"כשמציירים ברחוב, הסביבה משפיעה על הציור והציור משפיע על הסביבה. זה דיאלוג, לא מונולוג", אומרת אמנית הרחוב The Missk. "ההשראה יכולה לבוא גם מאנשים רנדומליים ברחוב. אני יכולה לעצור מישהו ולשאול איזה שיר אתה אוהב? ומתוך השיר הזה להתחיל ולצייר. יש לי כמה עבודות שהתחילו ככה".
שמה הפרטי הוא קרן, אבל את שם המשפחה האמיתי היא שומרת לעצמה. הכינוי The Missk בא מ-Missed Key – מפתח אבוד או מקש שגוי, פשוט בגלל שהיא מעט מפוזרת. הציורים הצבעוניים שלה מקשטים את כל דרום תל אביב, ולא רק. עבודות שלה אפשר למצוא גם בחיפה ובבאר שבע. הדמויות שלה, גם כשהן שמחות, מזילות דמעה פעמים רבות. העיניים הכפולות מייצרות תחושה של תנועתיות. הציורים נעשים בהשראת שירים שהיא אוהבת, וכמעט תמיד מתלווה אליהם שורה משיר באנגלית, כתובה באותיות עבריות במראה יידי.
"מחפשת את מה שמוזנח, מתקלף, שמתעלמים מקיומו"
ביום יום היא מנהלת עיצוב בחברת היי-טק. "בעבודה אני כל היום מול המחשב, והציור הוא בדיוק להיפך. זה פיזי, מזיע, מלכלך. מצד שני, זה שכל השבוע אני עובדת במשהו שפיזית הוא לא מתיש, זה משאיר הרבה כוח ליצור, ככה שזה איזון יפה. בעבודה אני מתעסקת גם המון בטיפוגרפיה, וגם בציורים שלי אני משלבת אותה. כשאנשים מצליחים לקרוא, יש בזה איזו תחושת גילוי, וכשהם פוגשים עוד ציור – כבר יש ציפייה לגילוי נוסף. וככה אני תוקעת לאנשים שירים בראש וגורמת להם להתחיל לשיר ברחוב, וגם מחלקת דופמין חינם, במרחב הציבורי הישראלי שמלא בטרדות וכעסים".
היא מציירת מאז שהיא זוכרת את עצמה, וברחוב התחילה לצייר כבר בנעוריה בשנות ה-90'. אבל את הסגנון הייחודי שלה גיבשה בעשור בו התגוררה בשכונת פלורנטין. "מחוץ לבית שלי היה קיר ממש מכוער, ואמרתי לעצמי שאני רוצה לעשות שם משהו שיהיה לי פחות מכוער כשאני במטבח. ואז גיליתי שיש המון קירות מכוערים שם בחוץ… אני אוהבת ליצור קרוב לבית. זו פעולה בסביבה הציבורית, אז אני מעדיפה לפעול בסביבה שאני מתקיימת בה. בעיקרון אני לא עולה על קירות חדשים ונקיים. מחפשת את מה שמוזנח, מתקלף, שמתעלמים מקיומו. אם תראו עבודה שלי על קיר חדש – כנראה שמישהו שילם לי עבורה. העבודות שאני בדרך כלל יוזמת הן על קירות שלא נראים טוב, ובמקרים האלה בדרך כלל אין גם ממי לבקש רשות".
"אמנות במקומות שאנשים לא תמיד מצפים לה"
יש לה תיק צבעים בהיכון, כשתבוא המוטיבציה. היא אוהבת לצייר בשישי בערב או בשבת בבוקר – לפני שמתחילים סיורי הגרפיטי. רוב העבודות שלה נעשות בספריי צבע וביד חופשית – ללא תכנון מוקדם או סקיצות.
הקירות מאפשרים יצירה בסדרי גודל גדולים יותר. "לכל אדם יש את קנה המידה שהוא חי בתוכו, וזה לא אחיד. ציור בגודל שלושה מטרים יכול לקחת לי חצי שעה, בזמן שעבודה בגודל 20 ס"מ יכולה לקחת לי ימים. בגלל זה אני חושבת שלא אוכל לקעקע לעולם. זה מאוד יפה, אבל זה גם מאוד קטן. וזה לא שאני עצמי אדם גדול – אני מטר שישים ביום טוב".
