ב-8 באוקטובר לפנות בוקר, נחתו אנשי קיבוץ בארי, שחולצו מהגיהנום, במלון דוד בים המלח. "בתוך כל הכאוס והרעש הזה, נחתנו פתאום בים המוות. היה שקט מוחלט", מספר בן סוכמן, "החבר'ה מהמלון סיפרו שירדנו מהאוטובוס המומים. היינו ניצולים, זומבים, מבועתים, מפויחים ובעיקר מובסים".

עם אור הבוקר הבינו שהם חסרי כול. בלי קיבוץ, בלי בית, בלי להבין מה עברו ואפילו בלי מברשת שיניים. "פתאום הבנו שאין לנו דברים פשוטים ויומיומיים: אוכל לתינוקות, טיטולים, תחתונים, אין כלום". אבל בראשו של סוכמן, כבר בשמונה בבוקר, התקבלה החלטה דרמטית: "אני לא מתכוון לתת לאף אחד לנהל את החיים שלי, ולא אכפת לי למות בדרך. אני לא עוצר ושום דבר לא יעצור אותי. אצלי בראש נסעתי באותו רגע על 180 קמ"ש. אני לא יודע מה היה לי, חשבתי שהתור שלי למות עבר, או שלא היה אכפת לי למות". (למה חשב כך, ומה שעבר עליו ב-7 באוקטובר, יסופר בהמשך).

סוכמן (48) הוא דור שלישי בבארי, נכד למקימי הקיבוץ. מאז שנת 2000 הוא עובד בדפוס בארי. בחמש השנים האחרונות הוא המנכ"ל, ומבוקר 8 באוקטובר הוא מוביל את המפעל כקטר לשיקום הקיבוץ. "ב-1950 הקיבוץ הקים את המפעל", הוא אומר, "עכשיו תורו של המפעל להקים מחדש את הקיבוץ".

ההיסטוריה מתגלה, במקרה שלו, כמקור השראה וכוח. יותר מפעם אחת בשיחה הוא חוזר אל מקימי בארי. גם כשהיה נצור בממ"ד בשבת הנוראה חש שהם יושבים על כתפו. את תקופת ההכשרה שלהם עשו מקימי בארי בעבודה קשה במפעלי ים המלח בסדום. "היום אנחנו עושים את ההקבלה הזאת בין ים המלח שלנו לים המלח שלהם", הוא צוחק, "אנחנו היינו במלון חמישה כוכבים, והם ראו מיליון כוכבים". היום הוא יכול לצחוק. אבל ב-8 באוקטובר הוא לא צחק. "בשלב ההוא חייתי בידיעה שאימא שלי חטופה, ואין שום דבר שאני יכול לעשות ביחס לזה. לא יודע מה בדיוק הוביל אותי, אבל היה לי ברור שכדי לחזור לממשות, כדי לעלות מהתהום, אנחנו חייבים לחזור לעבוד".

"לא שינה לי להגיע לבארי למחרת, ביום שני, ולהסתובב שם כשעוד היו מחבלים. בכלל לא היה לי אכפת אם יירו בי, יש מחבלים, אין מחבלים. המטרה הייתה לבוא לקהילת בארי ולהגיד לה: 'לא הכול אבוד'."

ב-8 באוקטובר בבוקר? היה בכלל עם מי לדבר?
"לא חשבתי על זה בכלל. הייתי נחוש, לא עניין אותי, יש עם מי לדבר, אין עם מי לדבר, הייתי במאניה".
כבר בשעת הבוקר התקשר לאלון בן צבי, שהיה אז עובד חדש במפעל, ואמר לו: "'שחר צמח, סמנכ"ל הכספים, נרצח, אתה סמנכ"ל הכספים החדש'".
איך הוא הגיב?
"הוא לא ניהל איתי משא ומתן על כסף, הוא פשוט אמר כן. ותביני, באותו רגע הוא היה בממ"ד שלו בקיבוץ מגן".

בצהריים ניהל סוכמן פגישת זום עם הנהלת הדפוס והודיע שפותחים. בשתיים לפנות בוקר התקשר לנשיא המדינה. "לא דפקתי חשבון. שום דבר לא שינה לי, כולל להגיע לבארי למחרת, ביום שני, ולהסתובב שם כשעוד היו מחבלים. בכלל לא היה לי אכפת אם יירו בי, יש מחבלים, אין מחבלים. המטרה הייתה לבוא לקהילת בארי ולהגיד לה: 'לא הכול אבוד'. זאת הפכה להיות משימת חיינו". כדי  להבין את גודל וחשיבות האתגר שלקח על עצמו צריך להבין מהו בית הדפוס לבארי.

