אולה סמיר (37), חיפאית, סמנכ"לית כספים בחברת יזמות ובנייה רוכבת כל הדרך אל האושר. כדי להבין את התשוקה ואהבתה של סמיר לרכיבה על אופניים חייבים להתחיל מההתחלה. מהזמן בו גדלה בגוש חלב והמסע שעברה מאז שרכבה ברחבי הכפר על אופניים ורודים עם גלגלי עזר ועד האימונים לקראת מרוץ האופניים גראנד-פונדו (ערד- ים המלח).

"בפעם הראשונה שרכבתי על אופניים הייתי כל כך קטנה, הייתי ילדה" מספרת סמיר בהתרגשות וממשיכה "אחותי שמעלי בשנתיים ואני היינו דומות ככה שחשבו שאנחנו תאומות. היינו הולכות עם אותם הבגדים, היינו רוכבות על האופניים בשכונה, נופלות, משחקות, היה לי כיף, כל הזמן הייתי רוכבת על האופניים בשכונה, רבה עם ההורים שאני רוצה אופניים חדשים. אני זוכרת את אחותי, ממש את התמונה הזו שלנו רוכבות במכנס קצר כחול וחולצה כחולה, שיער קצר קצר כמו של בנים, דומות רצח. היינו משחקות ככה בשכונה". כבר אז סמיר לימדה את עצמה והתעקשה על מה שהיה  חשוב לה באמת "למדתי לבד לרכב על אופניים, לא היה מי שילמד אותי. היו אופניים בצבע ורוד עם גלגלי עזר והייתי עולה באיזו עליה בשכונה ואחכ ירידה. כמה פעמים התרסקתי שם, הייתי יוצאת עם אחותי והיא היתה יותר פחדנית ממני אז הייתי דוחפת אותה כל הזמן. ואגב, היום האחיינים עושים אותו דבר, הם היום באותו מקום משחקים ועולים על אופניים. אז התחלתי על הוורודות ואז קנו לי אופניים חדשים בצבע שחור, תמיד אני הייתי מקבלת את האופניים החדשים ואחותי את הישנים".

קשה לפספס בדבריה את המקום הרב שמשפחתה תופסת בחייה לטוב ולרע ואת ההשפעה שלהם על אישיותה החזקה. סמיר אומרת "אני נולדתי במקום הנכון, ההורים שלי מאוד מאוד טובים, יש לי אמא שהיא טובה אובר, אבל נחשפתי לעולם שמצאתי את עצמי בו יותר ממה שמצאתי בכפר שלי. בגיל 18 זה היה קשה להחליט לצאת מהבית, אני האחות שנשארה אחרונה בבית, ב-97, אמא שלי באה אלי ואמרה לי שעכשיו יהיה קשה, אין לנו כסף, אחותך באוניברסיטה והשניה הרגע סיימה את הלימודים, אנחנו לא משפחה עשירה, רגילה לכל דבר, אז היא אמרה שיהיה לי קשה לתת לך לימודים וכו, אני אוכל לעזור לך באוכל ובשכר דירה, 100 שח פה, 200 שח שם, אבל לעזור בלימודים זה יהיה קשה. אחותי הגדולה עזרה לי בהתחלה עם סכום גדול יותר שהחזרתי לה. אחרי המבחנים חזרתי הביתה ואמרתי שזה לא בשבילי, זה מבחנים מאוד קשים וכשהתקשרתי התבשרתי שעברתי את כל המבחנים. ואז אמרתי לאבא שלי, אם ככה אני עוברת לחיפה, אם עברתי אז כנראה שבאמת אני יכולה".

אך המעבר לא היה פשוט כלל לסמיר והיא מתארת את הקושי הרב אותו חוותה לאורך שנות לימודיה "עד גיל 30 לא היו לי חיים, לימודים- אני לימדתי את עצמי, אני שילמתי, אני עבדתי, הכל אני. אני הכי צעירה בבית, את פתאום מגלה חיים- איפה אני? למדתי, עשיתי, עכשיו אני רוצה לעצמי." סמיר מסבירה "התחלתי ללמוד ב-98 ראיית חשבון, 6 שנים לימודים, אבל ברגע שאת יוצאת באמת לעולם האמיתי את אומרת 'למה הייתי צריכה את כל זה? אפשר לעשות דברים אחרים בפחות זמן ולהנות גם'.  אין לך את המודעות הזו בגיל 20, את מגלה את זה פתאום בגיל 30, מגלה את החיים, מגלה שזה לא כזה פשוט. אין לך ברירה, את חייבת להיות חזקה, ואני מזל אריה, אני עקשנית ולא אוהבת כשאומרים לי לא, אני צריכה להחליט אם כן או לא, זה בא לי עם הזמן, עם החיים, נאלצתי לגור בבית לבד, הכל לבד".

