בחוף לבנון של הכינרת אין איש פרט לילד קטן עם חולצת אדידס שמנסה לתקן חכה, אביו שצועק עליו מאחור, וחסקה קטן, קשור לאבוב, ששט כמה עשרות מטרים מהחוף, כאשר ברקע מתנגן 'וונדרוול' של אואזיס בקולי קולות.

הנוף כולל ענן עשן ענקי שמקורו בשריפות שפרצו באזור צומת עמיעד בעקבות הפגזה בסביבה, שאירעה כבר לפני מספר שעות. זהו יום שבת האחרון לפני שיהיה קר מדי מכדי לשחות, ואלה שמגיעים לחופי הכינרת, האסורים לשחייה, הם או משוגעים גמורים או השפויים היחידים במדינה. 

טבריה: נהג המונית מחכה לנוסעים, הדייגים דגים מושטים

ברחובות של טבריה כיבו מזמן את הנאון, אף אחד לא ממש רוצה להגיע לפה כבר תקופה, ועל כביש המלונות הראשי, ליד מיגונית שהציבה העירייה, יושב כאמל חדד, נהג מונית מטורעאן, ומתעדכן בנעשה בארצו דרך הפושים שהוא מקבל בטלפון הנייד.

בבוקר הייתה אזעקה, ועכשיו הוא היחיד ברחוב, ולמרות שזו שבת של סוכות, זמן שבשנה רגילה יש בו תנועה רבה גם בטבריה המתחרדת, לא הייתה לו נסיעה אחת היום. "הסעתי חייל לפני כמה ימים ובצומת עמיעד הייתה אזעקה", הוא מספר, "עצרנו בצד ונשכבנו בתעלה. נסיעות לצפון מפחיד לקחת, ויש ימים שאין נסיעות בכלל, לא שווה לצאת".

בין סירת 'הלידו' שעוגנת בשקט במים הכחולים והקורמורנים הגמדיים, ג'ו ואייל מנסים לתפוס מושטים בטיילת של טבריה. "כל בוקר בצומת של מגדל אני מחליט איזה כביש לקחת", מספר אייל, מפונה למלון בעיר ממושב דוב"ב שבגבול הלבנון, שעובד במפעל חיוני בקיבוץ ברעם. "אני רגיל, אבל אי אפשר להתרגל", הוא אומר, ומחשב את דרכו למקרה שתהיה אזעקה, "הדלת שם פתוחה, נרוץ לשם".

"הכי טוב בכנסייה, אפשר גם להודות לאל", מציע ג'ו, שהאישה המבוגרת שהוא מטפל בה בטבריה נסעה עם משפחתה לחג. "אין מה לעשות, אמרתי – יאללה נרד לדוג". 

את הדגים הקטנים הוא נותן לחתולים שמחכים יפה. הוא בעצמו לא מפחד, אבל כשיש אזעקה לוקח לאישה שהוא מטפל בה זמן לקום ולרדת למקלט, למרות שהדירה בקומה הראשונה, אז רוב הפעמים הם מוצאים עצמם בחדר המדרגות. "אני זוכר את המלחמה ב-2006", הוא מספר בעברית עם ח' גרונית שירש מהמשפחה הראשונה שעבד אצלה בישראל – טריפוליטאים ממושב עלמה – "עכשיו יש כיפת ברזל, זה לא מפחיד", הוא מסכם בחיוך וזורק עוד חכה. 

הירדנית: אוונגליסטים מגיעים דרך ירדן

כבר כמה חודשים ש'הירדנית' סגורה רשמית, אבל בשביל הכומר רנה, מנהיג כנסייה אוונגליסטית ענקית בברזיל, ואחד מאוהבי ישראל הגדולים במדינה הדרום-אמריקנית, פותחים. אחרי שביקר בישראל במרץ עם משלחת מטעם השגרירות הנוצרית, הגיע ברביעי עם כ-15 מאמינים ומאמינות אדוקים, שלא מפחדים מאיום הכטב"מים. "12 חודשים אנחנו באבל איתכם, אבל לא יכולתי לתת לזה להשפיע על השמחה של ההגעה השנתית לכאן", אומר רנה, שב-30 השנים האחרונות הוביל לישראל עשרות אלפי נוצרים. 

