נגורנו קרבאך, מדינה עצמאית זעירה השוכנת בהרי הקווקז וגובלת עם אזרבייג'אן, ארמניה ואיראן, עלתה לאחרונה לכותרות בעקבות מעצרו השערורייתי בבלארוס של הבלוגר הישראלי אלכסנדר לפשין והסגרתו לאזרבייג'אן.

מדינה הררית זו, עם אוכלוסיה של כמאה וחמישים אלף תושבים, אשר שטחה הוא כחצי מגודלה של מדינת ישראל וללא אוצרות טבע של ממש, מהווה מזה שנים מוקד לעימות מתמשך בין ארמניה ואזרבייג'אן. מן הצד האחד אזרבייג'אן מדינה מוסלמית, שיעית וחילונית אשר טוענת לבעלות על כל שטחיה של המדינה הזעירה (למרות שאין לה בה דריסת רגל מזה חצי יובל שנים) ומן הצד השני ממשלתה העצמאית של רפובליקת ארצאך, רפובליקה ארמנית, נוצרית, השולטת דה פקטו בשטחי נגורנו קרבאך יחד עם פטרוניתה ארמניה העומדת על כך שעל השטח להישאר בשליטה ארמנית.

כלי התקשורת בישראל (ובמקומות אחרים בעולם) מציגים את נגורנו קרבאך כחבל ארץ באזרבייג'אן אשר נכבש על ידי הארמנים. משמעות אשר טומנת בחובה הבעת עמדה.
גם במפות הבינלאומיות (כולל במפות גוגל), נגורנו קרבאך אינה קיימת כישות עצמאית ולמעשה מוצגת כחלק אינטגרלי מאזרבייג'אן. זאת למרות שבמציאות היומיומית מדובר במדינה עצמאית עם רשות מחוקקת, מבצעת ושופטת משלה, עם צבא סדיר, תרבות ודיאלקט היחודיים רק לה.

המקרה של נגורנו קרבאך הוא דוגמא מובהקת להתעלמות הקהילה הבינלאומית מן העובדות והמציאות בשטח, תוך יצירת מציאות חלופית דמיונית, הנשענת על הגדרות פוליטיות המבוססות על אינטרסים בינלאומיים, הנובעים מהצורך במציאת חן בעיניי מדינות עשירות במשאבים.

אם כך, מדוע סכסוך זה על חבל ארץ כה קטן, ללא אוצרות טבע ואוכלוסיה מעטה, מהווה מוקד של סכסוך ארוך שנים אשר סיומו אינו נראה באופק ?

נגורנו קרבאך ייחודית ביחס לשאר מדינות הלאום בעולם בכך שישנן ראיות מובהקות לכך שהקבוצה האתנית המאכלסת אותה, הארמנים, נוכחים בה לפחות 7,000 שנה. מבדיקת DNA שבוצעה בשן אדם שהתגלתה במערת אזוך השוכנת בדרום המדינה, נמצא כי ה- DNA של השן בת 7,000 השנה תואם במובהקות גבוהה ל- DNA של תושביה הארמנים בהווה. מכאן שהארמנים חיים בנגורנו קרבאך לפחות כארבעת אלפים שנה לפני המועד המשוער של יציאת בני ישראל ממצרים שבתנ"ך וכששת אלפים שנה לפני הגעת הטורקים (האזרים) לאזרבייג'אן ממרכז אסיה. בנוסף לעדויות הביולוגיות, בשטחה של המדינה פזורים שרידים ארכיאולוגיים רבים המעידים על נוכחותם המובהקת של הארמנים לאורך כל הדורות. למרות האמור יש מי שמבקש לשכתב את ההיסטוריה ובעקבותיה את ההווה.

התושבים הארמנים היוו במשך אלפי שנים את רוב אוכלוסיית קרבאך למרות אין ספור פלישות, פשיטות, כיבושים וניסיונות השמדה. ניתן ליחס את עמידתם האיתנה של תושבי קרבאך גם לאופיה ההררי של הארץ, שאפשרה שלטון מקומי דומיננטי על פני שלטון ישיר של האימפריות השונות ששלטו בקווקז במרוצת השנים. במהלך המאה השבע עשרה ניצלו "המליקים", השליטים המקומיים בקרבאך, את חולשתה של האימפריה הפרסית ששלטה באזור, איחדו את נחלותיהם והקימו ישות מדינתית ארמנית. בתחילת המאה ה- 19 עת פלשו הרוסים לקווקז, היו אלו אותם "המליקים" הארמנים של קרבאך שהשכילו לחבור לצד המנצח וסייעו לפולשים מהצפון לנצח במלחמה ולהביא להסכם כניעה פרסי שנחתם בכפר גוליסטן שבקרבאך.