בית דפוס שיש לו קיבוץ

דפוס בארי הוא אחד מבתי הדפוס הגדולים והחדשניים בישראל. מועסקים בו כ-400 עובדים, ובשתי חברות הבת מאות עובדים נוספים. "אנחנו חלוצי הדפוס הדיגיטלי בעולם", מתגאה סוכמן. "יש לנו שיתופי פעולה עם סייטקס וקודאק ואת המכונות הכי מתוחכמות. אחת מחברות הבת היא חברת 'מסר' שמחלקת מכתבים. את ההודעות לבוחר שנשלחו לפני הבחירות אנחנו הדפסנו ושלחנו. זה הביזנס שלנו".

בית הדפוס הוקם ב-1950, ארבע שנים אחרי שנוסד הקיבוץ. "אבא של חבר מקבוצת המקימים אמר להם שמחקלאות לבדה לא תיבנה ארץ וצריך תעשייה", מספר סוכמן. "החברים הביאו מכונה מחיפה והתחילו לייצר דפוס". בשנים הראשונות הדפוס היה ענף שולי בקיבוץ ועם השנים גדל ונהפך להיות יותר ויותר משמעותי. בשנות ה-70 נולדו בו פטנטים כמו מעטפית – המעטפה הנתלשת. עם הזמן הדפוס שלט בתחום הדפסת חשבונות וכרטיסים בארץ, והפך לאחד מהגורמים המשמעותיים בתעשייה הקיבוצית.

"אני אוהב להגיד שאנחנו בית דפוס שיש לו קיבוץ, ולא קיבוץ שיש לו בית דפוס. לא כולם אוהבים את המשפט הזה", הוא מודה,  "אבל לי זה מתיישב. דפוס בארי וקיבוץ בארי שלובים אחד בשני. כבר שנים רבות שזה ככה. המוטו שלנו תמיד היה 'לא מפסידים משמרת', והקיבוץ תמיד נרתם כדי שזה יקרה. בכל המלחמות, האירועים וה'סבבים' שהיו לאורך שנים, היינו מפעילים את גני הילדים כדי שעובדי הדפוס יוכלו ללכת לעבוד, וחדר האוכל עבד כדי שעובדי הדפוס יוכלו לעבוד".

הסימביוזה בין הקיבוץ לדפוס משתקפת, לדבריו, גם במניין הנרצחים: מתוך מאה המתים שקברה בארי באסון 7 באוקטובר, קרוב ל-70 עבדו בדפוס במהלך חייהם. "הדפוס והקיבוץ חד הם, ולא סתם – הדפוס יצר לנו רווחה כלכלית מאוד משמעותית בשני העשורים האחרונים. זה התפקיד שלו. הדפוס הוא אחד מעמודי התווך של הקהילה, והקהילה והקהילתיות הן מעמודי התווך שלו".

בארי הוא קיבוץ שיתופי 'על מלא'. "בהשראת השיתוף של הקיבוץ", מספר סוכמן, "נוצרה אצלנו תרבות ארגונית ייחודית מאוד. זה לא מפעל שיושבים בו אנשים מבוגרים שזה התפקיד שלהם כל החיים. חלק מהאסטרטגיה שלנו היא ליצור אווירה צעירה, להביא חבר'ה צעירים כדי למשוך אלינו את בני הקיבוץ שלנו. לא מעט זוגות נפגשו בדפוס במשך השנים. אנחנו מעסיקים במב"חים (בני משק בשנת חופש) למרות שמבחינה עסקית זה לא הכי חכם: מגיע במב"ח לשנה, אתה מלמד אותו את העבודה, ועד שהוא לומד הוא כבר הולך. מצד שני, בן משק יבוא לעבוד כי הגיעה במב"חית יפה מקיבוץ אחר".

האמונה בשוויוניות כוללת גם את תנאי ההעסקה. כל העובדים בדפוס – מהעובד ליד המכונה ועד למנכ"ל – מקבלים אותו שכר; הגבוה, לדבריו, ב-5% מהמקובל בשוק. "חשוב לנו לשלם לעובדים ‫שכר הוגן. ‫זו ההחלטה שלנו. האנשים שעובדים איתנו אוהבים אותנו. נוצרה להם מחויבות ‫חזקה מאוד אלינו". ובזכות זה, הוא מאמין, הצליחו, בכאוס של קיבוץ חרב, לחזור לפעילות במהירות שיא. "‫רחמים לא יכולים להחזיק יותר משבוע, ‫ואחרי זה צריך משהו ‫יותר חזק".

