהפכו ממש לחלק מהמשפחה שלי. צוותים רפואיים באו והלכו ואני כאן מ-15 באוקטובר, לא זז עד שאחרון המפונים יחזור הביתה. זו השליחות שלי".

"מזל שלא הייתה פלישה גם בצפון"

גם טומי אלון, רוקח קליני במרפאת יוספטל נהריה ורב-סרן במילואים בפלמ"ר (פלוגת מילואים רפואית), מיהר להוציא מאחסון את המדים ב-7 באוקטובר. "הבנתי לאן אנחנו הולכים", הוא אומר. יום למחרת, ב-03:00 לפנות בוקר, הוא כבר היה בימ"ח (יחידת מחסני חירום) בצפון. הפלוגה שלו מטפלת בפצועים בשטח ומפנה אותם לבתי החולים, ומה-10 באוקטובר הם כבר התחילו לטפל בפצועים.

אלון אחראי על כוח האדם, על התפעול, על ההדרכה ועל הציוד הרפואי. בשגרה הוא גם מנחה סדנאות גמילה מעישון. "אחרי המלחמה תהיה לי הרבה מדי עבודה", הוא אומר. "מילואימניקים שהפסיקו לעשן חזרו, ואחרים הגדילו את הכמויות. קשה לי לראות את זה, לפעמים זה בלתי הפיך".

כמה זמן היית במילואים?
"68 יום. היינו כל הזמן בכוננות. בהמתנות ביצענו הרבה תרגולים מקצועיים, ואנחנו בדריכות לכל קריאה. קשה לשמור על דריכות גבוהה תוך כדי המתנה".

"עם כל הטוב שעשינו כאן, לא הרגשתי בכלל את הקושי. הרגשתי שזכיתי בלוטו. כמה פעמים בחיים יוצא לאדם לעזור לכל כך הרבה אנשים, להיות גורם משפיע, לעשות טוב לאנשים שזקוקים לעזרה?"

מה עם המשפחה בבית?
"את נהריה לא פינו. אישתי חרדה מאוד, והשבוע הראשון, שבו היא הייתה לבד עם שתיים מתוך שלוש הבנות, היה קשה מאוד. הן ננעלו בבית ולא יצאו אפילו להוריד זבל. כשהבנו שהגרוע מכול כבר לא יקרה, הדברים החלו להירגע. בשלב מסוים התחלתי להגיע ללילות הביתה, וזה הוריד לחץ".

מה קורה בזמן הזה במרפאה ביוספטל?
"אחת לשבוע הגעתי באפטר למרפאה. היה לי חשוב לשמור על הקשר עם המטופלים שלנו. אנחנו מכירים את התופעה של עלייה בביקוש לתרופות הרגעה במצב חירום, וכמובן מטופלים שביקשו תרופות לכמה חודשים, כדי שלא יישארו ללא אספקה במצב של פינוי או שהמרפאה לא תעבוד. אנחנו מרפאה של כללית, אבל במלחמה אנחנו כמובן מכבדים מרשמים של כל קופות החולים".

מה אתה לוקח איתך מהחודשים האחרונים?
"את הערבות ההדדית. קשה להסביר איך דאגו לנו אזרחים, איך טיפלו בנו, היישוב הקהילתי סביב החמ"ל עשה תורנויות של בישול ארוחות חמות, חברות תרופות מהארץ ומחו"ל שלחו ציוד, בכל פעם שכתבנו בפייסבוק שחסר לנו משהו – תוך יומיים קיבלנו כל מה שביקשנו. לא הפסקתי להתרגש מזה".

"סרט אימה לא מתקרב למה שהיה כאן"

יגאל פויגל, סגן מנהל בית הספר לדימות של כללית, תרם את כישוריו למאמצי זיהוי החללים במחנה שורה. הוא נשוי עם שני ילדים ומתגורר ברחובות. בשגרה הוא מתנדב למילואים ב'מרפ״א' – בסיס חיל הרפואה במרכז הארץ. הוא מבצע שם צילומי רנטגן לחיילים שמגיעים עם הפניה מרופא היחידה. הוא מחמיא לצה"ל על שיפור ניכר בטיפול הרפואי בחיילים במהלך השירות הצבאי ברמת הזמינות לבדיקות, נגישות לרופאים מומחים וכן הלאה. יש לו ותק של 16 שנה בעולם הדימות בבריאות כללית, ושבוע מתחילת המלחמה הוא התנדב למילואים בשורה.

