אם להסתמך על הניתוח של הפסיכולוג החברתי הדגול אריך פרום בספרו "מנוס מהחופש", הרי שאנו עומדים בפני תופעה המסוכנת ביותר לשלום העולם מאז היטלר. זוהי תופעת דונלד טראמפ. יחסיו עם נתיניו הם של שליטה על המונים החסרים שיקול דעת רציונלי וחולשה אישית, (כאשר אחריות גדולה מוטלת על ידי ההגמוניות הקודמות שלא שיתפו את ההמונים בעושר העצום) וההמונים אבודים מאבדים את אישיותם ומוכנים להתמסר למנהיג כוחני ודורסני שבאישיותו מעניק לכל אחד ואחד מהם אשליה של כוח, ואת האשליה של כוח הם שואבים מכוחו של המנהיג "העושה חיל" ומקבלים טעם חדש לחיים, טעם נרקוטי לגמרי המעניק עצמה ליחיד.
המנהיג מצדו, וכיום יש לומר זאת בקול רם דונלד טראמפ, ניחן בשאיפה אינסופית לכוח ומקיים עם ההמונים יחסים סאדו מזוכיסטים, לפי אריך פרום. אצלו כל אחד, כל גורם הינו פיון במשחק שלו לצבירת כוח. ואצלו בניגוד למשחק שחמט, אין מנצח ואין מפסיד בסופה של המערכה. יש רק מנצח אחד כל הזמן. הוא עצמו. ולכן, במשחק הזה אין גבולות ואין מחסומים למהלכיו. לא ביבי ולא אריק שרון הכוחניים, הגיעו לאפס קצהו של דונלד טראמפ בחוסר החסמים. ביבי ושרון הם דוגמא למנהיגים ציניים, שרון היה אפילו אירוני במהלכיו הנכלוליים, אבל בתוך נפשם הם יודעים שיש מגבלה לכוח, אם כי המודעות הזו די חלשה ואף על פי לכן אפשר למצוא אצלם אמצעי זהירות. לטראמפ אין שום חסם אישיותי (ובינתיים רק המערכת המשפטית בארה"ב והמערכת הפוליטית האמריקאית עומדות במבחן היסטורי ביכולתם להניח לו חסמים ובראשם הסנטור קיין הצופה את הסכנה לאמריקה). וזוהי דרכו המתנהלת באופן אמוציונאלי-ספונטני בהם משחקים תפקיד רק חושיו.
אם הוא חש שההמון ישמח לנקום את נקמתו בעיתונות כגורם כביכול לכל תסכוליהם, הוא לא יהסס להרוס את הגוף החשוב כל כך לדמוקרטיה. כך למשל, וכאן אני משתמש בדוגמא היפותטית, לא יהיו לו מעצורים לבוא אל המון השובניסטי המחפש את עוצמתו במנהיג שובניסטי (בתקופות אפלות בהיסטוריה השובניזם הגברי שלט ללא מצרים) ולומר לו "עובדה" אלטרנטיבית שקרית, לפיה 95 אחוז מהאנסים בעולם הן נשים, 4 אחוז מהאנסים הם טרסג'נדרים ורק אחוז אחד של מיקרי האונס מבוצעים על ידי גברים. הקהל יאמין לו. מדוע לא? הרי 47 אחוז מהאמריקאים תומכים בו בכל הצעדים המטורפים שלו כנגד התקשורת שאין להם אח ורע בהיסטוריה האמריקאית. זה מראה שההמונים מוכנים לאבד את כל האזונים הנדרשים לשמור על הדמוקרטיה. לא לשכוח שכאשר היטלר נבחר רק בשליש מהקולות בבחירות הוא השתמש באותה רטוריקה.
טראמפ יעשה את הכול ואת הכול לצבירה מטורפת של כוח אינסופי כדי להיות מלך העולם כי ככה האישיות שלו התפתחה. ילד נואש, אומלל ולא נחשב בבית הוריו ולא לחינם טראמפ מעריץ את הסרט "האזרח קיין" ורואה אותו כסרט הטוב ביותר בכל הזמנים. להזכירכם, הסרט מתאר ילד אומלל, נטול אהבה, שכל חייו נטולי הרגש היו ניסיון לתקן את ילדותו העשוקה על ידי כוחנות ודריסת אנשים אחרים וצבירת ממון וכוח. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי של איל ההון והעיתונות רנדולף הרסט שלא היסס להשתמש בכוחו העצום אפילו לשחק ככוח דוחף למלחמה בין ארה"ב וספרד תוך חלר ממאוויו החולניים, וממש כמו טראמפ, לצבור אחוזות ענק. אלא שכאן הקטש של הסיפור. בעוד שבמאי הסרט אורסון וולס התכוון להזהיר מהסכנה הגדולה של "האזרח קיין" לשלום הציבור, טראמפ יש להניח רואה בגיבור הסרט כדמות להזדהות אתה ולהתרפק עליה. לכן יש סממנים בולטים משותפים בשניהם: הריסת כל סדרי חברה וחוסר מודעות לסכנות למרקם האנושי השפוי, החפצת ההמונים תוך ניצולם מחד והסתתם ללא גבולות, וזה העיקר, החפצת האישה באקטים מצ'ואיסטים אפילו כלפי אשתו בגינונים המבזים אותה, וההיסטוריה שלו מצביעה על יחסיו הנפשיים הלא בריאים עם בנות המין השני.
ביחס לישראל, הוא הופך לאדם מסוכן מאוד לשלומה, באשר הוא משתמש בישראל כפיון במהלכיו לשליטה כנגד אויבים שהוא מעצים את מסוכנותם, כדי להלהיב ולהלהיט את ההמונים שלו. ישראל היא בת הברית שלו, וכמו במקרה של דיקטטורים בהיסטוריה, לבנות הברית הפיוניות כדוגמת ישראל, צפוי תמיד הרס עצום. מה איכפת לטראמפ מתושבי ישראל? מה איכפת אם יהרגו אלפים מהם בהרפתקאותיו. הוא יכנה אותם בהערצה "גיבורים". הרי פנדמנטליסטים התומכים בו רוצים במלחמת "גוג ומגוג" של שואה שבה יחזור לעולם המשיח ישוע ויביא גאולה לעולם.
ובנפש מסוכסכת זו, ללא גבולות, יש סכנה לשלום העולם וערעורו בהרבה בחינות לא רק מלחמתיים ישירים. הסצנה הבלתי נשכחת של הסרט "הדיקטטור הגדול" שבה מנהל בן דמותו של היטלר, יחסים ארוטיים פרברטיים עם גלובוס של כדור הארץ הבנוי מבלון גומי, כשלפתע, באמצע האקט הארוטי מתפוצץ הבלון לתדהמת הדיקטטור הנדהם. הבעיה היא שבתוך המשחקים הארוטיים האלה, (ומבחינת טראמפ אין לי ספק שיש במשחקי הכוח שלו ממד ארוטי מסוכסך) משחקים שמנהלים מנהיגים מסוג זה: מתפוצץ הבלון, מתפוצץ העולם.