לסמיר יש עקרונות מאוד נוקשים, יש דברים שעליהם היא לא מתפשרת ובעבורם תהיה מוכנה להקריב כמעט הכל. היא מביאה כדוגמה את המעבר מירושלים לחיפה " עבדתי במזרח ירושלים עשור, בצור באהר, הייתי בשוק בעיר העתיקה ואיזה איש זקן, בעל חנות שחיבב אותי נתן לי שרשרת צלב עם עין כחולה, 'זה מתנה בשבילך', מתנה מאוד יפה ואהבתי אז ענדתי אותה למחרת לעבודה. תאמיני לי שאני לא בקטע של לענוד צלב, כלום, אבל מישהו בא אל הבוס שלי שם ואמר לו 'תגיד לי, אתה לא מתבייש שאתה שם צלב אצלך בעסק?'. זה היה ב-13/5/13 ועד היום אני זוכרת את זה, זה מאוד כאב לי, הבוס שלי אמר לי בעקבות זה 'תשמעי, אני לא יכול, אני גר בשכונה מוסלמית ואנשים מדברים' ואני אומרת לו שאני אצלו כבר 10 שנים, הם יודעים שאני נוצריה ולו זה לא משנה, הוא אומר 'עזבי, על תכניסי אותי לזה, או הצלב או העבודה'.

זה היה ביום שלישי, ב-18 בערב, ישר הזמנתי משאית מחיפה לירושלים שהגיעה לירושלים בחצות, כל הבית היה כבר ארוז, המשאית הגיעה לחיפה ב4:00 בבוקר, האוטו שלי, הבגדים שלי, הכל. למחרת לא הגעתי לעבודה, הוא היה בהלם טוטלי, עזבתי בית ששכרתי שם, עזבתי משכורת גבוהה מאוד ועזבתי הכל. אין לי בעיה עם הצלב, אני לא אחת דתיה אבל אני לא אשתוק על עניין של כבוד. אם אתה עם כל מה שאני עושה עבורך ובשביל אדם זר תשפוט אותי בגלל צלב או דת, אני לא מוכנה, קמתי ועזבתי את כל מה שהיה לי שם. אבל את שלי עשיתי, חזרתי אחרי חודשיים לעשות חפיפה, לימדתי את אחיו את העבודה שעשיתי במשך 10 שנים ועזבתי כמו שצריך, ישבתי איתו על חשבוני ולימדתי אותו הכל".

עם זאת את השינוי בחייה אפשר למקם לדבריה מאוד בקלות, ברגע בו נפרדה מגבר איתו חייתה 12 שנה "עשיתי את טעות חיי, הוא מנע ממני הרבה 'אסור את זה ואסור את זה' אפילו בקטע של ללכת לחדר כושר 'את לא מסוגלת, את לא יכולה' ואת צריכה כל הזמן להיות שפוטה לגבר הזה, כשיש לך זמן פנוי את צריכה להיות איתו ופתאום הגעתי למצב של ראבאק 'זה לא מה שאני רוצה, אני לא מוצאת את עצמי, ומאותו רגע אני פה, אני מחפשת דברים אחרים, אני רוצה להיות בתחום אחר והוא כמעט נתן לי מכות כשרציתי לעזוב אותו, וזו היתה נקודת שינוי בחיים שלי. ומאז (2010) אני לומדת מה זה כשמעריכים אותך. ואני יש לי בעיה, הנתינה שלי חונקת, חשוב לי שאנשים סביבי יחייכו, שיהיה להם מה שהם צריכים, תמיד רוצה להביא אותם למקום שיהיה להם טוב, זה לא בא ממקום שמישהו תמך בזה, זה בא לבד. וברגע שאומרים לך 'למה את חזקה? למה את צריכה לדבר ככה? תיהי צבועה, אל תגידי את האמת' אני אנסה להיות צבועה יום יומיים אבל אני אחזור לאמת שלי, גם בחיים וגם בעבודה".

