העיתונאי מתי פרידמן, ששירת כלוחם במוצב "דלעת" שברצועת הביטחון שבלבנון, הוציא מתחת ידו ספר תמציתי, חכם ומטלטל שמתאר היכן החלו סוגי העימותים שאיתם מתמודדת ישראל מאז ועד עתה.

הספר מחזיר את תקופת השהייה בלבנון לתודעה, (מקור: פייסבוק).

ב-18 השנים שבהן שהה צה"ל בלבנון כך זה היה: הלוחמים בעמדות המוצבים, סביבם נוף עוצר נשימה ושקט פסטוראלי, שמופר מעת לעת, ללא אזהרה מוקדמת, באש חיזבאללה. הספר "דלעת" (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2017), שכתב העיתונאי מתי פרידמן מחזיר לתודעה הציבורית את סיפורם של אלו שלחמו במלחמה ההיא. באמצעות סיפורו של של מוצב "דלעת", למן שנת 1994 ועד לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, תפס המחבר את סיפור המלחמה כולה, שנשכחה מן התודעה הציבורית. פרידמן, יליד קנדה שעלה לישראל בגיל 17, כתב שאת תהליך הקליטה שלו בישראל עבר בלבנון. "עבור כל חברי לפלוגת הנ"ט של הנח"ל המציאות בלבנון היתה מוזרה וקיצונית, אבל בעבורי היא היתה קיצונית עוד יותר" (עמוד 4). אולי זו הסיבה שהאירועים שחווה שם נצרבו עמוק כל כך בתודעתו ושכבר עשרים שנים שהנושא מעסיק אותו. הוא גם מעיד שנותר מחובר מאוד לאנשים ששירתו איתו באותם ימים. "חבר מהצבא, למדתי בשנותי הראשונות בארץ, זה לא עוד חבר. זו קטגוריה אחרת" (עמוד 111).

הספר שכתב הוא מסמך תמציתי וחכם, שמצטרף לרשימה קצרה מדי של ספרים אודות שהיית צה"ל ברצועת הביטחון. תקופה שעיצבה דור שלם ואת המטכ"ל הנוכחי. בניגוד לפרדימן, אני וחברי לא חווינו את השהייה בלבנון. רובנו לקחנו חלק במלחמה הממושכת כנגד ארגוני הטרור הפלסטיניים באינתיפאדה השנייה וחלקנו לחם גם בעזה ובלבנון. "דלעת" מאפשר הצצה מחודשת לאותה מלחמה, ומתאר את אופי המערכות בהן לוחמים כיום צבאות העולם המערבי.

המפנה היה באסון המסוקים

אברהם אפנר, ששירת ב"דלעת" ונהרג באסון המסוקים, (מקור: "נזכור את כולם" של משרד הביטחון)

בתחילת הספר מתוארת שרשרת האירועים שהתרחשו במוצב "דלעת" דווקא מנקודת מבטו של אבי אפנר, לוחם בפלוגת ההנדסה של הנח"ל ששירת במוצב ונהרג באסון המסוקים. "הבוקר עוד מעט עולה פה בלבנון, ועוד פעם יכסה ערפל את כל הארץ ורק פסגות ההרים ייראו מבעדו, יוצרות מבט קודר ומכושף, כאילו זאת תפאורה או תמונה מסיפור או סרט אגדות" (עמוד 44), תיאר אפנר במכתב לחברת ילדות את השירות במוצב. כשהתרסקו מסוקי היסעור באותו לילה מר בפברואר 97', הועף תרמילו מן המסוק בו טס ונחת באחד מפלגי נחל דן. כשנמצא לבסוף, התגלה בתוכו, במין בדיחה אכזרית ועצובה במיוחד, הספר "כל החיים לפניו" מאת רומן גארי, מכוסה בוץ אך עדיין קריא.

אף שפרידמן התגייס לאחר אסון המסוקים, בו ניספו 73 חיילים, הרי שהאירוע הטרגי נוכח מאוד בספר. האסון, לצד אירועים קשים נוספים שהתרחשו באותה שנה, ובהם אסון השייטת והשריפה בסלוקי, היו למסה הקריטית שהביאה את הציבור בישראל לפקפק בנחיצות השהייה ברצועת הביטחון. בספר מעריך המחבר, במידה רבה של צדק, שבישראל אומץ נרטיב שגוי לפיו החיזבאללה הוא שהצליח לשבור את רוחה של ישראל. את הקרדיט, כתב בציניות, יש לתת לחיל האוויר ולתאונה הנוראה. אבל, "קל יותר לאמץ את גרסת החיזבאללה מאשר להודות בעובדה שהפגיעה הקשה ביותר שספגנו בכל שנות הלחימה בלבנון, המכה המכרעת, היא מעשה ידינו" (עמוד 78).

לאחר האסון הוקם ארגון "ארבע אימהות" במטרה לשכנע את הציבור וההנהגה בישראל להסיג את צה"ל מלבנון. אחת מחברות הארגון, ברוריה שרון (שבנה, לוחם בסיירת צנחנים, יהפוך בהמשך לסמל לפחדנות, לא בטוח שבצדק), חקרה "את תולדות רצועת הביטחון והתרשמה ששאלת נחיצותה לא נידונה כבר שנים ארוכות" (עמוד 88). גם בצבא היה מי שערער על כך שהרצועה מגנה על יישובי הצפון. מח"ט גולני באותם ימים, גדי איזנקוט (כיום הרמטכ"ל), טען שלמעשה החיזבאללה מתמקד בפגיעה בכוחות צה"ל וצד"ל שברצועת הביטחון. רק כאשר נכשל בכך, ירה הארגון על יישובי הצפון או ביצע ניסיונות חדירה.