וחייבים לעבוד גם כדי להמשיך לפרנס. דפוס בארי חווה בשנים האחרונות תנופה והקיבוץ נהנה מפריחה כלכלית מרשימה. "אנחנו מצליחים, אבל צריכים לייצר את מקורות ההכנסה העתידיים", הוא אומר, "אין לנו את הפריבילגיה לא לצמוח ולהתפתח. היו לנו 1,100 פיות להאכיל. עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, נשארו לנו אלף".

השיחה האחרונה עם אימא: פחד מוות

סוכמן נשוי למעיין ואב לשלושה בנים. בבוקר 6 באוקטובר הוא טייל עם בניו התאומים והם חיפשו דורבנים על גדר הגבול עם עזה. "נראה כל כך בטוח, שהגענו ממש עד לגדר. לא מצאנו דורבנים. בדיעבד הבנתי שבדיוק משם נכנסו למחרת המחבלים לבארי".

בשבת 7 באוקטובר הוא התעורר, כמו שאר חברי בארי, ‫מאזעקת "צבע אדום" בשש וחצי בבוקר. "טילים בכל האזור. מהחלון אני רואה שהטילים עפים לתל אביב. במצלמות ‫האבטחה של המפעל רואים את המחבלים שנכנסו דרך שער הקיבוץ מרססים את הזכוכיות בבניין המפעל".

יום נורא. הקיבוץ נשטף במחבלים רצחניים; קולות הירי לא פסקו; בשיחות הווטסאפ הגיעו דיווחים איומים; שכנים וחברים נפגעו; הנשקייה הייתה נעולה; היה מחסור בכלי נשק; חברים בכיתת הכוננות נהרגו; שעות הממ"ד היו ארוכות מאוד; ויותר מכל אלה הייתה עבורו שיחת טלפון אחת, ממושכת ושוברת לב, עם אימו, תמי סוכמן ז"ל.

"אימא שלי התקשרה ב-10:30 בבוקר. בשיחה, שבדיעבד התבררה כאחרונה, היא סיפרה לי ברוגע שנכנסים אליה אנשים לממ"ד, שהיא שומעת את הדפיקות שלהם. גם אני שמעתי אותם דרך הטלפון. היא שמעה צעקות ואז הם הלכו".

השיחה נמשכה. "דיברנו על החיים, על המוות, על אהבה ועל פרידה. אמרתי לה: 'הצבא מגיע בעוד חמש דקות, אין לך מה לדאוג'". כשהמחבלים חזרו ודפקו על חלון הממ"ד שלה, חלחלה לליבו הרגשה שלא הכיר – "פחד מוות, אין מילה אחרת. שם למדתי מה זה פחד מוות. מאותו רגע לפחד מלמות זו תחושה חיה ונושמת אצלי. הרגשתי אותה אצל אימא שלי, ראיתי אותה אצלי ואצל הילדים. זה היה נורא ואיום".

המחבלים שוב הלכו מביתה של אימו, ושיחת הטלפון נמשכה. "דיברנו על הכיור החדש שהיא עשתה, מי ישלם עליו, ואם יש או אין ביטוח. ואז המחבלים חזרו והציתו את הבית. שמעתי את האריחים נושרים מהקיר בגלל השריפה. העשן התחיל להיכנס לתוך הבית. אימא נפרדה ממני, מהאחים שלי ומהקיבוץ".

ברגעים האחרונים האלה הוא שמע גם את השבר האידיאולוגי שחוותה. "אימא שלי, שהייתה פעילת שמאל, שהייתה מסיעה חולים פלסטינים, שמעה את הקולות של הערבים ואמרה: 'איך זה יכול להיות שהם הולכים לי בתוך הגינה?'

"ב-12:30 היא התעייפה, אמרה שהיא חייבת לשבת. אמרתי לה שזה בסדר, שהיא יכולה לעזוב את דלת הממ"ד. היא התיישבה ומייד נכנס אליה מישהו לממ"ד. היא אמרה לי ברוגע: 'אופס, יש לי מישהו בתוך הממ"ד'. הטלפון היה על ספיקר. שמעתי את הדיאלוג ביניהם, הוא בערבית והיא בעברית. מתוך הכאוס סביבה, פתאום היא נרגעה. אולי הבינה שזה הסוף, אולי הוא היה אחד הבוזזים, ולכן פחות נבהלה".

סוכמן שמע את המחבל לוקח לאימו את התכשיטים שענדה ואת הכסף שהיה בבית. "שמעתי אותם מדברים כמה דקות. הייתה לה טבעת שהיא אף פעם לא הצליחה להוריד. היא הסבירה למחבל בשקט. שמעתי אותם יוצאים מהבית ברוגע והשיחה הסתיימה".