סמיר חוזרת שוב ושוב על כך שכאישה בכלל והיא בפרט חייבת להראות שאת חזקה, לא לתת לאף אחד לזלזל בך ולהפחית מערכך "אני באה מהמקום שהיה לי כל הזמן חסר, עברו עלי ימים שלא היו לי 5 שקל לקנות חלב, אבל הייתי נוסעת להורים ואף פעם לא הייתי מראה להם שאין לי. בגלל זה החוזק הזה, גם אם תפלי, את יכולה לעמוד על הרגליים. זה לומדים רק מהניסיון. והכוח בא מתוך הפחד להיכשל, מלהגיד להורים שלא הצלחתי כי לא נעים. איך אפשר להגיד להם שנכשלתי כשכולם כל כך סמכו עלי, את? את הג'דאית ואז לא להצליח". הצורך להוכיח את עצמה מבוסס לא מעט גם על הקושי של הסובבים אותה מהמשפחה ומהמגזר לפרגן ולהבין את אורח חייה. כשעברה את מבחן ההסמכה בראיית חשבון היא אומרת "האקס שהייתי איתו שהיה רואה חשבון, היה הכי מבואס מזה שהצלחתי וקיבלתי את התעודה. עוד קרובים לא האמינו בי ואמרו שזה מקצוע קשה ושאני אעזוב כי לא אצליח. לא היתה לי תמיכה בכלל".

סמיר התחילה לרכב על האופניים לפני כ-5 שנים, כשמדריך ספינינג הזמין אותה לרכב עם קבוצת רכיבה על אופני כביש, אהבה גדולה שלא חסכה ממנה ביקורת כרווקה בת 37. "פרסמו בעבר שהעיסוק בספורט חוסם אותי מלמצוא חתן. התקשרה אלי חברה שאני מאוד אוהבת ואמרתי לה 'את מכירה את אח שלי, ישבת איתו והוא אמר לך שזה לא מקובל אצלנו במגזר אבל אנחנו נקבל אותה איך שהיא, אנחנו לא יכולים להכריח אותה, אין מה לעשות, אבל כן, זה לא מקובל במגזר עם כל הכבוד'. בגלל שאני חייתי את כל החיים שלי לבד מגיל 18 מחוץ לבית אז התחילו לקבל אותי כמו שאני. זה לא אומר שמרוצים ואם טוב להם עם זה אבל פשוט קיבלו את זה. בגיל שלי צריך להגיע למצב שאת עושה כל מה שעושה לך טוב, את לא עושה משהו שהוא רק בשביל לרצות אחרים, אני לא אעשה משהו רק בשביל לרצות אחרים, אבל אני לא פוגעת בכבוד של אנשים, אפילו לא פוגעת בכבוד של ההורים שלי, אני נותנת להם כבוד עד הסוף. אבל אני עושה מה שאני רוצה, לא מה שהם רוצים שאני אהיה.

חלק מהסיפור הזה זה שאין לי שפה משותפת עם אבא שלי. מבחינתו אני לא הלכתי לפי מה שמקובל אצלנו, להתחתן ולהביא ילדים זו המסגרת שאת צריכה להיות בה. אמא שלי כמו כל אמא דואגת ופוחדת עלי, 'מה תעשי מרוץ? תשמרי על עצמך' וכמו כל אמא, היא דואגת בגלל שאין לי גבר, היא באה מהמנטליות של פעם שאם יש לידך גבר אז את בצד הבטוח. אחים שלי לא מתערבים, הם מכבדים את מה שאני עושה. אופניים זה ספורט קשה, ספורט אתגרי, אני ממצה את עצמי, ובנוסף אני עובדת קשה במקצוע קשה וזה גם מרתיע אנשים".

