העסק: 'הגלריה – אמנות, תרבות, עיצוב' בנאות מרדכי. שנת הקמה: 2020. בעלים: רוני הורביץ (32) מנאות מרדכי. פעילות: 20%.

"מקומות כמו שלי נותנים דרייב ליצירה", אומרת רוני הורביץ, מנהלת 'הגלריה – אמנות, תרבות, עיצוב' בקיבוץ נאות מרדכי, שנמצא סמוך לקו העימות ולא פונה על ידי המדינה מאז תחילת המלחמה. "המון אנשים באווירה הגלילית רוצים ליצור. אלה אנשי כפיים, נגרים, פסלים, ציירים, ואני רוצה שיוכלו גם להתפרנס מזה", היא מוסיפה. "נערות צעירות שהתחילו לייצר נרות מבינות שהן יכולות למכור ואשכרה לייצר מזה הכנסה. באזור כזה זה ממש חשוב. אין לנו פה משרדי היי-טק או עודף מקומות עבודה מגוונים".

הורביץ עצמאית כל חייה הבוגרים. "גדלתי בבית של עצמאים. ההורים שלי בעלי צימרים", היא מספרת. עד מגפת הקורונה עסקה בהפקת אירועים, פסטיבלים וירידי דוכנים של אמנים. "הכרתי המון יוצרים מדהימים שחיים פה בצפון וגרים בסביבה. הרבה מהם מבוגרים שמנסים להתפרנס מהאמנות שלהם. כשהגיעה הקורונה הכל נסגר ועלה בי החלום לפתוח גלריה שיתופית עם האמנים, ברוח הניסיון הקיבוצי".

בהתחלה הקונספט היה שיתופי: כל אמן שרצה להציג בגלריה שילם סכום סמלי לקיומה ואחזקתה, וכל ההתנהלות התבססה על התנדבות. את המערך הלא פשוט הזה הורביץ ניהלה בעצמה. "הבעיה הייתה שלאט לאט המתנדבים הפסיקו לבוא ואני לא רציתי לוותר על החלום המדהים הזה שזכה להרבה פירגון ומבקרים מהסביבה". היא נאלצה לשנות את המודל לעסק פרטי ממנו תוכל להתפרנס בעצמה, אך כזה שעדיין מציע במה ומקדם מכירות של אמנים מקומיים.

לצד יצירות האומנות הורביץ מוכרת בגלריה גם כריות, שטיחים ונרות. חלקם מיובאים אבל הרבה מיוצרים בארץ. בהמשך הרחיבה את המקום, והיום לצד החנות פועלת גלריה שבה תערוכה מתחלפת של אמנות מקומית ומרחב שמשמש לסדנאות, חוגים לילדים ולמבוגרים והרצאות, כולם מתבססים על אנשים מהאזור. "אנחנו עושים כאן אירועים – ערבי נשים, פסטיבלים. עשינו פרויקט משותף עם המועצות האזוריות גליל עליון ומבואות חרמון ששכרו את הגלריה והביאו לכאן תערוכות מתחלפות משותפות למספר אמנים. בכל חודש חנכנו תערוכה חדשה בערב פתיחה חגיגי עם מוסיקה, יין. זה הפך ממש למוקד תרבותי".

 

"אם זו הייתה סתם חנות, לא הייתה לה זכות קיום"

חוויית הקניה בחנות מדגישה את הפריחה של היצירה בצפון. לצד כלי בית מעוצבים, מוצגות למכירה עבודות של אמנים שרובם מפונים מבתיהם עקב המלחמה. בין היתר נמכרות עבודות ממוסגרות של מיקי אוחנה מבית הלל ש'מצייר' באמצעות מכונת תפירה על בדים, תכשיטים של דליה אורן-גרופר מכפר גלעדי, איורים ומחברות של נועה שרף מקיבוץ דן, וקייסים למחשבים ניידים שמעצבת אפרת גבריאלה אטיאס מקיבוץ שניר, לצד שמיכות בובות לילדים שרוקמת וסורגת רינה צור מדפנה ומוצרים ממפעל הבוטיק 'קסם צמחים' מקיבוץ שמיר.