"היא מחוץ לבית ואני יושב בממ"ד עם הטלפון. הילדים מסתכלים עלי מבוהלים, מתחילים לבכות. אני בשוק מוחלט. הרגע חטפו את אימא שלי, ואני ממשיך באיזו אופטימיות. אומר לעצמי שחטפו אותה, אבל יהיה בסדר. שהיא תשרוד"

חוסר האונים שחווה ברגע ההוא נצרב בנשמתו. "היא מחוץ לבית ואני יושב בממ"ד עם הטלפון. הילדים מסתכלים עלי מבוהלים, מתחילים לבכות. אני בשוק מוחלט. הרגע חטפו את אימא שלי, ואני ממשיך באיזו אופטימיות. אומר לעצמי שחטפו אותה, אבל יהיה בסדר. שהיא תשרוד".

כשחולצו מבארי, בשלוש לפנות בוקר, דווח בכלי התקשורת שהסתיים משבר בני ערובה בבארי וחמישים אנשים שוחררו. "אמרתי לאחותי: 'בואי נחכה כמה דקות, אימא בדרך'. חשבנו שהיא בין בני הערובה. בדיעבד אנחנו יודעים שהכוונה הייתה לבית של פסי, לא היו שם 50 איש ואף אחד לא שוחרר. ביום חמישי הודיעו לנו בצורה מסודרת שאימא נחטפה. כמה ימים לאחר מכן הודיעו שנרצחה. את הוודאות קיבלנו כשהטבעת שלה הוחזרה לרשותנו. זה היה הרגע שבו הבנו שזה הסוף, אפילו יותר מהלוויה. הטבעת הזאת, שאני יודע שנשארה לה על היד, הייתה האינדיקציה שזה נגמר".

"לא יצאתי להציל את אימא שלי"

עוד ב-7 באוקטובר, עדיין בממ"ד, בלי לדעת מה עלה בגורלה של אימו, התקשר סוכמן ב-23:00 בלילה לרותי אלגרנטי, סמנכ"לית משאבי אנוש של הדפוס, גם היא בת בארי. "זה היה בלתי נתפס. מסביב יריות שלא נגמרות, אימא שלי כנראה חטופה, אבא של רותי (יורם בר סיני ז"ל) נרצח, ואנחנו מנסחים הודעה שנוציא לעובדים ביום ראשון בבוקר: 'על אף הכאב הנורא, אנחנו מתחילים להתארגן מחדש. יוצרים קשר עם כוחותינו, חוזרים לפעילות, נחשוב על התפתחויות להמשך'. זה מה שהיה חשוב לנו לשלוח ב-23:00 בלילה מתוך הממ"ד".

למה דווקא זה היה חשוב?
"קודם כל, מתוך אינטואיציה עסקית רגילה. אנחנו למודי סבל, עברנו 'סבבים' של קסאמים. בשלב הזה חשבתי במושגים של 6 באוקטובר, והמוטו הוא: לא מפסידים משמרת. דמיינתי את במיק סלע, מראשוני בארי בנחביר (הגבעה עליה הוקם בארי עד שעבר לנקודת הקבע), יושב לי על הכתף ואומר: 'בן, לך לעבוד'. למחרת, בים המלח, נחתה עלי ההבנה שאנחנו באירוע אחר לגמרי. הבנתי שלנו, עובדי הדפוס, יש משימה משלנו".

ומהי המשימה?
"ברמה האישית, רציתי לגאול את עצמי מתחושת האין-אונים. להיות הגיבור שלא הייתי בממ"ד. להחזיר את השליטה על חיי. אני אפילו לא יודע אם ניסחתי את זה כך לעצמי באותו רגע, אבל בממ"ד לא הייתי גיבור. אולי אם הייתי גיבור הייתי טיפש, ואולי הייתי מת, אבל גיבור לא הייתי. לא היינו. לא יצאתי להציל את אימא שלי. לא עשיתי את זה. והייתי צריך להוכיח לעצמי שלבן שישב חסר אונים בממ"ד ונפרד מאימא שלו בטלפון כשהמחבלים הגיעו אליה ולא יכול היה להושיע, יש תקנה ויש גאולה. ידעתי שאם יש משהו שנצטרך, זה משהו לחיות דרכו. משהו יציב, שייתן משמעות. משהו אמיתי ומקיים".

משהו ששווה להילחם עליו

הצורך להיאחז במשהו אמיתי ומקיים ולחיות דרכו, היה מה שדחף אותו. כבר ביום ראשון בערב הוא הודיע לחברים במלון שפותחים את הדפוס. "הבנתי שדרך הדבר הזה אני יכול לייצר כיוון לקיבוץ. זה היה משהו ששווה לי להילחם עליו".