ספר על מחנה שורה.
"מחנה שורה נבנה לשם זיהוי חללים. תהליך זיהוי חלל מחייב שני אמצעי זיהוי מתוך שלושה: די-אן-איי, שיניים או זיהוי ממקור ראשון של אדם שנכח באירוע ומכיר את החלל. ביום הראשון של שרשרת החיול עושים צילום שיניים פנורמי ולוקחים די-אן-איי. שניהם נשמרים במאגרי הצבא. כדי לזהות על פי שיניים נדרש לעשות צילום סי.טי. ולהשוות לצילום הפנורמי שנשמר במאגר. כאן אני נכנס לתמונה בתור מומחה דימות".

מה תפקידך בכוח?
"יומיים אחרי תחילת המלחמה הביאו ניידת סי.טי מאוניברסיטת בן-גוריון לשורה. כמה ימים לאחר מכן התחלתי לעשות שם יומיות. עשינו צילומי סי.טי לגוף, לפעמים לחלקי גוף, ואיפה שאפשר גם לשיניים, כדי לקדם זיהוי ודאי של החלל".

מה קורה בשורה בימים הראשונים? למה אתה נחשף שם?
"זו אומנם הפעם הראשונה שאני עושה סי.טי לחללים, אבל בבית החולים כבר ראיתי הרבה מקרי טראומה, פציעות, ירי, דקירות וכן הלאה. חשבתי שראיתי הכול, עד שהגעתי לכאן. זה לא דומה לשום דבר שראיתי בחיי. קחי את סרט האימה הכי נוראי שצולם אי פעם, זה אפילו לא מתקרב למה שראינו כאן. בחודש הראשון עשינו דימות גם לחללים אזרחים וגם לחיילים. אחרי חודש החלק האזרחי שבפיקוח המשטרה עזב את שורה ונשארנו רק עם גופות חיילים. בתחילת המלחמה היו עשרות גופות ביום. המראות בלתי נסבלים".

"היישוב הקהילתי סביב החמ"ל עשה תורנויות של בישול ארוחות חמות, חברות תרופות מהארץ ומחו"ל שלחו ציוד, בכל פעם שכתבנו בפייסבוק שחסר לנו משהו – תוך יומיים קיבלנו כל מה שביקשנו. לא הפסקתי להתרגש מזה"

איך מתמודדים עם זה וחוזרים ביום שאחרי?
"עבדתי על אוטומט. ניתוק רגשי מלא. לא חושבים. עושים פעולות. החלטתי גם לא להיכנס לטלגרם או לרשתות לראות סרטונים, לא הקשבתי לחדשות כדי לא ליצור חיבור רגשי לסיפור שמאחורי הגופות שאני פוגש".

הקושי לא צף כשאתה מגיע הביתה?
"בבית אני בתפקיד של לשמור על הבית. להוריד את סף הלחץ מהמצב. להתעסק עם העניינים של הבית. זה מאפשר לי לא לחשוב על מה שעברתי במהלך היום. ובכל זאת, יש 'תופעות לוואי'. מצאתי את עצמי פונה לאכילה מנחמת, יצאתי לגמרי מאיזון. גם זו דרך לפרוק. במקרים יוצאי דופן אני לא רק פורק, אלא גם מתפרק. למשל באחד הימים הגיעו אלינו שתי גופות בלבד. מאחר שהלחץ ירד ולא עבדנו כבר בסרט נע, קיבלנו גם את סיפור המקרה שלהן. כאן הבנתי כמה הניתוק חשוב בעבודה הזו. החיבור בין מי החללים ואיך נהרגו לסריקת הסי.טי שזיהתה אותם שבר אותי. הקושי המרכזי היום הוא שאחרי הזיהוי אנחנו חשופים ל'הותר לפרסום', מה שלא היה בתחילת המלחמה, אז אנחנו מבינים את מי זיהינו, וזה קשה נפשית".

מה לקחת מהחודשים האלה?
"למדתי שאנחנו לא באמת מודעים לכוחות שיש לנו עד שאנחנו לא מול סיטואציה, וראיתי שיש לי את היכולת להתמודד נפשית עם דברים קשים מאוד. הבנתי כמה חשובה העבודה של זיהוי חללים מהיר ככל האפשר, כדי לתת את הכבוד האחרון לחלל, שעבורי זה ערך עליון. הרגשתי סיפוק שהייתי חלק מזה. והדבר האחרון, אבל לא האחרון בחשיבותו, שאני לוקח איתי, הוא האנשים הנפלאים והמופלאים שפגשתי שם, ושלא הייתי נחשף אליהם בשגרה. אנשים שהגיעו מכל המגזרים, מכל קצוות הארץ, נקיים, טהורים, ללא אג'נדה. כולם מאוחדים באמת סביב המשימה והמטרה. תחושה של עוצמה אנושית, שאני מקווה לזכור ולשמור".