אחרי 7 באוקטובר, הורביץ סגרה את החנות עד מרץ. בחודשיים הראשונים התפנתה מהקיבוץ עם משפחתה. "בעלי שבכיתת הכוננות נשאר פה ואני נסעתי לתל אביב ונדדתי בין חברים עם תינוק בן 5 חודשים. אחרי חודשיים החלטתי לחזור, באמירה שעד שנסראללה לא בא אלי לגינה אני לא עוזבת. הייתה חוויה נוראית לא להיות בבית. בחודשים הראשונים כעסנו מאוד שלא פינו את הקיבוץ שלנו, אחרי הכל, אנחנו 5.8 ק"מ מהגבול ופינו אנשים שהם 5 ק"מ מהגבול, אז מה ההבדל? אבל היום אני אומרת 'איזה מזל'. כולם כבר מבינים שהפינוי הביא להרס ולחורבן של יישובים. אני גם לא מבינה איך אנשים מצליחים כבר שנה להיות מחוץ לבית, בחדר של מלון. זה לא הגיוני. יש אנשים מהשכונה שלי בקיבוץ שעזבו ועברו למרכז, ומהצד השני יש מפונים שרצו להישאר קרוב ושוכרים".

במרץ החליטה לנסות ולפתוח שוב את החנות. לפני המלחמה עבדו אצלה שתי עובדות קבועות, ובאירועים הייתה שוכרת עובדים זמניים נוספים. "עכשיו העובדות שלי בחל"ת ואני משערת שגם חל"ת הן כבר לא מקבלות. בפסח ניסיתי להחזיר אחת מהן, אבל אחרי כמה ימים הייתה אזעקה ואין לנו פה ממ"ד, אפשר רק להישכב על הרצפה, אז היא התחרטה. אני מבינה אותה. גם אני אמרתי לעצמי שאני לא מפחדת, אבל כשהייתה פה אזעקה הבנתי שאני כן מפחדת. שזה מפחיד". בינתיים היא פותחת את העסק שלוש פעמים בשבוע לכמה שעות. כשהגלריה סגורה היא משאירה שלט בכניסה שמזמין את מי שמגיע להתקשר אליה, כדי שתבוא לפתוח.

לדבריה, כ-35% מפעילות העסק התבססה על תיירים, והיתר על תושבי האזור שנמשכו לפעילות האיכותית והייחודית במקום. את הפעילות היא אינה יכולה להפעיל היום וממילא, רבים מתושבי האזור מפונים. "אם זו הייתה סתם חנות בנאות מרדכי, לא הייתה לה זכות קיום. זה לא מקום שמגיעים אליו הרבה אנשים סתם ככה, ותרבות הצריכה בסביבה לא חזקה במיוחד. אנשים הגיעו לכאן לבלות, לאירוע, תערוכה או לחוג, ועל הדרך רוכשים מהגלריה. זה מקום שיש בו מוסיקה, קפה ובירה, אז אנשים קפצו לבילוי".

 

"עד שרואים את הכסף הנשמה יוצאת"

כשהורביץ ראתה את סכומי הפיצויים שהמדינה הצהירה שהיא אמורה לקבל, על פי מתווה הפיצויים, שמחה. "זה אמנם לא קרוב למה שהייתי מרוויחה, אבל לעסק קטן שאין לו הלוואות גדולות זה יכול לאפשר להמשיך להחזיק את שכר הדירה. לדבריה, הגשת הבקשה באתר של רשות המיסים הייתה קלה. "כל היתר סיוט", היא אומרת, "הבעיה היא שהם לא באמת נותנים את הכסף. על מרץ-אפריל, למשל, הם אומרים שמגיע לי כ-55 אלף שקלים. זה סכום משמעותי. בפועל הכסף לא מגיע. מושכים אותך".

"את המענק על אוקטובר עד פברואר קיבלתי רק אחרי שמונה חודשים. המשמעות הייתה שנגמר לנו התזרים. היינו חייבים כסף לספקים ונאלצנו לבקש עזרה מהמשפחה. נעזרנו במענקי מילואים שבעלי קיבל, ואחי הקטן שילם עבורי את השכירות של העסק במשך ארבעה חודשים. הזוי.

"הגעתי פעם אחת לכנסת ממש בעצמי ופניתי לאמיר דהן מנהל קרן הפיצויים של מס רכוש, והוא עזר לי לקבל את הכספים של אוקטובר. חיכיתי חודשים על חודשים, וכלום. ביוני היה פה מפגש עם נציגי מס רכוש במועצה והעבירו אותי מנציג לנציג. הם עזרו לי רק בגלל שהייתי חוצפנית ואמרתי שאני לא יוצאת עד שאני רואה את הכסף. קיבלנו עבור עוד חודשיים. עכשיו אני שוב באותה הבעיה".