איך החברים הגיבו?
"אף אחד לא אמר 'לא, אי אפשר'. אנשים כנראה אמרו לי 'אחלה, אחלה', אבל בסתר ליבם אמרו 'הוא השתגע לגמרי'. והאמת שגם לא הייתי כל כך בקשב, הייתי מפוקס על המטרה. ידעתי בדיוק מה צריך לעשות. זה היה קצת פסיכוטי, לא מחובר למציאות. מצד שני, הייתה לי שליטה מוחלטת, ידעתי מה הקיבוץ צריך עכשיו. הדריכות הזאת שקיבלנו בממ"ד, ההחלטה שמרגע שיצאנו ממנו אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות, לא הייתה תחושה סובייקטיבית שלי לבד, זו תחושה כללית של 'עכשיו אנחנו נחזיר לעצמנו את השליטה'. הרגשתי שכולם איתי. בדיעבד אני מבין שלא כולם היו לגמרי איתי, אבל הם התחברו לרעיון. ב-9 באוקטובר העברנו משכורות לעובדים, כמו בכל חודש".

כבר ביום שני הגיע עם שותפיו לבית הדפוס, שב-7 באוקטובר היה זירת ירי, לבדוק אם ניתן לחזור לפעילות. "הרמנו את השרתים והכול פעל. עשיתי סיור וראיתי שהדפוס יצא ללא פגע. עכשיו היה צריך להשיג אישורים לפעול בשטח צבאי סגור".

"ידעתי מה הקיבוץ צריך עכשיו. הדריכות הזאת שקיבלנו בממ"ד, ההחלטה שמרגע שיצאנו ממנו אף אחד לא יגיד לנו מה לעשות, תחושה כללית של 'עכשיו אנחנו נחזיר לעצמנו את השליטה'."

סוכמן, כמו שאמר, לא התכוון לעצור. הוא פנה ליוסי שלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה. "ביקשתי: 'אחי, תעזור לי. אני צריך לפתוח את בארי'. הוא אמר לי: 'מה פתאום? הצבא לא ייתן, אין סיכוי'. אמרתי לו: 'בוא ביחד נהפוך את הסיפור של בארי מסיפור של חורבן לסיפור של תקומה'. רתמתי את מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מנכ״ל בית הנשיא, שר הכלכלה, מנכ״ל משרד התקשורת, שר התקשורת, והצלחנו. הם השתכנעו והפנו אותנו לפיקוד העורף. כשאמרתי בפיקוד העורף שאני צריך לפתוח, אמרו לי: 'השתגעת, אין סיכוי'. אמרתי שאני חייב, שזה יהפוך את בארי. הם השתכנעו. פינו לנו את הדרך מבארי לכביש 232 מכל כלי הרכב השרופים, כדי הם לא יהיו שם כשיגיעו העובדים".

כך, ביום ראשון, שבוע אחרי השבת ההיא, נכנס לבארי אוטובוס ממוגן ועליו 30 עובדים. במעמד נשיא המדינה דפוס בארי נפתח מחדש. "רגע אחר כך כולנו ברחנו מהר ככל שיכולנו, רועדים מפחד", מגלה סוכמן, "כי בשלב הזה עוד לא היה ברור שהאזור נקי ממחבלים והייתה לחימה".

בישיבת הערב של הקיבוץ, במלון בים המלח, שיתף את חברי הקיבוץ בפתיחה המחודשת. "כולם פרצו במחיאות כפיים. החיוך חזר לפנים".

מאז, יום אחרי יום גדל מספר העובדים שהגיעו למפעל. "באו", מספר סוכמן בעיניים בורקות, "כי כולם הרגישו פתאום את תחושת המשמעות. פתאום היה לכולם משהו בחיים, ולא רק הכאוס והאבל הנורא הזה שכולם סבבו סביבו. פתאום היה לנו, היה לי, בשביל מה לחיות. אנשים באו באופן וולונטרי לגמרי. את המשכורת הם היו מקבלים בכל מקרה. הפצנו הודעה לעובדים שאנחנו פותחים, והאנשים פשוט יצרו קשר ותיאמו איתנו. חלק מהשכירים המפונים באו איתנו מים המלח באוטובוס הממוגן בשש וחצי בבוקר".

איך אתה מסביר את זה?
"זה חלק מהסיפור של דפוס בארי, לפחות מבחינת העובדים שהם חברי הקיבוץ. הרי בקיבוץ שיתופי, לא משנה באיזה תפקיד אתה עובד, או כמה שעות, אתה מקבל את אותו שכר. למה להיות מנכ״ל דפוס בארי כשאתה מקבל אותו השכר כמו כל עובד אחר? כי יש משהו מעבר לזה. גם השכירים הגיעו בגלל התרבות הארגונית השוויונית, האחידה, השקופה".