"כשגיליתי את האופניים, באמת כל הזמן פחדתי, רציתי, חיפשתי איזה קבוצה שתקבל אותי, לעולם לא חשבתי להיות עם קבוצה של יהודים, זה לא היה הכיוון. אופניים זה לקום כל שבת בבוקר, לוותר על הבילוי של שישי, בשעה 4:30 בבוקר, לסחוב את האופניים, לסוע לקריות, לרכוב עם גברים, זה קשה, הם יותר חזקים ממך, זה קשה. אבל עם כל הכבוד הם קבוצה כל כך מפרגנת ותומכת" מספרת סמיר. היא מתארת כי בהתחלה היו לה אופניים מהקבוצה "נפלתי ביום הראשון, והתעקשתי וחזרתי ורציתי ורכבתי לאילת מהקריות כמו גדולה בשלושה ימים, 650 קמ', הוכחתי שאני יכולה. רק לשם השוואה אז רכבתי עם אופניים של 4000 ש"ח, האופניים שלי עכשיו הן בשווי 40,000 ש"ח. אז ראיתי שזה מה שאני רוצה והתנגדו מהמשפחה, מה את צריכה את זה, זה לא בשבילך, תעשי משהו שהוא יותר. בהתחלה הבוס שלי עזר לי לקנות את האופניים אבל אחר כך רצה שארד מזה, לא צריך את זה, כי הוא חשב שזה לוקח אותי מהעבודה. כנראה שאנשים לא אוהבים ספורט, הם לא מבינים מה המשמעות של לעשות ספורט. אז החלטתי שאני הולכת על כל הקופה וקניתי אופני כביש מקצועיות ב-25 אלף ש"ח, אני אעשה את הכל בשביל הספורט הזה. אני מוותרת על בילויים בשישי בערב, אני חיה סביב הספורט, אני אוהבת ספורט, זה משהו שאני אוהבת".

שגרת היום של סמיר עמוסה מאוד, בין העבודה לספורט נדמה שהיא לא נחה לרגע "אני קמה כל בוקר בחמש, חמש וחצי, ובכל בוקר יש אימון אחר, יש לי אימון עם המאמן שלי ליאון, 5-6 בנות TRX, בימים אחרים אני עולה ויורדת 6 פעמים את המדרגות מיפה נוף עד לעיר התחתית וחזרה- המסלול של מרוץ המדרגות בחיפה או עושה ספינינג בחדר כושר. יש לי את הזמן של הקפה, הזמן הרגוע שלי בבוקר ואז הולכת לעבודה. האימונים של הבוקר נותנים לי כח. אחרי העבודה יש קצת זמן לסידורים ובילויים, לבקר את המשפחה, אני לומדת. עכשיו אני רוצה להתחיל את הקורס בווינגייט, יוצאת עם חברות, אני לא יודעת לנוח. בימי שבת זה הזמן של הרכיבה עם הקבוצה על הבוקר לארבע שעות. אני משתדלת לא לפספס רכיבות של שבת. עכשיו בתקופת אימונים למרוץ אנחנו עושים רכיבות קשות יותר. אני לא מוותרת על אף אימון. אני אוהבת לטייל, רק תגידי לי שיש טיול בחוץ ואני באה.   מה שחשוב זה לעשות מה שעושה לך טוב, פחות או יותר זה לא משנה כל עוד זה עושה לך טוב. אני אוהבת את העבודה, אני אוהבת ללמוד. הכי חשוב לי ספורט, אם אני עושה ספורט אני רגועה".

מרוץ הגראנד-פונדו יהיה הפעם הראשונה שסמיר תשתתף ברכיבה תחרותית ולא רק בשביל ה"פאן" עובדה שמעוררת בה לא מעט חששות אך עם זאת גם ציפייה גדולה "אף פעם לא חוויתי מה זה תחרות רכיבה, את צריכה להגיע בזמן, בכל זאת לא לאכזב את האנשים שאיתך. אפשר לרכב בתור קבוצה ואפשר לרכוב לבד. בקבוצה שלנו יש את החזקים שגם מתחרים ביום שישי, יש שני ימים של תחרות. הפחד היחידי שלי בתחרות זה שאני לא יודעת להחליף פנצ'ר, זה גלגל דק שצריך להכניס את הפנימית ואם מחזירים אותה לא נכון זה מתפוצץ, עם הציפורניים איך אני אסתדר? כשרוכבים עם קבוצה ברגע שיש לך פנצ'ר יש גלגלי ספייר ברכב ליווי אז הכל מנופח ומסודר, אני לא צריכה לעשות כלום ועוזרים לי עם החלפת הגלגל. מוטל עליך רק לרכב, לרכב ולרכב ולהחזיק מעמד ב40-45 קמ"ש במישור". אך המרוץ הצפוי לא מסתכם ברכיבה של 45 קמ"ש במישור, מרוץ הגרנד-פונדו כולל כ-115 קילומטר של רכיבה תחרותית ועוד כ-40 קילומטר של רכיבה מנהלתית מנקודת הסיום במעלה עקרבים לאזור המלונות שם יערך הפנינג הסיום".