יש משהו משחרר ביצירה ברחוב, היא אומרת. "לא צריך לאפסן את הציורים ולא להיסחב איתם לשום מקום. את מציירת, וזה קיים לזמן לא ידוע. אין היאחזות בחומר – זה לא מוצר, זו יצירה. אני עדיין מציירת גם על קנווסים, אבל זו יותר התעסקות לוגיסטית, כי אם כבר ציירתי – אני רוצה להציג, ולהציג זה למצוא מקום, להזמין אנשים, לסחוב עבודות. בחוץ אני פשוט לוקחת צבעים ומתחילה לעבוד".
"אני אוהבת את ה-Do-Ocracy, כלומר מי שעושה, הוא זה שקובע מה יש. אתה לא מופיע ברחוב? זה פשוט בגלל שלא עשית. אין בוס. החוקים גמישים. אתה צריך לייצר לעצמך את החוקיות והמוסריות, ואתה מביא אמנות במקומות שאנשים לא תמיד מצפים לה. ציור יכול להתקיים במשך שבוע, אבל בשבוע הזה להופיע בתמונה של מישהו בבר-מצווה. זוג יכול להכיר מתחת לציור שלך, ושהוא יהפוך לחלק מסיפור האהבה שלהם. אני מכירה זוג שקבע לדייט והסתובב בין הציורים שלי. זה מרגש".
הומאז' לגרניקה של פיקאסו
אחת העבודות המרשימות בתל אביב, שעוסקת ב-7 באוקטובר, היא העבודה שלה ברחוב העמל בקריית המלאכה – ציור גדול בהשראת הגרניקה של פאבלו פיקאסו, שצויר בעקבות זוועת ההפגזה הפאשיסטית על הכפר גרניקה במלחמת האזרחים בספרד.
בניגוד לעבודות קודמות שלה, הפעם היא תיכננה אותה מראש. "לקחתי את הגרניקה, פירקתי אותה והרכבתי מחדש. ניסיתי להבין את האלמנטים שתופסים את הלב בה. חשבתי, כמו בעבודה המקורית, לעשות אותה בשחור לבן – אבל אז הבנתי שזה לא נכון. פיקאסו ראה את כל האימה הזו בעיתון, בשחור ולבן. אנחנו ראינו הכל בלייב, בצבע מלא בטלגרם. ובגלל זה היצירה הזו כל כך מלאה בצבע. זה צבעוני כמו שזה היה, כמו שחווינו את זה כולנו. גם מי שלא היה שם". לביצוע העבודה, הזמינה שני חברים מפונים משדרות לסייע לה.
היא חיפשה קיר גדול עבור הציור, והתקשרה עם אורה צ'כנוביץ, מי שיזמה את 'שביל הגרפיטי' בקריית המלאכה. "רציתי שיהיה לי גב. שאוכל להשקיע בציור הזה ולא לחשוש מפקחים. זה גם ציור קשה, שפחות מתאים לצייר למישהו על הקיר או על החנות. בתכל'ס הייתי רוצה שיהיה גדול אפילו פי שלושה – היה לי חשוב שיהיה קשה להכיל את זה בבת אחת. ובאמת, קשה אפילו לצלם את העבודה בבת אחת, וכשעומדים לידה לא ניתן לראות את כולה. כמו המציאות הקשה הזו, שאי אפשר להכיל את כולה בבת אחת".
לדבריה, גם השנה ניסתה לצייר בנוסף ציורים שמחים ולא רק ציורי אבלות. "העבודות שלי בדרך כלל מאוד צבעוניות ושמחות. יפה ששמת לב לדמעות, אבל יש בהן איזה מקום של שמחה. וגם עכשיו הניסיון שלי הוא לא לצייר רק ציורי אבלות. זה קשה ליצור בשנה כזו דברים שהם לא ציורי אבלות, כשזה כל כך קרוב, עוד יש חטופים. אני עושה ציורים מאוד צבעוניים שמושכים את העין, והרבה פעמים יש בהם גם עצב, אבל לא תמיד. אני אוהבת לשמח אנשים, אבל גם בציורים הישנים שלי יש הרבה פעמים דמעות. פעם הייתי אומרת שהציורים שלי בוכים כדי שאני לא אצטרך, אולי זה עדיין נכון. יש איזו תחושה של פורקן בלייצר עבודה ולשחרר אותה".
בחול המועד סוכות (18-23 באוקטובר), מציגה The Missk עם עוד עשרות אמני רחוב את תערוכת 'שנה של תקווה' בבניין המיועד להריסה בפתח תקווה, ברחוב הנשיאים 47. הכניסה חופשית ביום שישי בשעות 10:00-16:00, ובימים א'-ד' בשעות 10:00-18:00.
