כל אחת מהן החלה לכתוב שירה על קירות עירה בנפרד, אבל סביב תקופת המלחמה הן החלו לפעול ביחד תחת הכינוי 'אגודת משוררות הרחוב'. כולן נשים, רובן אימהות, בנות גילים שונים וממקומות שונים בארץ. המשותף להן הוא האמונה שמקומן של מילים הוא במרחב הציבורי, ושיש בהן פוטנציאל מרפא שכל כך נחוץ לנו בימים אלה.
"אמנות גם בדרך לסופר ובדרך לעבודה"
דינה שגב (59), מורה לאמנות מכפר האורנים שליד מודיעין, היא הרוח החיה מאחורי הקבוצה, ומי שאספה את חברותיה לפעילות משותפת. שגב יוצרת ברחוב מאז 2016, ושיריה מלווים על פי רוב בציורי פרחים ארוכי גבעול.
"לקראת גיל 50 גיליתי את עולם אמנות הרחוב. זה הימם אותי, משך אותי", מספרת שגב. "סיקרנו אותי הסיפורים האנושיים שמאחורי היצירות. עשיתי חקירות כדי לאתר את האמנים, להיפגש ולשוחח איתם. נשאבתי לעולם הזה ובשלב מסוים החלטתי שאני צריכה גם להיות השגרירה שלהם. התחלתי לקיים סיורים, הרצאות וסדנאות בנושא אמנות רחוב.
"עם הזמן עלה בי החשק להביא את עצמי לידי ביטוי. שנים שאני כותבת. יש לי מחברת שירים מכיתה ג', אבל תמיד כתבתי למגירה. הטקסט הראשון שכתבתי ברחוב לא היה שלי, אלא משפט מעולם הבודהיזם. אבל האיש שלי אמר לי: אם את כבר כותבת, תביאי את עצמך.
"אני מרגישה שחשוב שהאמנות והחיים יהיו מעורבבים, שלא נפגוש אמנות רק כשאנחנו מחליטים ללכת לתערוכה, ויודעים בדיוק מי ומה נראה, ומישהו שם אצר ובחר עבורנו את האמנות. זו איכות לגמרי אחרת כשאנחנו פוגשים אמנות פתאום בהפתעה, 'בתוך החיים', בדרך לסופר או לעבודה".
"לשים את הלב על הקיר זה כמו זעקה"
סתיו ברבי (34) היא מוזיקאית, אמנית ספוקן-וורד ומנחת סדנאות כתיבה מתל אביב.
"למילה הכתובה יש את הכוח לעזור לנו להכיר את עצמנו טוב יותר", היא אומרת. "כשמוציאים אותה החוצה היא מאפשרת להכיר גם אחרים. כמו שניסים תופסים אותך בהיסח הדעת, גם אמנות רחוב תופסת אותך בהיסח הדעת. האפשרות לשים את הלב על הקיר זה כמו זעקה. אנשים מוצאים ברחוב לפעמים את המילים שהם חיפשו. כשפוגשים אמנות ברחוב זה כמו תזכורת של החיים שפותחת את הלב, מאפשרת דיאלוג, ומזכירה לנו ללכת בעיניים פתוחות. כי אין לנו מושג מה יקרה היום – אולי יקרה נס?".
"צורך לצעוק מעומק הנשמה"
תמרה לילך מזומן (41), במקור מטבריה ומתגוררת כיום ברמת גן, כותבת ברחובות מעל לעשור. שני ספרי שירה פרי עטה ראו אור. היא ביבליותרפיסטית (טיפול וליווי אישי בכתיבה) וכותבת גם סיפורי חיים.
"כשהתחלתי לכתוב זה היה ממקום של צעקה. פחות חשבתי איך זה משתלב בסביבה, אבל היה בי הצורך לצעוק, מעומק הנשמה.
"מילים זה דבר מאוד משמעותי עבורי, ואני מאמינה שזה כלי גם עבור אחרים לרפא את הנפש ולהגיע לחיים יותר ממומשים". ברחוב, היא חותמת על שיריה בכינוי 'כתיבה תמRה'.