"עד שרואים את הכסף הנשמה יוצאת. הם לא עונים בטלפון. קיבלתי מכתב 'נדרשת השלמת מסמכים בעקבות ריבוי סניפים' – אבל אין לי סניפים לעסק, והם יודעים את זה כי כבר נתנו לי מענקים בעבר, אז מאיפה זה בא עכשיו? על טעות כזו – דרישה על עוד מסמכים – יש עיכוב של עוד חודשים, וזה מרגיש שעושים לך דווקא. במאי הגיע לי 27 אלף שקלים, ולפני יומיים קיבלתי מכתב שטען שמגיע לי רק 11 אלף. ישבתי עם הנהלת החשבונות שלי והראו לי שזו טעות בחשבון שלהם, הם רשמו מספרים לא נכונים. אז אני צריכה לערער, וברור שזה ייצור עיכוב נוסף של חודשים. מדינה לא צריכה להתנהל ככה".

"כבר לא רואים את האופק, לאט אובדת גם התקווה"

לדברי הורביץ, לו הייתה מקבלת את המענקים בזמן, העסק שלה יכול היה לשגשג היום. "נכון, הייתי צריכה ללמוד שיטה חדשה כי אירועים אי אפשר לעשות פה. פתחתי אתר אונליין – אבל שיווק איכותי ברשת דורש השקעה, כספים בפרסום דיגיטלי, בשיווק, צילום מקצועי של המוצרים. זה כסף שאני לא יכולה להשקיע כשאני מדממת עשרת אלפים שקלים בחודש על שכירות וארנונה. אני הרי לא מוכנה לסכן את עצמי, להיכנס לחובות ולהוציא כסף שאין לי, על בסיס ההבטחות של רשות המיסים, כשאין אמון במערכת".

הורביץ ניסתה למשוך קונים אונליין דרך הרשתות החברתיות. "כשהעליתי פוסט על האתר החדש ראיתי שאנשים קנו מחברת ב-40 שקל ושילמו משלוח 50 שקל. ברור לי שהם קנו כדי לתמוך ולא כי הם צריכים מחברת. הרי זה לא הגיוני. יש המון פירגון מהמרכז. אלו גלים שעוברים מהר מאוד. המציאות, לצערי, לא עוברת". היא משתדלת להישאר אטרקטיבית מבחינת המחירים, אבל יש גם עלויות לשליחויות. "זה ממש חשוב שאנשים יקנו דברים מהצפון כמה שאפשר, בטח עכשיו לקראת החגים. זה מה שמאפשר לנו להישאר על הרגליים וזה מה שיציל אותנו. הרכישות באתר מחזיקות אותי כרגע".

"אני לא בטוחה שאנשים במרכז מבינים את זה. אני חושבת שאם הייתי גרה בתל אביב וזו לא הייתה חוויה יום יומית, כנראה גם אני הייתי שוכחת. זה גם עניין פיזי – גם פה כשיש ארבעה ימים של שקט אפשר לשכוח. אני מדברת עם חברה ואומרת, 'אולי נלך לשבת בנחל ביסוד המעלה' ואז נופל האסימון שזה שטחים פתוחים ואפילו לא מיירטים בהם. זה קשה. זה לא מלחמה של חודש או חודשיים. כבר שנה שלמה. צריך להבין שבאמת הכל נעלם פה. יום אחרי יום רואים את הדברים קורסים. את האנשים שלא רוצים להמשיך ולגור פה, את העסקים שנסגרים. את הטראומות שנצברות. זה לא יוכל להחזיק ככה מעמד. בחודשים הראשונים כשהעסק היה סגור עוד הייתי אופטימית. אני צעירה, העסק מוצלח. נשרוד. אבל עוד חודש כזה ועוד אחד ואני מבינה שצריך יהיה להתחיל הכל מהתחלה, בלי הבטחה שזה יצליח. כבר לא רואים את האופק ולאט לאט אובדת התקווה".

הקהילה בקיבוץ עוזרת לה להחזיק את הראש מעל המים, בעיקר מוראלית. "יש ביחד בקיבוץ. פתחו את הבריכה בקיץ, חגגנו יחד את החגים. הביחד עוזר לשמור על החיוך ויש אווירה טובה. יש לנו פאב בקיבוץ שיוצאים אליו הרבה, כי כולם כל כך רוצים האחד את השני, להיות ביחד ולהרגיש 'כאילו שגרה'. עושים ארוחות ערב גדולות עם חברים. אני עדיין מנסה להיות אופטימית – כי אני עומדת מאחורי הרעיון והחלום שהיה לי כשהקמתי את הגלריה. בצפון, שיתופי פעולה חשובים כדי להתפרנס. אם לכל אמן תהיה חנות קטנה בבית או בקיבוץ, יהיה קשה מאוד להגיע אליהם. המקום הזה מאפשר לאמנים להצליח".

ניתן ליצור קשר באינסטגרם, באתר או בטלפון 053-2865754.