"משבר אמון זה דבר מאוד פשוט. לא רוצים לדבר איתך. ואם כבר מדברים, אז לא מאמינים למילה ממה שאתה אומר". במשפט קצר, קשה, לוכד גור כץ (61), ראש צוות הקישור לרשויות במנהלת תקומה, את מה שהייתה עבורו נקודת הפתיחה של עבודתו במנהלת, אי שם בנובמבר 2023. "אתה שומע משפטים כמו: 'אני חושב שאתה אומר דברים שאתה לא מסוגל לעשות', ו'לא עשית אז, אין שום סיכוי שתעשה היום'. אני מבין את זה".

לכץ, שהתבקש להיות הפנים שיבנו מחדש את הקשר בין המדינה לתושבי העוטף, זהו ריאיון ראשון לתקשורת מאז נכנס לתפקידו במנהלת. הוא נשוי ואב לארבעה, יליד קיבוץ נחל עוז, להורים ממקימי הקיבוץ, ומתגורר בעשור האחרון בקיבוץ ברור חיל.

"משבר האמון זה שבר שחוצה כל גבול ותחום. עוד בימי גיבוש צוות ההקמה של המנהלת, היה ברור שנצטרך להתייחס לשאלה איך משקמים אמון בין אנשים שנפגעו בצורה כזאת, לבין המדינה שמואשמת בכל הפגיעה הזו. הבעיה היא שאף אחד לא יודע איך עושים את זה. עבדתי מול הקהילות שפונו בהתנתקות ואין בכלל מה להשוות. אין ספר הפעלה לאירוע כל כך חסר תקדים כמו שבעה באוקטובר".

נפגשנו בשכונה הזמנית לתושבי כפר עזה שנבנית בתחומי קיבוץ רוחמה כבר יותר מחצי שנה. הטרקטורים, המנופים והפועלים עובדים במרץ רב, ושלטי 'ברוכים הבאים' בצבעי ילדים כבר מעטרים חלק מהדלתות. "אם המטרה שלנו הייתה להביא לאנשים בלוקים לחיות בהם, הם לא היו באים", אומר כץ, שיש לו חלק מרכזי בארגון פתרונות הביניים הזמניים של 13 קיבוצים ומושבים.

מצד אחד, כבכיר במנהלת תקומה הוא פניה של המדינה, שאותה התושבים מאשימים בהפקרה; ומצד שני הוא בן המקום שבונה את עצמו מחדש יחד איתם. על אף הטראומה, הוא לא מרגיש שחווה משבר ביחסים עם המדינה. כבעל רזומה עשיר של תפקידים רשמיים, ושירות מילואים פעיל ביחידה מובחרת, הוא מנסה להראות לתושבים שהמדינה איתם, לא נגדם, גם אחרי האסון הקשה בתולדותיה.

"אני והמנהלת צריכים להוכיח שאנחנו רוצים בטובתם של היישובים, אבל מהצד השני לא לאפשר להם להיות במקום של: 'תביא לי ותעזוב אותי'", מסביר כץ. "תקומה היא לא משרדי הממשלה. אנחנו נמצאים בתווך המאוד עדין בין המדינה, שלמשרדים שלה צריך להסביר את הצרכים של היישובים, לבין התושבים שבסופו של דבר חייבים את העזרה הזו. לא אחד נגד השני, אלא המדינה עבור אזרחיה".

"מדינה לא יודעת לעבוד מול אזרח, ואפילו לא מול יישוב"

מנהלת תקומה, שאמונה על הליך השיקום של 47 יישובי העוטף (בהם העיר שדרות), הוקמה רשמית בתחילת נובמבר 2023. כחלק מפריסת מערך השיקום – הכלכלי, האדריכלי, הרווחתי, הוחלט על הקמת רשת רכזי תקומה, שכץ עומד בראשה. הרכזים הם בעלי תפקידים רשמיים עם ניסיון בניהול קהילתי והם אמורים לנהל את צורכי קהילתם מול תקומה.

"מדינה לא יודעת לעבוד מול אזרח, ואפילו לא מול יישוב", אומר כץ, "במצב רגיל יש לך משרדי ממשלה ורשויות, ואנחנו נאלצנו להיכנס באמצע, לתת פתרונות לאלפי צרכים יישוביים ופרטיים, מאות משימות שהמדינה פשוט לא יודעת לזהות והרשת מציפה למעלה. בתוך מערכת היחסים הזו, המטרה שלי היא לעמוד על האינטרסים של היישובים מול המדינה".