פסל "אנחנו ההרים שלנו" – סמלה של נגורנו קרבאך (צילום: ירון וייס)


שמה השגור של המדינה, "נגורנו קרבאך" מעיד על האימפריות הרבות ששלטו בה. נגורנו ברוסית זה "הררי" ואילו משמעות השם "קרבאך" הוא "גן שחור" בערבוב של טורקית ופרסית. הארמנים לעומת זאת מכנים את ארצם "ארצאך" על שמה של הנסיכות הארמנית ששלטה באזור בתחילת האלף הראשון לספירה.

עם סיום מלחמת העולם הראשונה הכריזו ארמניה ואזרבייג'אן על עצמאותן מהאימפריה הרוסית. הבעלות על שטחה של נגורנו קרבאך נותר במחלוקת בין שתי המדינות. כתוצאה מהוואקום השלטוני שנוצר, הכריזו תושביה הארמנים של קרבאך שהיוו למעלה מ- 95 אחוז מתושבי החבל על הקמת ישות מדינתית עצמאית. אולם בשנת 1920 עם פלישת הצבא האדום למדינות הקווקז תמו גם ימיה הקצרים של ישות זו. לימים, בהחלטה פוליטית של  סטאלין, סופחה נגורנו קרבאך לרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'אן. להחלטה זו היו מספר טעמים:  השלטון המרכזי במוסקווה ביקש ליצור רפובליקות סובייטיות הטרוגניות מבחינה אתנית שלא יהוו איום על השלטון המרכזי (הפרד ומשול). מסיבה זו סופחו מחוזות בהם כמעט כל האוכלוסיה היתה ארמנית למדינות השכנות כגון גיאורגיה ואזרבייג'אן. באותה תקופה של תחילת שנות העשרים במאה הקודמת, הייתה התקרבות מדינית בין טורקיה לבריה"מ, כאשר האחרונים ביקשו לרצות את הטורקים בכך שקרעו מחוזות בעלי דומיננטיות ארמנית מהרפובליקה הסובייטית של ארמניה, והעבירו אותה לרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'אן, אחיהם האתניים של הטורקים.
סטאלין חשש גם מכך שישות ארמנית גדולה ומאוחדת תהווה איום על שלמותה של ברית המועצות. לכן ביקש לפורר אותה. כדי לפייס את תושביה הארמנים של קרבאך, הסכימו הסובייטים להקים בחלק משטחה סוג של אוטונומיה תרבותית ומינהלית בה תינתן האפשרות לארמנים לנהל באופן חלקי את ענייניהם בכפוף לשלטונות הרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'אן. כך נולד "האובלאסט" הסובייטי של נגורנו קרבאך.

במהלך שבעים שנות שלטון ברית המועצות בחבל (באמצעות הרפובליקה הסובייטית של אזרבייג'אן), העבירו השלטונות לשטחי נגורנו קרבאך אוכלוסיות שאינן ארמניות. מצד אחד הם עשו זאת כדי לדלל את הרוב הארמני באוכלוסיה ומן הצד השני כדי לפתור בעיות אתניות באזורים אחרים של ברית המועצות. אל החבל הועברו מיעוטים אתניים כגון הטאלישים (קבוצה אתנית ממוצא פרסי המתגוררת לחופו המערבי של הים הכספי), מסחתים (קבוצה אתנית ממוצא טורקי שגורשה מגיאורגיה בזמן מלחמת העולם השניה ולא הורשתה לשוב למולדתה), כורדים ואחרים. דווקא רבים מהאזרים הטורקים, המהווים את רוב תושביה של אזרבייג'אן, נמנעו מלעבור אל חבל ארץ הררי זה מתוך רצון להימנע מחיכוך עם הארמנים יריביהם ההיסטוריים. למרות הניסיון לשנות את המאזן הדמוגרפי בחבל, נותרה נגורנו קרבאך בעלת רוב ארמני מובהק. בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, עת הבינו הכל כי ימיה של ברית המועצות ספורים, ביקשו תושביה הארמנים של נגורנו קרבאך להסתפח לארמניה. השלטון המרכזי במוסקווה, שאט אט איבד את הדומיננטיות שלו ברפובליקות ברית המועצות, ביקש להקפיא את המצב הקיים כדי להימנע ממתן לגיטימציה לדרישות דומות מצד קבוצות אתניות אחרות המרכיבות את האימפריה הקורסת.
סירובם של שלטונות מוסקווה לאיחוד החבל עם ארמניה גרם לפרוץ עימותים אלימים בנגורנו קרבאך שגלשו גם למדינות השכנות אזרבייג'אן וארמניה. עימות אשר הסלים עם הזמן והביא למלחמה כוללת.

