פרס הנובל לכלכלה לשנת 2024 הוכרז אמש (שני) והוענק לכלכלנים דרון אג'מולו וסיימון ג'ונסון מ-MIT, וג'יימס רובינסון מאוניברסיטת שיקאגו. השלושה זכו בעקבות מחקרם, הבוחן כיצד התפתחו פערי העושר בין הכלכלות השונות. המחקר פורסם ב-2001 והיווה ציון דרך בתחום שהלך והתחזק במהלך שנות ה-80 וה-90, העוסק בהשפעת המוסדות על הצמיחה הכלכלית. בעזרת ווירטואוזיות ויצירתיות אמפירית, הצליחו החוקרים להוכיח (לשיטתם) שאיכות המוסדות היא הגורם המרכזי המבדיל בין כלכלה כושלת למצליחה.
תחום הכלכלה המוסדית החדשה החל להתפתח בשנות ה-80 ובסוף שנות ה-90 כבר תפס במה מרכזית בדיון הכלכלי על גורמי הצמיחה. הרעיון הבסיסי הוא שהמוסדות הכלכליים האירופאים, המאופיינים בהגנה על רכוש פרטי, הם הגורם המרכזי לצמיחה (או היעדרה); כלכלה עם מוסדות איכותיים תצמח מהר, ולעומתה כלכלה עם מוסדות פגומים תישאר מאחור. השאלה מהם מוסדות איכותיים במקומה והתשובה אליה סבוכה, אך הנטייה היא לייחס אותה להגנה על זכויות רכוש פרטי, כלומר שוק חופשי ככל האפשר.
אג'מולו, ג'ונסון ורובינסון הם ללא ספק כלכלנים מבריקים. הכישרון והפוריות שלהם חורגים הרבה מעבר למחקר המדובר, שהקנה להם תהילה עולמית עוד לפני הכרזת הזכייה. שלושתם מופיעים ברשימת מאה הכלכלנים המצוטטים (מדעית) בהיסטוריה. אג'מולו, הכלכלן הטורקי ממוצא ארמני, הוא הכלכלן השלישי הכי מצוטט בהיסטוריה ונחשב מהכלכלנים המובילים, אם לא הכלכלן המוביל בעולם.
גאונות אמפירית, חולשות תאורטיות
המחקר שבעטיו זכו אג'מולו ושותפיו בנובל, הצליח בעזרת אסטרטגיה אמפירית מבריקה להעניק תמיכה מדעית לגישה לפיה איכות המוסדות משפיעה על הצמיחה הכלכלית. הם מצאו שרובו המכריע של הפער הכלכלי המצטבר בין הכלכלות השונות מוסבר על ידי איכות המוסדות במדינות הללו. ייחודו של המחקר בכך שהצליח לבסס את הקשר הסיבתי, חרף הקושי בזיהוי סיבתיות. אף שנרשמה קורלציה בין איכות המוסדות לעושר הכלכלה, לא ניתן באופן ישיר לקבוע מה מהם גרם למה.
כדי להתגבר על הקושי השתמשו החוקרים במדד שהקשר בינו ובין נושא המחקר אינו ברור בשמיעה ראשונה: שיעורי התמותה של מתיישבים אירופאים בקולוניות השונות. הרעיון היה ששיעורי התמותה הצביעו, עבור האירופאים, על היכולת להתיישב. לטענת החוקרים, באותן ארצות עם שיעורי תמותה נמוכים, ארה"ב, אוסטרליה, ניו-זילנד וקנדה, התקינו המתיישבים האירופאים מוסדות איכותיים המבטאים את כוונתם להתיישב. מנגד, בארצות עם שיעורי תמותה גבוהים, כלומר אלו שהאירופאים לא ראו בהן יעד להתיישבות, הם התקינו מוסדות שנועדו לשאוב ערך מהכלכלה ולא לפתח אותה.
על ידי שימוש בשיעורי התמותה כאמצעי להערכת איכות המוסדות לאורך זמן (שיטת משתנה העזר), הצליחו החוקרים לאתר סיבתיות בין מוסדות לצמיחה ארוכת טווח. מעבר לערך שבדיון הכלכלי על גורמי הצמיחה, המחקר מהווה מקור השראה ליכולת להשתמש במשאבים מגוונים כדי לבצע מחקר אמפירי. לא בכדי, המחקר מופיע ברבים מהקורסים בכלכלה בנושא שיטות מחקר כמותיות ברחבי העולם.