המאמינים נכנסים לשירותים הסגורים שנפתחו עבורם, ולובשים חלוקים לבנים, ואחרי דברי אמונה שרנה משמיע באוזניהם, הם נכנסים אחד אחד למים הקדושים, ומוטבלים. "הם באו לפה דרך ירדן, בגלל שאין טיסות ישירות. זה מראה על האמונה", מספר המדריך הישראלי של הקבוצה, אלכס שרזמן. "בשנה שעברה רנה יצא מפה עם הקבוצה שלו ב-6 באוקטובר".

"אנחנו מתפללים שאלהי ישראל ייתן שלום וביטחון, ושירחם עלינו", אומר רנה ליד העץ שניטע בשטח הירדנית. "היחסים בין ברזיל לישראל מצוינים, אבל ממשלת השמאל עכשיו בברזיל לא אוהבת את ישראל, וזו בושה. רוב הברזילאים אוהבים את ישראל", אומר רנה ומתגאה בתמונות עם ראש הממשלה נתניהו ונשיא ברזיל לשעבר, בולסונארו. 

חוף צמח: חוליאן ואבירם יושבים על בירות

סוכת המציל בחוף צמח סגורה, ועל ההרים הרחוקים מיתמר עשן של פגיעת רקטה, שום דבר שירתיע את חוליאן ואבירם מרמת צבי, שהגיעו קצת במקרה לחוף, ישבו על בירות והעמיקו בשיחה על המציאות ואיך היא משפיעה עליהם. "תכננו לנסוע לכוכב הירדן, אבל התגלגלנו לכאן", אומר אבירם.

"אני לא רואה חדשות, מעדיף לחיות", אומר בחיוך חוליאן. "זה הספוט שלי ואני בא לפה הרבה, והמצב לא מעניין אותי. לבוא לפה כשאין כמעט אנשים – זכינו". 

במרחק כמה פיסות דשא פנויות יושבות טל וגוני עם הילדים דור ונעם. הן קרובות משפחה מקיבוץ אושה, שלא התאפקו ויצאו החוצה לנצל את מזג האוויר ולנשום קצת, אחרי שנה בלי אוויר בריאות. "עמדנו בתור בבית הקפה, וההתראות מהבית הקפיצו את כולם, אבל זה לא היה פה", מספרת גוני. "אנחנו לא מצפינות מפה, ואנחנו מתגעגעות מאוד לצפון, לעמק החולה. לא יודעות אם גם החורף לא נטייל בחרמון", אומרת טל, ומיד מוסיפה: "כמובן שהכי חשוב זה שהתושבים והעסקים בצפון יחזרו לחיים, כואב בלב לראות הכל שרוף ונטוש".  

חוף כורסי: עגלת הג'חנון של טל קריטי משגשגת

טל קריטי הגיע לצפון לפני ארבע שנים, אחרי הקורונה, והשתקע בגולן, שזה כיף גדול, חוץ מזמנים שיש שם מלחמה. את עגלת הג'חנון בצומת מול חוף כורסי הוא פותח בשישי-שבת, ולמרות הכל היום לא היה חלש. "הבוקר הייתה אזעקה, והייתי בטוח שהלך היום, אבל כבר עכשיו אני על מנות בודדות. הצפונים רגילים ויש מיגונית מאחורי התחנה". אור, הבן של טל, יזם את הרעיון של עגלת הג'חנון, ובמהרה המקום הפך לעסק משפחתי, כשאמא והדודה מכינות במהלך השבוע את הבצק. קריטי מדגיש שזה מתכון ייחודי עם סאמנה (חמאה מזוקקת), שהופכת את הג'חנון לקריספי. "המזל שלנו זה המפונים", אומר קריטי, "במהלך המלחמה הם גרים פה במלונות וביישובים, והצילו את העסק". 