הפתיחה המחודשת זכתה לסיקור אוהד בכלי התקשורת. זה בטח הועיל.
"הפצנו את זה בתקשורת לא בשביל לפאר את בארי, אלא בשביל לדבר אלינו, אל הקהילה שלנו. להסביר לה שלא הכול אבוד. השיחה הזאת פנימה הייתה גם לתוך הקיבוצים והתעשייה הקיבוצית".

כשחדר האוכל נפתח

ההחלטה לפתוח את בית הדפוס, לחזור לעבוד, הניעה את תנועת החזרה לקיבוץ. "בארי חזרה כי אחרי שבוע וחצי כבר לא יכולנו יותר להביא שקיות של 'ארומה' לארוחת צהרים, אז פתחנו את חדר האוכל. כשחדר אוכל נפתח, החבר'ה מהחקלאות יכלו לבוא, וכשהחבר'ה מהחקלאות באו, נהייה פתאום מגניב. החבר'ה הצעירים באו והשתלטו על הקיבוץ. ברגע הזה קהילת בארי החליטה שהיא חוזרת, בלי דיון ובלי הצבעה, פשוט חוזרת. לא כולם, אבל חוזרת. זה דיון שקורע כיום קהילות. בבארי הדיון הזה לא התקיים בגלל שחזרנו לעבוד בדפוס. קבענו את נקודת המוצא".

ולא רק בארי. לדבריו גם מפעלים בקיבוצי העוטף – ברעים, גבולות, כפר עזה ודורות, חזרו לפעול. "כולם שמעו שפתחנו ואמרו, אם בארי פתחו ברור שגם אנחנו נפתח".

הנסיבות הקשות חייבו אותם לטפל בעובדים. "יש לנו עובדת סוציאלית שמלווה אותנו, שבאה איתנו באוטובוס מהיום הראשון ב-15 באוקטובר. אנחנו מייצרים דיסציפלינה חדשה – העובדות הסוציאליות הן כיום חלק ממצבת העובדים הקבועה. יש לנו חלק בשיקום העובדים. יש הרצאות על חוסן ומקימים לעובדים מרחבים בטוחים, כדי שיהיה להם מקום נעים להירגע בו. אנחנו גם מאוד עסוקים באיזון שבין הנצחה לבין דפוס שוקק חיים ושמח. אנחנו אפילו מגייסים עובדים".

המקום החדש של המשפחה

הקיבוץ כולו, לא רק הדפוס, התחיל מאז להשתקם. "יש לנו היום הרבה מאוד קשיים, אבל יש הרבה מאוד חדוות עשייה אמיתית. לי מאוד נעים לראות שהורסים את הבתים הישנים. לראות את הבתים השרופים זה נורא ואיום. ההריסה שלהם וההתחלה של השיקום מחזקים את ההרגשה שאנחנו בדרך. זה עוד שלב. אני רואה את הדברים בצורה מאוד דיכוטומית: מה עוזר לחברי בארי לחזור לבארי ומה לא עוזר. זה הכול. הבתים השרופים לא עוזרים לנו לחזור. יש דרכים אחרות לעשות הנצחה.

"בתקופה האחרונה אנחנו מעבירים לבארי את ההרוגים שנקברו בקבורה זמנית במקומות אחרים. התקופה של הלוויות השניות מאוד קשה. כל לוויה קשה כמו הראשונה. ואנחנו כמובן עדיין מחכים לבני הערובה שמוחזקים בעזה. נלחמים שיחזרו ושיהיה להם לאן לחזור".

מה שלום המשפחה הפרטית שלך?
"הילדים שלי מבסוטים, מאושרים, אבל עם חששות. כולנו מטופלים באיזשהו אופן. הבן שלי מתמודד עם בת כיתה שנרצחה, שתי בנות כיתה שנחטפו, חבר מהכיתה מעליו שנרצח, חבר מכיתה מתחת שנרצח וסבתא שנרצחה. הוא היה 18 שעות בממ"ד ורץ בשלוש בבוקר תחת ירי מעל גופות של מחבלים. השריטה עצומה. מה יקרה בעוד שנים? אני לא יודע. כרגע הם מבסוטים. כשהיינו בים המלח המשפחתיות התפוררה לגמרי על חשבון הקהילתיות. בחצרים המשפחתיות מקבלת מקום מחדש. אני ממש מרגיש את המשפחה שלנו חוזרת להיות משפחה גרעינית אמיתית".