חרף הגאונות האמפירית המופיעה במחקר, התחום (הכלכלה המוסדית החדשה), כמו המחקר הספציפי, סובל מחולשות תאורטיות ואמפיריות רבות. הטענה שמוסדות דוגמת אלו הקיימים בארה"ב היו יכולים להביא את המדינות המתפתחות לשגשוג כלכלי לא מתכנסת עם הניסיון ההיסטורי. אדרבא, כשמוסדות כאלו הוקמו בלחץ מוסדות כמו קרן המטבע הבינלאומית, הכלכלות המתפתחות סבלו מהאטה כלכלית. במילים אחרות, הממצא העיקרי של המחקר, שאיכות המוסדות, עם דגש נגד מעורבות ממשלתית ומיסוי (הבטחת זכויות רכוש), היא שקובעת את ההתפתחות הכלכלית, סותר את ההיסטוריה הכלכלית.
הביצה או התרנגולת?
ישנן סיבות רבות להטיל ספק במסקנה העולה מהמחקר בפרט ומתחום הכלכלה המוסדית החדשה בכלל. עם המבקרים הבולטים של התחום נמנים הכלכלנים דני רודריק מאוניברסיטת הרווארד והא-ג'ון צ'אנג מאוניברסיטת סואס בלונדון (לשעבר מקיימברידג'), ומדענית המדינה הסינגפורית יואן יואן אנג מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס. בין שלל הטענות, רודריק וצ'אנג גורסים שאימוץ המוסדות המומלצים על ידי גישת הכלכלה המוסדית, גררו דווקא האטה בצמיחה, בקרב כלכלות מתפתחות ומפותחות גם יחד.
צ'אנג ואנג מראים שהעלייה לבכורה הכלכלית של הכלכלות המתקדמות, ארה"ב ביניהן, קרתה תחת ממשל כלכלי שהיה נחשב בלתי איכותי. ספרה האחרון של אנג עוסק באותה דינמיקה רק במקרה של סין: הפרדוקס של הצמיחה הכלכלית המטאורית המלווה בשחיתות בהיקף אדיר.
בספרה הראשון של אנג, המנתח את הצמיחה הכלכלית הסינית, היא שוללת את גישתם של זוכי פרס הנובל הטריים. במחקרה, שכלל ראיונות עם יותר מ-400 יזמים ופקידי ממשל סינים, היא מוצאת שסיפור המוסדות אינו מחזיק מים. הצמיחה הסינית הגיעה, לשיטתה, ממה שהיא קוראת לו 'אלתור מונחה' שבו יש תפקיד מרכזי לממשל אך לא בתכנון כלל הכלכלה אלא בהכוונה מלמעלה בצירוף של טיפוח של סוכנים כלכליים מן השטח.
אנג ממשיכה לטעון שכמו במקרה הסיני, כך גם במקרה האמריקאי. במהלך העלייה האמריקאית להובלת הכלכלה העולמית ה'מוסדות' היו רחוקים מאיכותיים לפי הסטנדרטים של אג'מולו ושותפיו. אדרבא, הממשלים במדינות השונות נאלצו לנקוט באמצעים הנחשבים אסורים על פי המידות הנהוגות כיום במדינות המתפתחות, כדי להביא להתפתחות כלכלית.
כך למשל, כדי להאיץ את הצמיחה יזמו המדינות פרויקטים רחבי היקף של תחבורה בין מדינתית: תעלות וכבישים. אך המדינות לא יכלו לגייס את המימון הנדרש לפרויקטים היקרים בעזרת מיסוי. ראשית, מפני שתושביהן לא רצו לממן עבור תושבי המדינות השכנות פרויקט רחב היקף. שנית, מפני החשש שהתושבים העשירים יעברו למדינות השכנות. כדי לגייס מימון ללא מיסוי העניקו המדינות זכויות בלעדיות, מונופול, לחברות בתמורה לבעלות חלקית על החברות. ככל שהבלעדיות, כלומר דרגת המונופוליזציה, העמיקה, גדלה היכולת לגרוף רווחים ולגייס מימון. שיטה זו היוותה קרקע פורייה להתפתחות של שחיתות רחבת היקף בקשרי ממשל והון פרטי.
כאמצעי נוסף נטלו המדינות הלוואת רבות ששימשו לפרויקטים השונים והיו לגורם המניע בצמיחה הכלכלית המואצת בשנות ה-30 של המאה ה-19. במהלך הבום הכלכלי החוב הפרטי והחוב הציבורי נופחו עד שב-1837 פרץ משבר פיננסי עמוק. בעקבותיו התפתח דיון ציבורי בדבר השחיתות וההתנהלות התקציבית הציבורית, שהביא במדינות רבות לחקיקה שאפשרה כניסת חברות לכלל הפעילויות העסקיות והגבילה והסדירה את הליכי השימוש הציבורי בחוב.
אנג לא שוללת את הטענה שלמוסדות דמוקרטיים יתרונות כלכליים, אך היא מסבירה שהם גם מציבים הגבלות אשר במצבים מסוימים עלולות להקשות על צמיחה. לכן, אנג רואה בהמלצה 'לשכפל' את המוסדות הנוכחיים של ארה"ב למדינות אחרות כהמלצה פשטנית המתעלמת מלקחים של ההיסטוריה האמריקאית.
