העסק: רפטינג נהר הירדן ומסעדת איסקנדר ליד מושב משמר הירדן.

בעלים: ערן, יניב ואורי גיגי ממשמר הירדן.

היקף פעילות: קרוב ל-0%.

מתחם הרפטינג, שישראלים רבים מכירים כשוקק חיים, מקום פופולרי להתרעננות ביום טיול גלילי, ניצב שומם. אין משפחות שמתארגנות לשיט, או ילדים נוטפי קרטיבים. הקופות סגורות, שולחנות הפיקניק מונחים האחד על השני.

סירות הקייאק מקופלות ריקות מאוויר עם המשוטים והמצופים במחסנים במושב. הטרקטורים, שהיו מעבירים את הציוד ממורד הירדן לנקודת ההתחלה של השיט, מעלים אבק תחת הסככה, שבה בימים כתיקונם מועברים תדריכי בטיחות לפני הירידה למים. הדרך לירדן מלאה צמחיית פרא.

"רכשנו את העסק כאן ב-2005, מעט לפני מלחמת לבנון השנייה, ומאז אנחנו כאן" אומר ערן גיגי, אחד משלישיית האחים שהמקום בבעלותם. "כשקנינו אותו זה היה עסק קטן יחסית ואנחנו הגדלנו ופיתחנו אותו מאוד, והפכנו אותו לאחת החברות הגדולות בארץ מבחינת אטרקציות. מלבד הקייאקים יש לנו כאן במתחם גם רכבי שטח (ריינג'רים), טיולי ג'יפים, פיינטבול ואת מסעדת אסקנדר. בשנים נורמליות אנחנו מעסיקים פה בעונה יותר מ-150 עובדים, ובין העונות יש לנו 30-40 עובדים קבועים".

"ביום כזה של ספטמבר, אמורים היו להיות פה כאלפיים איש. באוגוסט – 4,000 ביום. בעסק שלנו עוברים בכל שנה כ-300 אלף איש, ויש הרבה שבאים גם פעמיים בקיץ, פעם אחת ביום כיף עם העבודה ופעם שניה בנופש עם המשפחה. זה כיף בקיץ כשחם לצאת לירדן לעשות רפטינג ואחר כך לשבת לאכול, והיתרון אצלנו זה שהכול במקום אחד. מחנים את הרכב, שטים, אוכלים, עושים פיינטבול".

"מאז 7 באוקטובר אנחנו סגורים לגמרי. הירדן מוכרז שטח צבאי סגור, וגם אם היינו פתוחים – מי היה בא? רק לפני שלושה ימים דיווחו בתקשורת על כטב"ם 'מעל רפטינג נהר הירדן'. מסביב פיצוצי טילים, ורעש מטוסים. אנשים לא יבואו לפה ליום כיף, לסכן את עצמם, גם אם הייתי אומר להם שיש ממ"ד".

"ההוצאות הקבועות זה מאות אלפי ש"ח בשנה, והפיצויים מינימליים"

לדברי גיגי, בעסק קיבלו בינתיים מענקים עד דצמבר, וכבר הגישו בקשות גם על החודשים קדימה, אבל עדיין לא קיבלו תשובה. "אפשר לומר שיש לנו מזל שעד גשר בנות יעקב האיזור הוגדר 'שטח צבאי סגור', כי אם היינו ב'מסלול הירוק' (שמיועד לפיצוי עסקים שלא נסגרו כליל אך נפגעו במלחמה, נ.צ.כ.) המצב היה עוד יותר גרוע.

"ההוצאות הקבועות שלנו זה מאות אלפי שקלים בשנה, והפיצויים, מה שכן קיבלנו, מינימליים, בכלל לא קרובים להכנסות. אנחנו מקווים שמה שנקבל על 2024 יכסה לפחות את ההוצאות – אנחנו לא מדמיינים שנרוויח. רק הביטוחים שלנו הם יותר מ-300 אלף ש"ח, ואלו לא דברים שאפשר לבטל, כי חייבים רצף ביטוחי".