"להביא מקום אינטימי, רגיש, ללא מטרת רווח"
רוזה רחלי פיירמן (33), במקור מתל אביב אבל כיום מגבעת עדה, היא אמנית רב-תחומית בוגרת בצלאל, אבל את עשייתה האמנותית החלה דווקא ברחוב. לפני כ-8 שנים החלה ליצור עבודות צפופות ועמוסות מילים תחת שם העט Ms. Question Mark.
"הייתי אז בתקופת מעבר, ומשהו ברחוב נתן לי את הסיפוק שלא צריך לשאול או לחפש אישורים – פשוט ליצור ולהביע את עצמי. זה נבע מצורך מאוד חזק".
גם היום מילים הן חלק משמעותי מיצירתה, ברחוב ומחוצה לו, וזאת לצד פיסול וציור. בתקופת לימודיה צמצמה את פעילותה ברחוב, אבל היוזמה ליצירה משותפת במסגרת הפרויקטים של 'אגודת משוררות הרחוב' משכו אותה חזרה.
"גדלתי בתל אביב ואני רוויה באינטנסיביות של העיר. יש כל כך הרבה מסרים – בעיקר פרסומות. "לפגוש פתאום שירה ברחוב, זה להביא מקום אינטימי, רגיש, ללא מטרת רווח. נטו מפגש של לבבות. זה דבר שחסר בעיר, וזו הסיבה שזה חשוב ברחוב. מסרים גם יותר אינטימיים של רוך".
חיבה לדיסוננס בין שירה ורעש הרחוב
מיכל דוד (38) מרמת השרון היא מורת דרך ומדריכת סיורים בתל אביב.
"תמיד ציירתי למגירה, ובקורונה התעצבנתי על הפוליטיקאים והתחלתי לצייר גם על קירות, ומאז לא הפסקתי", היא מספרת.
מאז שנולדה בתה הקטנה, החלו היצירות שלה לעסוק בין היתר בהורות במרחב הציבורי. "התחלתי לצייר נשים מניקות בחוץ. אני מוסיפה להרבה מהעבודות שלי משפטים קצרים שמתחברים לאיור, ולפעמים אפילו שירים. שירה זה משהו שצריך להתרכז בו. זה מרכז משמעות למעט מילים, והרחוב רועש. ואני אוהבת את הדיסוננס".
"יצירה ברחוב תלויה במרחב הפיזי ובהתרחשות"
נעמה כהן-ניסן (50) ממודיעין היא מאיירת, בעיקר בצבעי שחור-לבן, מעצבת גרפית ומורה לעיצוב בתיכון. לפני כ-7 שנים, בעקבות משבר אישי, החלה לכתוב, ועם הזמן הטקסט התחבר לאיורים בקו, אותם היא מפרסמת פעם בשבוע בדף הפייסבוק שלה תחת הכינוי 'נמוש'.
"אני יוצרת יחסית מעט ברחוב, אבל מצטרפת לאגודת המשוררות לפרויקטים מרוכזים ולתערוכות פופ-אפ. יש משהו ביצירה ברחוב שמזמן משהו אחר: אתה מתכנן משהו מסוים אבל אתה תלוי גם במקום ובזמן. במרחב הפיזי ובהתרחשות. יש בזה משהו יותר ספונטני".
"פתאום אני מגלה ששורה שלי הולחנה"
מריה ורטנוב (22) מראשון לציון התחילה לכתוב שירה בגיל 10, וכותבת ברחוב מגיל 16.
"הסתובבתי בתל אביב וראיתי כל כך הרבה ציורים, מילים. חלקן של חברות שלי פה שאז עוד לא הכרתי. התחלתי לכתוב בעצמי על הקירות עם החתימה שלי, 'מריה הקדושה'.