"אבל מבויש"

אחרי שנה הוא כבר מרשה לעצמו להתאבל. "גם האבל שלנו היה אבל קיבוצי. לא ממש נתנו מקום לאבל האישי, כי היה צריך להחזיק את כל הדבר הזה שנקרא בארי. טבעתי מונח סוציולוגי חדש: 'אבל מבויש'. לי היה 'אבל מבויש', כי מי אני שאבכה על זה שאימא שלי מתה, כשיש אנשים שאיבדו כל המשפחה. כשדיברתי עם עומר רפפורט, שאיבד את הבן שלו, ולכאורה הוא במקום יותר גבוה ממני במדרג הפגיעה, נדהמתי לגלות שגם הוא הרגיש, כמוני, שאין לו בכלל זכות לבכות. רק עכשיו, אחרי שנה, אני מרשה לעצמי להתאבל באמת. זה בלתי נתפס שלא הרשינו לעצמנו להתפרק כי יש קהילה שלמה מסביבנו".

"כשדיברתי עם עומר רפפורט, שאיבד את הבן שלו, ולכאורה הוא במקום יותר גבוה ממני במדרג הפגיעה, נדהמתי לגלות שגם הוא הרגיש, כמוני, שאין לו בכלל זכות לבכות. רק עכשיו, אחרי שנה, אני מרשה לעצמי להתאבל באמת"

ואתה מרשה לעצמך להתפרק?
"אני נשבר כל הזמן, אני בוכה בכל הלוויה. אני בכיין גדול. אני מרשה לעצמי. אני מחובר לרגשות שלי, במידה מסוימת, בכל זאת קיבוצניק בוגר הלינה המשותפת. אבל לא הייתה שנייה אחת שבכיתי על עצמי, ולמה דווקא אני בתפקיד הזה. להיפך, אני תופש את עצמי בר מזל. זה הציל אותי. זה איפשר לי לגאול את עצמי מהעובדה שלא אמרתי לאימא שלי להמשיך להחזיק את דלת הממ"ד, ולא הלכתי להציל אותה. זה גאל אותי".

להקים קיבוץ מחדש

ההחלטה לחזור לבארי היא בעיניו החלטה ציונית. "זאת הבנה שהפרויקט הציוני לא הסתיים".

למה הכוונה?
"לפני 7 באוקטובר חשבנו ששינינו פאזה, שהפכנו להיות אירופה. חשבנו שאנחנו כמו פורטוגל. האמת היא שאנחנו יותר כמו קוסובו. אנחנו בתוך הבלגן הזה, ואם אנחנו רוצים לחיות בישראל, זה כנראה אומר שנחיה גם מלחמה. זה עצוב לשמוע, ולא משנה אם כן ביבי או לא ביבי, כנראה שנצטרך להילחם עוד הרבה שנים קדימה. אבל אלה החיים שלנו. אפשר להתבאס ולעזוב את הארץ, ואפשר גם להגיד: 'זה המצב. ההיסטוריה שמה את בארי על הכוונת. זה קרה ועכשיו צריך להתמודד עם מה שקרה, ואני אעשה הכי טוב שאני יכול'. בעיניי, אין הבדל בין בארי לבין טל שחר, אשקלון, אשדוד או תל אביב. אם בארי לא תחזור אין פה זכות קיום לאף אחד אחר. זה פשוט לא יקרה".

תפקיד כבד לקחת על עצמך.
"מבחינתי זה כיף להבין שיש לי תפקיד, שיש לך משהו שהוא מעבר לעצמך, מעבר לאם לשתות אספרסו או הפוך על שיבולת שועל. זה ממלא, זה משמעותי, מעשיר".

זה לא היה כך לפני 7 באוקטובר?
"אין הלימה בין השלב בחיים שבו הקיבוץ נמצא, לבין האתגר שהוא מתמודד איתו. הקיבוץ היה בפאזה הבורגנית שלו. חיינו באשליה שאתגרי ההקמה היו אתגרי הציונות ושכשעבר שלב ההקמה, נגמרה המשימה הציונית, והגענו לעומק השלב שבו אמורים לחיות בנוחות. ועכשיו, במובן מסוים כאילו חזרנו אחורה בזמן, חזרנו לשנות הארבעים. זאת התובנה שהייתה לי".