"אנחנו נמצאים בתווך המאוד עדין בין המדינה, שלמשרדים שלה צריך להסביר את הצרכים של היישובים, לבין התושבים שבסופו של דבר חייבים את העזרה הזו"

תהליך קבלות ההחלטות של הממשלה מול העוטף נאמד בהתקשרויות של כ-19 מיליארד שקלים שיתפרשו על פני חמש שנים, ומתנהל בעיקר באמצעות קולות קוראים והחלטות רוחביות. האחריות של כץ היא שהכסף וההחלטות לא יונחתו על הקיבוצים כאמת מוחלטת שאין בלתה, ושיתקיים מרחב שיח.

"מישהו שמע פעם על קיבוץ שמקבל החלטות בלי אסיפה?", הוא צוחק. "הקהילות צריכות לקבל את ההחלטות בדרך שלהם, אבל המדינה לא יודעת איך להתנהל מול דבר כזה. כאן אני נכנס, כדי לאפשר לקהילה לשמור על עצמה ולקבל את ההחלטות בתוך הקהילה. אנחנו בונים את הדיונים לפני שהם מגיעים לאסיפה של היישובים, מלווים את תהליך קבלת ההחלטות, ואחרי זה מפקחים שהן מתבצעות".

אילו בעיות פגשת?
"כל בעיה – מחומרי בניין לשיקום שלא הגיעו; הסעות למערכת החינוך הזמנית שלא עובדת; ותקיעות בשירות הרווחתי בשכונות הזמניות. תקומה לא מחליפה את עבודת הרשות, אלא מארגנת ומסדרת שהדברים יעבדו. יש לנו אחריות שכל תקציבי תקומה שהופנו ליישובים ימומשו, וכולי תקווה שבעוד חמש שנים נעמוד בכל מטרותינו ולא יצטרכו אותנו יותר".

אחד המתחים, שעליהם הוא מצביע מהעבודה הצפופה שלו מול היישובים, בעיקר הקיבוצים והמושבים, הוא המתח בין הרצון של היישובים לעצמאות, לבין הצורך לקבל הכוונה. הוא מודע לביקורת העולה ביישובים, בין היתר על מחסור בכסף; קצב התקדמות הליכי השיקום; והמענה ליישובים המפונים לטווח הארוך, אך עומד על כך שלמנהלת, ובתוכה לפעילות שלו, יש מקום חשוב בהחזרת האמון ברשויות המדינה.

"לפני שנה לא ידעתי להגיד איך ואם בכלל תיראה החזרה הביתה. היום אני אומר בוודאות: 'אין קהילה בעוטף שאומרת שלא חוזרים הביתה'. הקמתה המהירה של המנהלת והעבודה המקצועית של הצוותים הביאו את החזרה הביתה לדבר שלא מטילים בו ספק".

"להסביר לצבא שטרקטור זה לא טנק"

לזכות כץ והקולגות שלו אפשר כבר לזקוף את ההצלחה המשמעותית להחזיר את החקלאות ל-75% משדות העוטף עד דצמבר 2023, הכול תחת אש; עשרות הסכמי פיתוח ושיקום שיאפשרו הכנסת ציוד בניין ליישובים החרבים; הקמתם של כל פתרונות הדיור הזמניים, שחלקם כבר אוכלסו; והעמדת מערכת החינוך לרשות התושבים, שכללה מערך תיאום חסר תקדים של עשרות יישובים, מועצות ומוסדות חינוך בשיתוף פעולה עם משרד החינוך והשר יואב קיש – הישג שכץ גאה בו במיוחד, שאיפשר לאלפי משפחות מפונות את מינימום הוודאות לגבי השנה הקרובה של ילדיהן. "הבנתי שאם אני בא למישהו ואומר: 'סמוך עליי, זה יקרה', למה שהוא יקשיב לי? לכן אמרתי שבונים ביחד, בשיח ושותפות".

