בצבעים עדינים וקווי מתאר מאופקים, עינו הנוסטלגית של יונתן שתיל (72) מציירת את הקיבוץ שהיה ואיננו עוד. הכביש העולה לכיוון השער הצהוב; המדרכה הפתלתלה בדרך למועדון לחבר; המדשאה המבריקה סביב חדר האוכל; הלול; המגדלים והשדות. את כולם הוא מצייר בצבעים רכים, עדינים ובהירים, בקווי מתאר שמקנים להם את אותה אסתטיקה סוציאליסטית "מגונה", שביקשה ליצור הרמוניה בין האדם, העבודה והטבע. העדינות, הרוגע והפשטות שמוקרנים מהציורים מרגישים, במיוחד לאור 7 באוקטובר, כמעט בדיוניים. כמו דימוי למשהו שאולי כלל לא היה כאן מעולם. "אני רוצה לשמר את הנוף הקיבוצי, זה שנולדתי לתוכו, שמלווה אותי כל חיי, ומזה שנים הולך ומשתנה".

הנוף המשתנה, שלו הקדיש 40 ציורים בספר שהוציא, 'מבט קיבוצי', הוא נוף קיבוץ גלאון, הקיבוץ שהקימו הוריו, שבו נולד ובו חי כל חייו. גלאון, אחד מ-11 נקודות ההתיישבות האגדתיות שעלו על הקרקע במוצאי יום כיפור 1946 (עם בארי, נירים, אורים ועוד), נמצא זה שני עשורים עמוק בהליכי הפרטה, או התחדשות, תלוי את מי שואלים. שתיל מגדיר את עצמו "בוגר החינוך המשותף זצ"ל", ולא מתבייש להצהיר שאהבתו לקיבוץ אומנם נוסטלגית, אך מושא אהבתו ראוי לשימור וסיפור.

לשמר את מה שהקיבוץ המתחדש מעלים

"כשבן אדם רגיל חושב על המילה קיבוץ, הוא בעצם חושב על הקיבוץ כפי שהיה כשהקימו אותו. הבתים הצנועים, הדשא המשותף", אומר שתיל, "המרכיבים של הקיבוץ היו מאוד פשוטים: שיתוף ושוויון. כל הענפים של המשק שייכים למשק ולחברה אנושית, שאחד בה לא מקנא בשני. לי לא משנה מה יש לך בבית, ולך לא משנה מה יש לי, כי אנחנו גרים, בסך הכול, באותו סוג של בית. הנוף הקיבוצי הוא ההתגשמות המובהקת ביותר של אותם ערכים".

מול ההרחבות המפוארות והשינוי בתפיסה ובטעם האדריכלי באזור הוותיק של הקיבוץ, שתיל מחפש להנציח ולשמר את מה שהקיבוץ המתחדש מוחק ומעלים. חלק מהמגוון הרב של הבתים שהכניס לאסופה שלו, כבר מזמן נרמסו תחת גלגלי הדחפורים. הלולים לא מתפקדים כבר שנים כלולים. "וככל שימשיך תהליך השיוך", אומר שתיל, "חברי הקיבוץ יהרסו את הבתים הישנים שלהם לטובת משהו חדש, אחר.

"בקיבוץ של פעם, חבר שהיה בתפקיד בכיר ממני היה אומר לי שאולי מגיע לו להרוויח יותר, אבל אז לא נהיה חברים, ובין שתי האפשרויות הוא מעדיף שנהיה חברים. השינוי של הקיבוץ הוא בסופו של דבר בחירה של החברים במרקם חברתי אחר".

הביקורת על הקיבוץ היא שהוא ניסה לעשות מבני אדם משהו שהם לא יכולים להיות.
"אנשים הם שונים, הם לא מסכימים, יש ביניהם מחלוקות, וזה בסדר. הרעיון הקיבוצי לא נועד לשנות אותם, אלא לתת כיוון חתירה לחברה שוויונית. שלא יהיה כאן מצב שבו כמו היום, כשאני מסתובב בקיבוץ אני רואה בית קטן של 60 מ"ר ולידו ארמון של 160 מ"ר. הקיבוץ ביקש להתמודד עם זה, להגדיר מה ראוי".

יכול להיות שעם השנים הראוי הפך לצפוף, אפילו חונק. אנשים מחפשים את המקום שלהם.
"זה נכון, בקיבוץ הישן החיכוך היה גדול מאוד. אבל הייתה גם אחווה גדולה. כל אחד אומר בוקר טוב, לא מתוך נימוס, אלא מתוך היכרות. לחינוך המשותף היה מקום חשוב בזה. אפשר למתוח עליו ביקורת, ויש ביקורת. אבל אני אהבתי אותו.