חוף גופרה: החברים של החטוף אליה כהן מבקשים להזכיר אותו

לילי ודויד התגלגלו לחוף גופרה שעל הגדה המזרחית של הכינרת, כל הדרך מירושלים, כי הם תמיד מחפשים את הים, ותיכף נגמר הקיץ. גם אם לא בלב שלם, התקבלה הכרעה. "סיכמנו שאם מתקיפים באיראן – זה יהיה הרגע בו נתקפל", אומר דויד.

ביומיים האחרונים הם עברו דרך מספר חופים – בחלק לא נתנו להם להיכנס, ובחוף אחר התעוררו לפנות בוקר למשמע קולו של קצין שביקש מהם להתפנות בדחיפות. "מתברר שהאזור סגור. עדיף להיות מנותקים מחדשות", הם קובעים.  

בצד השני של החוף מוזיקת טראנס אינטנסיבית. קבוצה גדולה של צעירים עם צידניות, בגדי ים וציוד לכמה ימים, יושבים על כיסאות מהבית, ועל השולחן בירות, ויסקי, רדבול וודקה, סתם וודקה ועוד כמה דברים.

"אני באה מבית אנטי-ממסדי, כל אחד עושה מה שהוא רוצה", אומרת רות, מצפת במקור, המתגוררת היום בירושלים, "אבל וואלה, כל המצב הזה העלה בי לאחרונה חשש לצאת החוצה.

"לי התפוצץ חלון בבית בגלל הירי האיראני", אומר ניר, מהוד השרון. על החוף אין שום דבר שקרוב ללהיות מרחב מוגן, גם במרחק ריצה של דקות. "אם יורים, אני צולל עמוק לתוך המים", הוא צוחק. 

הם הגיעו כבר בתחילת החג ומתכוונים לשהות על שפת המים עד סופו. "התלבטתי, ומה שהכריע בסוף להגיע, זו התמונה של החבר'ה במים", אומרת רות.

"מנסים להפחיד אותנו שלא נצא לטבע, לשתק אותנו. אבל צריך להיפך – לצאת, לבלות. זו המדינה שלנו", מדגישה אלה. 

הם מכירים אחד את השני כבר שנים. החבר המקשר ישן על הערסל עכשיו, אבל רובם הגיעו לביחד הזה דרך חברים של חברים ובעיקר מהודו וממסיבות. חבורה של ישראליות וישראלים שעד לפני הטבח במסיבת הנובה היו אולי מסתכלים עליהם בעין חשדנית, עם העישונים, הסלנג והפירסינג, אבל עכשיו הכל אחרת.

"איבדנו הרבה חברים", אומרת רות, ושתיקה כבדה משתררת. טקה מציע שאולי לא נדבר על מה שלא צריך, כדי לשמור על כולם.

בלילה היו דיווחי סרק על חילוץ חטופים. "התפרקתי ובכיתי כל הלילה", אומרת אלה. "אנחנו עדיין מעכלים ומדברים על כל מה שקרה. לשבת על החוף עם כל החברים זה עוד מקום והזדמנות לדבר ולפרוק".  

הם מתנערים באחת, מוזגים עוד כוס, ומסתדרים מחויכים לצילום, חוץ מטקה ששומר על אנונימיות. "אין לי פייסבוק ואיסנטרגם, אני מתחת לראדר", הוא אומר. עם המוזיקה, והאלכוהול והאוכל, עם החדשות והעשן שעולה מההרים שמולם, אפשר לפעמים לשכוח, אבל הם לא יכולים. "מכירים את אליה כהן שחטוף? חבר שלנו. תזכירו אותו".