רוכבים אחרים בקבוצה חוששים לדבריה להשתתף במרוץ ומעריכים את העובדה שהיא בחרה להשתתף "בקבוצה אומרים לי כל הכבוד, אנחנו הרבה שנים בספורט ולא מעזים ללכת. מבחינתי, זה גם עוד ניסיון בחיים, עוד משהו שאני אחווה שמעולם לא חוויתי אותו, מה יכול להיות? אוקי, אז אני לא אגיע ראשונה או השנייה או במקום העשרים או השלושים, אבל אני אחווה את מה שאתם לא חוויתם, אני רוצה לחוות מה זה. יכול להיות שזה ימצא חן בעיני ואני ארגיש שוואלה אני מסוגלת ואני אעבוד עוד יותר קשה לתחרות הבאה ויכול להיות שאני אגיד, וואלה אני לא. אבל אם אני הגעתי לפה, 4 שנים על אופניים ועשיתי אז אני חייבת לנסות".

אולה סמיר במירוץ (צילום באדיבות המצולמת).

בשבועות האחרונים הקבוצה וסמיר מתאמנים למרוץ "מתאמנים לזה קשה וחזק, ימי שני ורביעי בערב ובשבת בבוקר, יש לי גם טריינר בבית. טריינר זה מכשיר שאת מחברת את האופניים האישיים שלך ומפדלת כמו באופני כושר. זה מאוד קשה כי את כל הזמן חייבת לפדל, לא כמו בכביש שמישהו יכול לסחוב אותך, כשאת מאחורי מישהו הוא מקל את הרכיבה "מושך אותך איתו" כמו מבנה האווזים. מי שמוביל הוא במאמץ של 90%, מי שאחריו זה כבר 80% וכן הלאה. זה גם בתחרויות בכל העולם זה הולך ככה, מי שראשון עובד יותר קשה. כמובן שתלוי מאיפה מגיעה הרוח, אם הרוח מגיעה מהצד את צריכה לבחור את הצד הכי נוח. זה טכניקה".

מבחינת סמיר דבר אחד מעציב אותה בעיסוק ברכיבה על האופניים, רכיבה על אופניים לדבריה זה ספורט שנתפס גברי והחלום שלה זה ללמוד בווינגייט או במקום אחר הדרכת ספורט ולעודד נשים נוספות לרכוב. את הרצון העז היא מבטאה במילות הסיכום שלה "אני רוצה שיהיו הרבה נשים על אופניים ויותר נשים ערביות על אופניים. במגזר היהודי יש הרבה נשים יחסית אבל אני רוצה לפתוח את זה למגזר הערבי, זה אחלה ספורט, אחלה אתגר. אני חושבת שהוא יותר רלבנטי לנשים הלא נשואות, שאולי הן מחפשות משהו לעשות עם עצמן בספורט, הן יכולות לעמוד בזה. הלוואי שתהיה קבוצה שכולן נשים ואני אחת מהן ואני אוביל אותן בכיף. כי אני רוצה לראות את הערביות גם מצליחות בתחום הזה. אני חולמת אחרי שאני אלמד בווינגייט לפתוח קבוצת נשים. צריך את המודעות לספורט הזה וצריך את האומץ".

בתאריכים 3-4/3/2107 ייערך זו בפעם החמישית אירוע Gran Fondo Arad – Dead Sea , אירוע הדגל הבינ"ל לרוכבי /ות אופני כביש (הכבישונים), המתקיים באזור ערד-ים המלח ומהווה שלוחה ישראלית למסורת הרכיבה האיטלקית רבת השנים. להרשמה ופרטים נוספים:

www.granfondo-deadsea.co.il או בפייסבוק