"בגלאון הגענו למצב שבו סגרו את בתי הילדים, כי לא היו ילדים, וכיום אנחנו מוצפים בהם. הילדים הם התחדשות במובן הטוב של המילה, גם במחיר העובדה שאנחנו כיום יותר יישוב קהילתי מאשר קיבוץ".

קודם כול חקלאי

אף שהוא זוכר את עצמו מצייר מילדותו המוקדמת, שתיל מגדיר את עצמו קודם כול כחקלאי. לחקלאות הקיבוצית, על מגוון פניה – השדות, המחסנים, הבאר ומגדל המספוא, מקום מרכזי בציוריו. במשך חייו החליף תפקידים במשק וגם עבד תקופה מחוץ לקיבוץ. אף שמעולם לא למד ציור בצורה מסודרת, אייר כמה ספרים, שימש מאייר הבית בכמה מקומונים והציג בתערוכות. את הדחף והביטחון לצייר את קיבוצו שלו קיבל עם הזמן, בעיקר כשהבין שההפרטה הולכת לשנות את פניו ללא היכר, שינוי שכאב לו אישית.

"דווקא בתקופה הזאת, שהמדינה מתהפכת, משנה צבעה, זהותה, חשוב להזכיר את המורשת הקיבוצית, שהיא חלק בלתי נפרד מהמורשת הלאומית. בתוך ים השינויים שעוברים על החברה הישראלית אני רואה את הספר כניסיון צנוע להנציח את הסיפור הקיבוצי דרך הנוף הקיבוצי".

הקבלה של ציוריו, ההצלחה, הפתיעה אותו. הקיבוץ עזר במימון הוצאת הספר במתכונת מצומצמת, וכעת יש ביקוש למהדורה נוספת. במועצה האזורית יואב שמעו על העבודות, והציורים נבחרו להיות מוצגים בתערוכה אזורית, ובדצמבר הקרוב הם יוצגו בתערוכה בתל אביב. "הטקסט והתמונות שמספרים את סיפורו של גלאון", אומר שתיל, "הצליחו לרגש גם את אנשי בארי ורביבים".

"שבעה באוקטובר הכניס אותי לקיפאון"

שתיל מצייר רק טבע דומם. בציורים יש תחושה של מרחב בתולי, שיד אדם עדיין לא טבעה בו סימן. "חברה בפייסבוק אמרה על הציורים שלי שזה סוג של אסקפיזם. לא אסקפיזם במובן של לברוח מהמציאות, אלא במובן של לממש רצון להיות במקום אחר. זה נכון. אני מצייר מקומות שאני רוצה להיות בהם והקיבוץ הישן הוא גם קצת כזה מקום".

על רקע התופת של 7 באוקטובר, השלווה העל-זמנית המוקרנת מהציורים שוברת את הלב. כל הקיבוצים די דומים אחד לשני בסך הכול, וקשה לאלף את הדמיון שלא יעלה באש את הבתים הצנועים והנעימים האלה. הפער בין התופת המשתקת לחיוּת הקיבוצית עדיין בלתי נתפס.

"שבעה באוקטובר הכניס אותי לקיפאון. הפסקתי לצייר", מספר שתיל. "הרגשתי שהשמיים נפלו. נהייתי משותק. הייתה לי כוונה להוסיף לספר ציור נוסף שקשור לשבעה באוקטובר, אבל בסוף החלטתי לנתק את האירוע מהספר. להשאיר אותו כפי שהוא ולהקדיש אותו כמו שהוא לקיבוצי העוטף, ולכל יישובי העוטף".

האסון הנורא עורר עניין מחודש בקיבוצים. שתיל לא אדיש אליו. הוא מקווה שהתערוכה התל אביבית תאפשר לו גישה לשיחות עם בני נוער וצעירים מהעיר על ההיסטוריה ומורשתו של הקיבוץ. "חשוב לי שיכירו את הקיבוץ על כל מה שהוא היה", אומר שתיל, "כשאני מסתובב בתל אביב, אני רואה כל כך הרבה חסרי בית, אנשים בודדים, עזובים ומוזנחים. בקיבוץ דבר כזה לא היה יכול לקרות. גם אם אין לך עבודה, ‫הקיום המכובד שלך ‫יישמר בכל מחיר. תמיד יהיה מי שידאג לך. הסולידריות הזו, שחלקה עדיין מתקיים גם בקיבוץ המופרט, היא אולי הדבר הכי חשוב שהקיבוץ יצר".