בתאריך 02/09/1991 מספר חודשים לפני פירוקה הרשמי של ברית המועצות, החליטו תושביה הארמנים של נגורנו קרבאך להכריז על עצמאותם מברית המועצות על יד הקמת מדינה עצמאית בשם "רפובליקת ארצאך". בהמשך אותו החודש הכריזה גם ארמניה על עצמאותה ובחודש שלאחר מכן עשתה כך גם אזרבייג'אן. הלחימה בחבל נמשכה עד שנת 1994 אז נחתם הסכם הפסקת אש. תוצאות המלחמה שנמשכה כשש שנים (משנת 1988) היו הרות אסון לשני הצדדים. המלחמה גבתה כשלושים אלף הרוגים. לארמנים לא התאפשר יותר לחיות באזרבייג'אן ואילו לאזרים לא התאפשר לחיות בארמניה. כתוצאה מכך למעלה ממיליון איש מתושבי ארמניה, אזרבייג'אן ונגורנו קרבאך נאלצו לעזוב את בתיהם ולהפוך לפליטים.

מבחינה צבאית מדובר היה בניצחון גדול לרפובליקת ארצאך. מעטים מול רבים הצליחו הארמנים של קרבאך לגרש את הצבא האזרי שפלש למדינה ולהשתלט על שטח הכפול מגודלו של המחוז בתקופה הסובייטית, הכולל בתוכו גם את השטחים ההיסטוריים של קרבאך. אולם מבחינה מדינית מדובר היה בכישלון חרוץ.
מדינות העולם ביקשו לשמור על סטטוס קוו בגבולותיה של ברית המועצות לשעבר ולכן נמנעו מלהכיר בריבונותה ובעצמאותה של רפובליקת ארצאך. נוצר מצב של "סכסוך קפוא" בו מצד אחד נמנעות מדינות העולם מלהכיר בעצמאות רפובליקת ארצאך אך מן הצד השני גם לא נותנות לגיטימציה לתביעות אזרביג'אן לריבונות על שטחי המדינה.

מאז הפסקת האש נמנעת ממשלת אזרבייג'אן מכל ניסיון להביא לנורמליזציה. נשיא אזרבייג'אן אילהם אלייב מכריז השכם והערב כי יום יבוא ויכבוש את קרבאך בכוח הזרוע. לשם כך הוקם באזרבייג'אן צבא שנחשב לאחד המודרניים במדינות ברית המועצות לשעבר. לעומת אזרבייג'אן,  ממשלת ארמניה מצהירה כי תהיה מוכנה לדון על עתיד האזור ובתנאי שתושביה הארמנים של קרבאך ימשיכו לשמור על עצמאותם. התפרצות אלימה התרחשה בחודש אפריל בשנה שעברה וגבתה מאות קורבנות משני הצדדים. גם בימים אלו נמשכת מלחמת התשה בה נהרגים מידי שבוע חיילים משני הצדדים הלוחמים. במרוצת השנים גיבשה ממשלת אזרבייג'אן "רשימה שחורה" של אישים מרחבי העולם, הכוללת פוליטיקאים, עיתונאים, אומנים ומפורסמים אחרים שביקרו ברפובליקת ארצאך או הביעו תמיכה בעצמאותה. כל תייר הנושא בדרכונו חותמת כניסה לרפובליקת ארצאך מסורב אוטומטית מלהיכנס לאזרבייג'אן ואף צפוי למאסר אם יעשה כן. על בסיס עילה זו, כמו גם על ביקורת שפרסם על המשטר בבאקו, החליטה ממשלת אזרבייג'אן לעצור את הבלוגר הישראלי אלכסנדר לפשין ולהעמידו למשפט.

