בדליית אל כרמל הובא למנוחות אלוף משנה אחסאן דקסה, שנפל אתמול (ראשון) בקרב בג'באליה שברצועת עזה.
אלפים ליוו את אל"מ דקסה, מפקד חטיבת 401, בדרכו האחרונה, בהם שר הביטחון יואב גלנט, המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית השייח' מוואפק טריף, ראש מועצת דליית אל כרמל רפיק חלבי, נכבדי העדה, תושבים וחיילים.
אלמנתו הודא ספדה לו: "אחסאן היה נוכח בכל פינה בבית. גם כשלא היה וגם כשנעדר למשך הרבה זמן, עדיין היה מאוד מאוד נוכח בינינו, ונדאג שכך גם יהיה תמיד. אחסאן האמין בדרך שלו וגם האמין שדרך התרומה הצנועה, ככה הוא נהג להגיד, הוא יוכל להשפיע על עתיד טוב יותר כאן. אז אני מנצלת את הבמה הזאת לבקש שהדרך שהוא עשה, שבה בחר, שהיא לא תהיה לשווא. אני זכיתי בחבר לנפש, מעבר לזה שהוא היה אהוב ליבי".
שר הביטחון גלנט אמר בלוויה: "אחסאן היה מנהיג טבעי לפקודיו ומקור עוצמה. אין מילים שיביעו נחמה ברגע הקשה הזה. לצד הכאב הגדול, הכבד מנשוא, ראוי כי דמותו של אחסאן – הבן, הבעל והאבא, המפקד והלוחם – תהווה מקור גאווה ועוצמה לעדה הדרוזית בכל רחבי מדינת ישראל.
"אני מבטיח לכם כי נעשה הכל כדי להנציח את דרכו ואת ערכיו של אחסאן ונמשיך לצעוד לאור דרכו ובמשעולי מורשתו. גם היום, כאשר אנו כואבים את האובדן והאבל הכבד, ואולי דווקא ברגעים האלה, אנו חייבים להמשיך במימוש יעדינו עד אשר נשיג את מטרות המלחמה ונהיה ראויים לנפילתם של הטובים שבבנינו. בשם מערכת הביטחון על כל מרכיביה, בשם דורות של מפקדים וחיילים, אני מצדיע לך אחסאן ומודה לך על חיים של שליחות, מופת והקרבה. יהי זכרך ברוך ונצור בליבנו לעד".
סגן הרמטכ"ל, האלוף אמיר ברעם, ספד לדקסה: "רק בן 41 היה אחסאן שנפל בקרב. הוא היה הראשון לטהר את הסמטאות ממחבלים וגם הראשון ליפול שם חלל. בן הארץ היה ואוהב גדול שלה. תחושת האחריות העמוקה שלו, נאמנותו למדינה וגאוותו בעדה, מסירותו ואחוות הלוחמים, כל אלה הביאוהו להיות שם, במקום שבו נפל על משמרתו. דרכנו נפגשו פעמים רבות לאורך השירות ובכל החזיתות. בדמותו, באישיותו ובדרך חייו הערכית והצבאית באו לידי ביטוי כל הטוב הראוי והנאצל שבחיי איש צבא קרבי.
"צ'רצ'יל אמר על שכמותו, מחבב אני איש המחייך בשעה שנלחם. לכן אהבתי אותו אהבת נפש. הערכתי מכל את מנהיגותו המיוחדת, שקטה ושופעת ביטחון עצמי. המפקד הבלתי ממונה, כלומר זה שיכולת הפיקוד שלו טבעית והיא צומחת מקרב האנשים מלמטה כלפי מעלה. אחסאן לא הלך בדרך הסלולה ולא היה כפוף לרוטינה הצבאית המקובלת. הוא היה מקורי, גם בפעולתו. הוא ידע את סוד התאמת האמצעים למצבים המסוכנים ביותר, ולאחר שקבע לו דרך פעולה, לא נרתע משום דבר. הוא היה המפקד הכי ישראלי שפגשתי. הוא אשר צדקת הדרך מפעמת בו והוא יודע להסביר למה נלחמים".
בסיום דבריו פנה לבני העדה: "לעדה הדרוזית היקרה והכואבת אשר איבדה במלחמה 13 מבניה ומורשתה הישראלית הלוחמת חקוקה באותיות זהב בספר גבורות ישראל, אני מבקש לומר שקורבנה שב ומזכיר לנו את גודל האחריות המוטלת עלינו. לשמור מכל משמר על מדינת ישראל, על מה שבנינו יחדיו כחברה אחת, ולעשות הכל להגן על קיומנו וביטחוננו בארץ הזאת. זכרו תמיד שחיזבאללה בצפון, חמאס בדרום ומשמרות המהפכה באיראן לא הבחינו בין צבע, דת, ולכן למרות השוני והמחלוקת, עלינו לשמור על צוואתו של אחסאן וצוואתם של חללי צה"ל כולם. רק הביחד הישראלי ינצח".
קבוצת לוחמים מהחטיבה שנשארו אנונימיים לבקשתם, דיברו על האובדן הגדול: "הוא היה המח"ט שלנו. זה כאב גדול מאוד, עושים מה שצריך, אבל זה כואב".
אחד מתושבי דליית אל כרמל שהגיעו לחלוק כבוד אחרון לאל"מ דקסה הוא קטייש פאריס: "לא הכרתי את אחסאן, אבל הוא היה חבר של אחותי. לא ידענו כמה הוא היה גיבור ומוצלח. יש תחושה של אבידה, אבידה גדולה. אני הולך לכל לוויה באזור שלי, יהודים או דרוזים".
רועי טוניק מחמ"ל 'אחים לנשק', היה בדרכו לבית העלמין בעוספייה: "הפריע לי שלא היו דגלים של העדה בטקס, רק דגלי ישראל. האנשים האלה נותנים כל כך הרבה, אבל את הבתים שלהם לא מסדירים בכלל. גלנט, שאני דווקא מעריך, מדבר שם על להילחם למען המדינה, להתגייס, ומאפשר חוק ללא גיוס חרדים. איזה שיעור באחדות, בציונות, הם נותנים לנו בסבלנות שלהם".
דקסה, שהיה דמות נערצת בעדה הדרוזית, הותיר אחריו את אשתו הודא, ושלושה ילדים – עומרי, ריף ויסמין, בני 4, 9 ו-14.