"קבלן חיצוני מגיע לקיבוץ ורואה תופת. מבחינתו – להרוס ולבנות. פשוט, לא? פה אנחנו מתערבים ומכניסים חשיבה מסוג אחר, שבוחנת עוד היבטים של מהו השיקום הפיזי"

בשביל לזרוע יש לחקלאי עובדים, כלים ושדות; למורים יש צוות חינוכי וניסיון; לקיבוצים יש אדריכלים וצוותי בניין. בשביל מה הם צריכים מנהלת על הראש?
"אני לא בא להחליף את החקלאי. המשימה שלי הייתה לבוא לצבא ולהסביר להם שטרקטור זה לא טנק. קודם כול נדרש האומץ של החקלאים שיצאו לעבוד, אבל היה צריך לתווך מערכת תיאום שלמה בין היישובים, המדינה והצבא. הזריעה היא גם חלק משיקום הקהילה, זה להגיד לעצמך: 'נפגעתי, אבל אני עומד'. אלו צרכים שלא בהכרח הוצגו בהתחלה, בטח כשלא היה ברור אם יהיה אפשרי להחזיר את החקלאות בשדות הקרובים, וזה קרה כי הייתה מנהלת שזה היה חשוב לה וידעה לארגן את זה.

"קבלן חיצוני מגיע לקיבוץ ורואה תופת. מבחינתו – להרוס ולבנות. פשוט, לא? פה אנחנו מתערבים ומכניסים חשיבה מסוג אחר, שבוחנת עוד היבטים של מהו השיקום הפיזי. זה תהליך שמאריך את השיקום, אבל מאפשר לעשות אותו בשיחה. צריך להבין שבלוקים וברזלים שלמים שנכנסו ליישובים זה דבר מאוד לא מובן מאליו. בשביל זה הייתה צריכה להיווצר אינטימיות ואמון בין הצדדים.

"כך גם בחינוך. המורה הוא הבסיס להכול. אבל גם הבסיס צריך כלים: תשתית שתאפשר שבית הספר ייפתח – שיהיו מבנים ומיגון והסעות ומערכת שלמה שתדע לארגן את הדברים. בשביל זה אנחנו הולכים ונפגשים עם שר החינוך ועומדים על כך שהכול יעבוד".

"הסולידריות עמדה אצלנו במבחן"

 איזה שינוי אתה מזהה שהקיבוצים עברו בשנה האחרונה?
"ההיבט הקהילתי הפך לדומיננטי וחשוב יותר. החשיבה הקיבוצית מאופיינת בקו תכנוני-ניהולי-אופרטיבי, ועכשיו משהו התחדש. שעת המשבר גילתה לו את כוחה של הקהילה. השותפות הבין-אנושית הפכה 'לדבר האמיתי'. אני אומר את זה גם ממקום אישי. הסולידריות עמדה אצלנו במבחן".

הקיבוצים, כמוסד, עוד רלוונטיים?
"קיבוצים היו מוצבים צבאיים והם אלו שנפגעו הכי קשה. הייעוד שלהם מדבר בעד עצמו דרך המספר הנורא של הקורבנות. המהות שאיתה נבנו הקיבוצים נשארה אותה מהות – עבודה והגנה. אני רוצה להאמין שהיציבות הקיבוצית תדע לעמוד בהמשך".

במה אתם עדיין לא עומדים?
"תקומה אומנם לא אמונה על הביטחון, אבל צריכה לבנות את תחושת הביטחון. יש לנו מטרה לאפשר עד סוף 2025 את החזרה לכל 13 היישובים שפונו לתקופה ארוכה. אנחנו צריכים לעמוד בה. במקביל, יש לנו צמיחה דמוגרפית לייצב. ב-6 באוקטובר עמדנו על קצב גדילה מהגבוהים בארץ. ברור שהייצוב לא יקרה תוך שנה, אבל אחרי שנשקיע בכל מה שצריך, נחזור לאותם המספרים. לנו יש את האחריות שלנו להעמיד את התנאים שזה יקרה. אני אומר כל הזמן לקהילות שלנו: למנהלת אין זכות להגיד 'אנחנו מחזירים אתכם הביתה'. אנחנו, המדינה, הוצאנו אתכם מהבית, ועכשיו זו האחריות שלנו שיחזרו תחושת הביטחון והיציבות שיאפשרו לכם לחזור הביתה".