"המדינה צריכה להצליח לכסות לפחות את ההוצאות הקבועות הללו, וצריך לקחת בחשבון גם את ההוצאות העתידיות שיהיו. אחרי שנה וחצי במחסן, מה יהיה מצב הסירות? יהיה צריך להכין מחדש את המתחם, להחליף כלים וציוד, לגייס עובדים מחדש, לשפץ. יש פה חודש או חודשיים של עבודה רק כדי להחזיר את העסק למצב שיוכל לחזור לעבוד".

"בתחילת המלחמה תרמנו 10,000 המבורגרים לחיילים. עכשיו מדי פעם מזמינים מאיתנו לאיזה אירוע של אחת היחידות – אבל אלו לא באמת הכנסות רציניות. זה בעיקר מאפשר לנסות ולשמר חלק מהעובדים – את מנהל המסעדה, את הטבח… כדי שביום שאחרי המלחמה יהיה עם מה לעבוד. אבל זה כלום, לעשות קצת המבורגרים פעם בשבוע. מבחינה עסקית אנחנו סגורים לגמרי".

הדאגה המשמעותית ביותר שלו נוגעת לעובדים. "כבר אין לעובדים זכאות לחל"ת, ואתה צריך לקבל החלטה: לאבד את העובד או לשלם לו משכורת. אז אנחנו מנסים לשמר לפחות חלק מהעובדים וביום שאחרי יהיה צריך לגייס עובדים מחדש, וגם זה יהיה אתגר גדול. כשירצו לחזור לטייל בצפון יהיה מחסור רציני באנשים".

"נסחוב חודשיים שלושה, אבל זה יכול להיות גם עוד שנה"

גיגי מתאר פער בחוויה הקיומית בין האזורים המטווחים בצפון לבין שאר הארץ. "כשאני מדבר עם אנשים במרכז אני לא מרגיש שמבינים מה קורה פה. מצומת גולני, ואפילו דרומה ממנה, זה עולם אחר לגמרי. לא מבינים מה זה שהילד הולך לחוג כדורגל ויש אזעקה. שאתה מפחד לצאת מהבית יותר מכמה ק"מ, מחשב כל הזמן אם תהיה אזעקה. דואג לילדים כשהם יוצאים בהסעה לבית ספר – ואנחנו חיים את זה כבר שנה.

"אם היו אומרים לי לפני שנה שאני אראה כטב"מים מעל הראש שלי – מי היה מאמין? פעם על חטיפה של חייל אחד עשו מלחמה. ואין אופק, אף אחד לא יכול להגיד לנו לעוד כמה זמן. חודשיים, שלושה נסחוב, אבל זה יכול להיות גם עוד שנה, אי וודאות מוחלטת. המצב לא פשוט, לא ברמה האישית ולא ברמה העסקית".

"אני מבין את האנשים במרכז שחיים את החיים שלהם. אני לא רוצה שיחוו את מה שאנחנו חווים. אבל ברור לי שאם הם יחוו את זה – תפתח פה מלחמה באמת. כאילו החיים האמיתיים זה שם ופה לא. שם גם חלק הארי של הכלכלה".

בינתיים, הוא שירת בשנה החולפת גם למעלה מ-50 ימי מילואים בפיקוד העורף, ביחידה שאחראית על כל רמת הגולן ממג'דל שמס לטבריה, בקישור שבין השלטון האזרחי לצבא. "דווקא המילואים לפחות נותנים משהו לעשות, תעסוקה ומשמעות בימים האלה שהעסק מושבת. המילואים גם חוסכים מהעסק משכורת אחת שלא צריך לשלם – המשכורת שלי".

גיגי מאמין שהציבור יחזור לפקוד את המתחם, מרגע שהדבר יתאפשר. "לאנשים חסר הצפון, הם מתגעגעים. אני חושב שכשהאירוע הזה יסתיים – יהיה פה טירוף, כמו אחרי מלחמת לבנון השנייה.

"סוכנים שעובדים איתי קבוע אומרים לי: היינו בדרום, וזה לא אותו המצב. אנשים נוסעים לאילת, לדרום. אבל גם אם אומרים לי, יש לי מחר אירוע של 200 איש בדרום – לא בא לי. פה הכול ירוק בעיניים, מזג אוויר נעים, מים. אני אופטימי, ברגע שנחזור זה יהיה כמו אחרי הקורונה – בפול גז, אבל מתי זה יקרה? אלוהים יודע".

ניתן ליצור קשר בטלפון 072-3726527, ובאתר