"כשמשאירים מסר ברחוב, אתם לא מוגבלים באלגוריתם של צוקרברג. כל אחד יכול להיפגש ולפרש – ברגש, בתובנה. אני עוסקת הרבה בסוגיות של חופש, של אקטיביזם. הבנתי שבסוף מה שמשנה זה הדברים הקטנים שכל אחד עושה, ומילים הן דרך טובה מאוד להשפיע. חשוב לי גם לפרוץ את הגבולות של תל אביב, וליצור בערים נוספות ברחבי הארץ".
לדבריה, העבודות מקבלות הרבה תגובות, והאמניות מתויגות לא אחת ברשת. "זה מעניין לראות מה אנשים לוקחים מהיצירה שלך", היא אומרת, ומשתפת בסיפור: השחקן והזמר תובל שפיר, אותו העריצה כילדה, יצר איתה קשר. "מסתבר שעשיתי גרפיטי במקרה מתחת לבית שלו, וזה תפס אותו. הוא חיפש אותי חודשים כי רצה להשתמש במשפט שלי כפזמון לשיר 'שיר מהקיר', ופתאום אני מגלה ששורה שלי הולחנה".
"פסוקים שנכתבו לפני אלפי שנים רלוונטיים כאילו נכתבו עכשיו"
חנה רובינשטיין (33) מירושלים, הצטרפה לקבוצה בעקבות פרויקט משותף של קבוצת נשים חרדיות עם דינה שגב.
"אני בכלל רואת חשבון במקצועי", מספרת רובינשטיין. "בעבר דווקא כתבתי לא מעט, אבל מאז 7 באוקטובר יותר קשה לי לכתוב שירה שלי, וברחוב אני בעיקר כותבת פסוקים שמתאימים למצב, שמחברים את מה שקורה לנו עכשיו כעם לסיפור יותר גדול.
"זה מרגש אותי לראות פסוקים שנכתבו לפני אלפי שנים, אבל רלוונטיים כאילו נכתבו ממש עכשיו. הקבוצה שלנו כתבה פסוקים בכל אזור השוק והדוידקה בירושלים. יצא לי אחר כך לעמוד בשוק ביום שישי ולשמוע את השיחות בין אנשים על הפסוקים שכתבנו. בין סבא ונכד, בין אנשים עם הסלים. פותחים את המקור, מנסים להבין את המשמעות. הבאנו את התנ"ך פתאום לשוק, בין העגבניות לבצלים, ואנשים קוראים, מתייחסים. מאז אני עם אגודת המשוררות – כל פעם שיש לוקיישן או תערוכה אני באה ומוסיפה כמה פסוקים".
"כאישה, כיוצרת, חשוב ללמוד לתפוס את המקום במרחב"
עדן בן ארי (37) מיהוד, היא כותבת תוכן למחייתה, שהוציאה כבר ספר שירה אחד ועובדת בימים אלה על ספר חדש.
"ברחובות אני ממש בתחילת דרכי והצטרפתי לא מזמן לחבורה", היא מספרת. "מי שמשכה אותי לעולם הכתיבה ברחוב זו תמרה, שהכרתי בערבי שירה ביפו שהפקתי בעבר.
"כבר כמה שנים שאני מפעילה עמוד אינסטגרם בשם 'מילים על מפיות', שבו אני מעלה שירה כתובה על מפיות בבתי קפה – כתיבה בקטן, שיש בה הגבלת מקום. פתאום הבנתי שאני יכולה לכתוב גם בגדול, וזה דבר מאוד משמעותי בעיניי.
"כאישה, כיוצרת, זה חשוב ללמוד לתפוס את המקום במרחב, וזה גם דבר מאוד עוצמתי ברמה העמוקה והאישית. הרחוב מאפשר לאנשים להיחשף לא רק אליך, אלא גם לעצמם. ואלה הפידבקים שקיבלתי גם ממעט הדברים שעשיתי ברחוב. אנשים מוצאים את עצמם בין המילים. כשמישהי נתקלת במילים שלי כשהיא עצובה ומוצאת בהם נחמה, זה משמח אותי במובן הכי אותנטי שאפשר".