מסקנתה של אנג, איפוא, היא אינה שאין קשר בין מוסדות וצמיחה כלכלית, אלא שהקשר הלינארי ממוסדות לצמיחה, אותו מניחים זוכי הנובל, פשטני. התפתחות השווקים אינה תוצאה של התפתחות מוסדות המדינה אלא השווקים והמוסדות גם יחד מתפתחים בתהליך מקביל ומשותף. עם עצמאותה, ארה"ב לא זכתה לשורה של מוסדות דמוקרטיים. אלו התפתחו דווקא לאחר משבר כלכלי בעקבות תקופה של צמיחה כלכלית מואצת. הדינמיקה המורכבת הזו נעדרת מהמחקר של אג'מולו ושותפיו.
כשהסטטיסטיקה פוגשת את ההיסטוריה
ההתעלמות הזו מתבטאת בנתונים. כפי שמציינים רודריק וצ'אנג, אימוץ המוסדות האיכותיים הוביל דווקא להאטת קצב הצמיחה הכלכלי. במדינות אפריקה שמדרום לסהרה ובאמריקה הלטינית, אימוץ זה התרחש החל משנות ה-80 בעקבות לחץ של מוסדות בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. באמריקה הלטינית, שיעור הצמיחה לנפש ירד מ-3.1% לשנה בין שנות ה-60 לשנות ה-80, ל-1.1% משנות ה-80 ועד 2009. במדינות אפריקה שמדרום לסהרה אותו שיעור ירד מ-1.6% בשנה ל-0.2%.
בדרום קוריאה, רפורמה מוסדית מקיפה נעשתה בעקבות המשבר הפיננסי האסייתי ב-1997. המדינה נפגעה ממנו ונכנסה לבעיית חוב. בעלי החוב שלה, ובראשם האוצר האמריקאי וקרן המטבע, דרשו את החלת הרפורמה. קצב הצמיחה לנפש נפל מ-6% לשנה בארבעת העשורים שלפני הרפורמה, לפחות מ-4% לאחריה.
ממצאים דומים מגיעים גם מהכלכלות המתקדמות. אלו נפרדו בסוף שנות ה-70 משורה של מוסדות המהווים, לשיטת גישת הכלכלה המוסדית החדשה, פגיעה בשוק החופשי ובזכויות הרכוש הפרטי. מוסדות אלו כללו "רגולציה קשוחה על עסקים, הגבלות כבדות על פעילויות פיננסיות, הלאמה של תעשייה וגופים פיננסיים, חוקים המגינים על עובדים, שיעורי מס גבוהים, מדינת רווחה ועוד".
ברם, דווקא בתקופה שבה מוסדות אלו התקיימו, בין מלחמת העולם השנייה לסוף שנות ה-70, הצמיחה הכלכלית בכלכלות המפותחות הייתה המהירה בהיסטוריה, על כן היא מכונה "תור הזהב של הקפיטליזם". הצמיחה הייתה בקצב מהיר ביותר מפי שלושה בהשוואה ל-1820 עד 1950, ובקצב כפול בהשוואה לתקופה שלאחריה (1980-2009).
למעשה, קובע צ'אנג, כי כאשר בוחנים את הקשר בין מוסדות לצמיחה במדינה אחת לאורך זמן, מתקבלת תוצאה הפוכה: מוסדות איכותיים (המבטיחים זכויות רכוש) גורמים להאטת הצמיחה הכלכלית. את הפער מהממצאים בתחום הכלכלה המוסדית החדשה מייחס צ'אנג לחולשה בגישה הסטטיסטית הנהוגה במחקרים בתחום. ברוב המחקרים מתקיימת השוואה בין מדינות ולא בין תקופות שונות עבור אותה מדינה. צ'אנג טוען שמכיוון שהקשר בין מוסדות להתפתחות כלכלית משתנה בין מדינות שונות, ניתוח מדינה אחת בתקופות שונה מציע יתרון ביחס לניתוח רוחב בין מדינות, אשר משווה בין מדינות שונות מאוד.
הביקורת על הגישה המוסדית החדשה מתייחסת גם להיבטים תאורטיים, כמו האמונה ששוק חופשי תמיד יטיב עם צמיחה כלכלית, ולחוסר ההבנה של תהליכי שינוי מוסדות (צ'אנג רואה בחוסר הבנה זה מקור לפסימיות או אופטימיות מופרזות בנוגע ליכולת של רפורמות מוסדיות). אך עצם הפער הענק בין ההיסטוריה הכלכלית למסקנות המרכזיות של הגישה, מעלה ספקות בנוגע ליכולת לשאוב ממנה תובנות ביחס למדיניות כלכלית נכונה או ללמוד ממנה על המקורות לפערים הכלכליים בין המדינות. המחקר של אג'מולו וחבריו מבריק ומעורר השראה, אך לא בטוח שהוא מדריך טוב למדיניות כלכלית.