נוף טיפוסי בנגורנו קרבאך (צילום: ירון וייס)

האובססיביות של שליט אזרבייג'אן בנוגע לחבל הארץ הארמני העצמאי נובע הן מהצורך לחזק את הזהות הלאומית האזרית והן מהצורך לבצר את שלטונו. מבחינת הזיכרון הלאומי האזרי, נגורנו קרבאך היתה חלק מן הרפובליקה הסובייטית האזרית. כעת משאזרבייג'אן הפכה לעצמאית, שליטיה אינם מקבלים את המצב בו חזרה קרבאך לשליטת תושביה. בנוסף לכך, באזרבייג'אן הנשלטת מזה למעלה מעשרים שנה על ידי משפחת אלייב, קיים פער עצום בין עושרה של המדינה עתירת מקורות האנרגיה לבין רמת החיים הנמוכה של רוב תושביה. מדובר על מדינה עשירה עם תושבים עניים אשר נשלטת על ידי אליטה עשירה ומנוכרת. כדי ליצור לכידות לאומית סביב המשטר המדכא, בחרו קברניטי המדינה לטפח אוייב דמוני שיצדיק את הקורבנות אותם נאלץ הציבור להקריב. אם ייפתר הסכסוך בקרבאך בדרכי שלום, הזעם הציבורי ההולך ומתעצם יופנה כלפי השלטונות. על כן, חשוב להם לתחזק את הסכסוך עד אין קץ.

מאידך, הארמנים רואים באיומי ממשלת אזרבייג'אן ניסיון להמשיך ולהרחיב את הג'נוסייד (רצח העם) שבוצע בהם בתחילת המאה העשרים. למרות זאת, ישנם כאלו הטוענים כי קישור הסכסוך בקרבאך לג'נוסייד הארמני מלפני כמאה שנה אינו מוצדק ואף גורם נזק למאמציהם להביא להכרה בינלאומית נרחבת.

מבחינת הזיכרון הלאומי הארמני, הג'נוסייד הוא פצע פתוח שטרם הגליד וכנראה לא יגליד גם בעשרות השנים הקרובות. בניגוד לעם היהודי שאיבד שישה מיליון מבניו על אדמת נכר, הג'נוסייד הארמני בוצע באדמת המולדת הארמנית המשתרעת מאזור אגם ואן שבטורקיה במערב ועד לנגורנו קרבאך שבמזרח. מולדת בה חיו הארמנים אלפי שנים עד תחילת המאה העשרים. מבחינתם של הארמנים, אובדנם אינו כולל רק את הקורבנות הרבים, אלא גם את האובדן של כשמונים אחוזים מאדמת מולדתם ההיסטורית אשר כיום "נקייה" מארמנים. עבורם לא יעלה על הדעת לאבד שטחים נוספים מאדמת המולדת.

על כן, אלו שמנתקים את הזיקה בין המאבק הלאומי הארמני הנוכחי לבין רצח העם מלפני מאה שנה, חוטאים בהבנת נשמת האומה הארמנית ורצונם בצדק, חיים וכבוד.
לארמנים ברור שהפסד במלחמה על קרבאך היה גוזר גירוש על תושביה הילידיים של הארץ כפי שהתרחש לפני כמאה שנה בחלקים המערביים של ארמניה ההיסטורית הנשלטים כיום על ידי טורקיה. מבחינתם, אבדן שטחים נוספים אינו בא בחשבון.

אסיים באזכורו של גיבורה הלאומי של רפובליקת ארצאך, לוחם עשוי ללא חת המכונה "אבוֹ" אשר מסמל עבור הארמנים בכלל ובקרבאך בפרט את התחייה הלאומית והשיבה למולדת. "אבוֹ" הוא כינויו המחתרתי של מונטי מלקוניאן אשר נולד בשנת 1957 בארצות הברית להורים ממוצא ארמני. בהמשך חייו עבר לחיות במחיצת הקהילות הארמניות באיראן ובלבנון, הצטרף לארגון המחתרת הארמני "אסאלה" והיה מעורב בדברים שהשתיקה יפה להם. עם פרוץ הקרבות בקרבאך הצטרף לכוחות הלוחמים וחיש מהר התקדם בסולם הדרגות והיה לאחד ממפקדיו הבכירים של צבא השחרור של קרבאך. עקב ידיעתו את השפה האנגלית על בוריה, היה מרואיין מבוקש מאוד בקרב אמצעי התקשורת הבינלאומיים ושימש כפניה של האומה הארמנית הנלחמת על חירותה. כגיבור טרגי מיתולוגי, נפל "אבוֹ" בשעת הקרב סמוך לניצחון הסופי במלחמת השחרור של קרבאך.
לפני מותו טבע את הביטוי השגור בפי כל אחת ואחד מתושביה של רפובליקת ארצאך: "אם נפסיד את קרבאך, יהיה זה הדף האחרון בהיסטוריה של העם הארמני".

מחבר המאמר (משמאל) עם באקו סהאקיאן נשיא רפובליקת ארצאך (נגורנו קרבאך)