יש שותפים לתובנה הזו?
"אין לי ספק שמי שחוזר כיום לבארי מבין שהוא צריך להקים קיבוץ מחדש. לפני כמה ימים הלכתי עם מעיין בחצרים, בשכונה שנבנתה למגורים הזמניים שלנו עד שנחזור הביתה. בגינה של אחד הבתים בקיבוץ עומד מנגל, פאר היצירה, עם ארובה, מעשנה וכל הפינוקים. אני תכף בן 50, הייתי אמור להיות בשלב הזה בחיים – לבחור את סוג המעשנה שאני רוצה ואת העץ הנכון בשביל הארומה של הבשר. במקום זה אני הולך לחזור לג'יהנם, להקים מחדש ישוב. אם לומר את האמת, מעיין מתבאסת מזה. היא רצתה את החלום הבורגני. בעיני זה מדהים".

מה זה אומר לך למעשה?
"לצערי זה אומר גם לחיות על החרב ליד אנשים שלא אוהבים אותנו. אבל זה בעיקר אומר לבנות מחדש. יש לנו 150 בתים הרוסים שצריך לבנות מחדש. הקיבוץ בבלגן, אבל בעיני זה משמעותי. זה נותן לי חיות. בלי סיסמאות".

זו תחושה רווחת בקרב החברים?
"כן, לגמרי. לא כולם נחושים ומתארים את זה בצורה פומפוזית כמוני, אבל בהחלט כן. יש לנו חבורה ענקית של אנשים מוכשרים מעולם החינוך. אנשים התגייסו לעניין, חזרו מעבודות חוץ והם מנהלים עכשיו מערכת חינוכית מדהימה. גם מה שקורה עם חצרים זה דבר מטורף. מחמם את הלב מה שהם עושים עבורנו. זה פשוט בלתי נתפס.

"הקיבוץ השיתופי פה בשיא תפארתו: כשמישהו אחד מוריד את הראש, מישהו אחר מתרומם. מאתגרים אחד את השני. יש הרבה קושי בצורת החיים הזאת, אבל העובדה שהגענו לנקודה הזאת כקיבוץ שיתופי הייתה מאוד עוצמתית"

"יש אצלנו חבורה מדהימה של אנשים שמתדלקים אחד את השני. הקיבוץ השיתופי פה בשיא תפארתו: כשמישהו אחד מוריד את הראש, מישהו אחר מתרומם. מאתגרים אחד את השני. יש הרבה קושי בצורת החיים הזאת, אבל העובדה שהגענו לנקודה הזאת כקיבוץ שיתופי הייתה מאוד עוצמתית בהתחלה. העובדה שכולנו מרוויחים אותו הדבר, כולנו באותה קלחת, שאנחנו אחד, נתנה לנו המון כוח. החיבור הזה בינינו, הרבה מעבר לשכנים, הרבה מעבר לעוד מישהו שגר באותו יישוב. אנחנו משפחה אחת, לטוב ולרע, ובהתחלה החיבור התהדק".

השיתוף יחזיק מעמד?
"בימים אלה אנחנו מתחילים לדבר על מעבר לקיבוץ מתחדש. זה דיון שהתחלנו ממש לפני שהתהפכו לנו החיים. תמיד היו אנשים שעבדו יותר וכאלה שעבדו פחות, אבל פעם הבורגנות והשגשוג של הקיבוץ הצליחו לטשטש את זה. עכשיו הפערים מאוד בולטים. יש אנשים שלא מסוגלים לעבוד, ולעומתם אנשים שעובדים קשה מאוד 20 שעות ביממה.

"מעבר לזה, יש המון קצבאות שמקבלים חברים בבארי אחרי 7 באוקטובר, קצבאות שמייצרות פערים מאוד גדולים. בקיבוץ שיתופי כולם מקבלים את אותו כסף. עכשיו יש אנשים שמקבלים כל חודש עשרת אלפים שקל מהמדינה, לשארית חייהם, כי הם יתומים מאב ואם כתוצאה מפעולת איבה. אנשים מבינים את הקושי שיוצרים הפערים. אנחנו קיבוץ שיתופי לגמרי, אבל לכולם ברור שיהיה הרבה יותר קל לעשות את השינוי עכשיו, ולא למשוך את זה. צריך גם לקחת בחשבון שיש אנשים שהולכים לעזוב והם רוצים לדעת שיש להם חלק בנכסים של הקיבוץ. בארי הוא קיבוץ עשיר".

אבל יש החלטות שצריך לקבל במשותף.
"הרבה מאוד החלטות צריך לקבל ביחד. לדוגמה, איפה גרים? זו החלטה שצריך לקבל ביחד עם עוד אלף איש. זה אומר שלעוד אנשים יש השפעה על העתיד שלך. זה מאוד מאוד קשה. מצד שני, אנחנו בחרנו להישאר עם כולם בים המלח ולעבור לבארי הזמנית בחצרים. זה היה קשה, אבל הרגשנו מחויבות להיות עם הקהילה, הקהילה נותנת לנו הרבה".