המציאות בלבנון היתה מוזרה וקיצונית

רכבים משוריינים במוצב "דלעת", 1998 (צילום: מתי פרידמן)

ההתמודדות עם החיזבאללה היתה אתגר מורכב ובעיקר סיזיפי. צה"ל, שחסר מודיעין איכותי על חיזבאללה, פרס מאות מארבים ברצועת הביטחון באופן כמעט קבוע. בספרם "קורי עכביש" (ידיעות ספרים, 2008) הציגו עמוס הראל ואבי יששכרוף תמונה עגומה של המציאות ששררה בשטח. "המאמץ היה סטטיסטי: הוא הסתמך על ניתוח השטח וההיסטוריה של אירועים קודמים בגזרה, לא על מודיעין מדויק. "כשאני חושב כמה אנרגיה בזבזנו על המארבים הללו בלילות, אני מצטמרר", אומר קצין בכיר בצה"ל ששירת כמח"ט בלבנון" (עמוד 222). גם התוצאות, לדברי אותו קצין היו אפסיות ורק לעתים רחוקות נתקלו הכוחות בפעילי חיזבאללה.

פרידמן מתאר סדרת מארבים שכזו, בה השתתף, כנגד מחבלים מן העיירה נבטיה. המטרה היתה לפגוע במחבלים באמצעות טילי נ"ט מכיוון וממרחק לא צפויים. הכוח אכן זיהה חוליית מחבלים ושיגר לעברה טיל. פרידמן ציין כי הופתע מכך "שפעולה שביצענו מצד אחד של הקו השפיעה מיד בצד האחר, כאילו שהמוצב והעיירה הם, ככלות הכול, חלק מיְקום אחד" (עמוד 119). המחבלים, לעומת זאת, נמלטו ללא פגע. מפקד הפלוגה של פרידמן בנח"ל, ערן מקוב, מתואר כמי שרצה לפעול בהתאם לאתוס אליו מחנך הצבא. "הוא שאף לבוא במגע עם האויב ולהשמידו, והוא אהב את פקודיו וביקש להגן עליהם. אחרי שירדנו מהקו הוא הזמין את כל הסגל לחתונה שלו, ואני זוכר שהופתעתי לגלות שיש למקוב הורים, כמו לכולנו, ושניתן לפגוש בו בבגדים רגילים" (עמוד 136). בפועל, מתואר צה"ל בספר, במיוחד בשנים האחרונות לשהיית צה"ל בלבנון, כמי שהסתגר במוצביו ובעיקר ספג.

מלחמה, לא בט"ש

כאן טמון חסרונו העיקרי של הספר, שכן הוא מציג את לחימת צה"ל כחסרת הישגים, ולא כך היא. אמנם בתחילה הגדיר צה"ל את הלחימה בלבנון כפעולת ביטחון שוטף, אבל ב-95' חל שינוי מהותי. בספרו "מלחמה ללא אות" (הוצאת משרד הביטחון, 2005), אולי הספר החשוב ביותר אודות התקופה, תיאר תא"ל משה "צ'יקו" תמיר כיצד, ביוזמת הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק, הפכה ההתמודדות בלבנון ל"מלחמה ולא פעילות ביטחון שוטף" (עמוד 116). האלוף עמירם לוין הוביל בפיקוד הצפון קו לוחמני שכלל פשיטות, מארבים ומבצעים מיוחדים. תמיר, יוצא גולני ומפקד יחידת אגוז דאז, מציין בספרו כי ההשקעה השתלמה וצה"ל נחל הישגים מבצעיים משמעותיים במערכה בלבנון.

תא"ל תמיר כמפקד אוגדת עזה עם הרמטכ"ל דאז, אשכנזי, (צילום: דו"צ).

בשנת 98' העניק ליפקין-שחק צל"ש רמטכ"ל ליחידת אגוז על סדרת מבצעים מוצלחת שבהן, בין היתר, הרגו לוחמי היחידה את בנו של מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה. במבצע אחר, "מהלך מבריק" שמו, הוביל תמיר פשיטה שמטרתה פגיעה בחוליות האבטחה של חזבאללה בכפר ע'נדוריה. "היינו בטווח של פחות מעשרה מטרים מהמארב כאשר החלה לפתע תכונה לא שגרתית. אחד האנשים, שנראה לי כמפקד הכוח, החל לעבור בין המחבלים ולהצביע לעברנו. סימנתי לרון והתחלתי בספירה לאחור. בסיום הספירה פתחו הכוחות באש מתוזמנת מכמה כיוונים. בתוך מהומת הירי והצעקות יכולתי להבחין במחזה הנורא של שני המחבלים שהיו שקועים בשינה מנסים להיחלץ משקי השינה ללא הועיל. בתום מכת האש השלכנו רימונים למרכז כרם הזיתים והתכוננו לניתוק מגע מהיר. בשלב זה התעורר הכפר כולו ואש לא מכוונת נורתה לכל עבר" (עמוד 179). שמונה מחבלים נהרגו, ואילו הכוח הפושט נסוג ללא נפגעים לקווי צה"ל.

תמיר קבע בספרו כי בעת הנסיגה מלבנון בשנת 2000 נטה מאזן הכוחות בבירור לטובת צה"ל‏, אבל השינוי היה בחזקת מעט מדי מאוחר מדי. ההישגים לא חלחלו לתודעה הציבורית. כמו במקרים רבים מאז, היתה פעילות צה"ל מנותקת מן המדיניות כוללת. כמו תמיר, גם פרידמן טען בספרו ש"אנחנו תמיד היינו בדרך לניצחון והם תמיד הלכו ונחלשו, אבל אנחנו לא ניצחנו והם לא הפכו לחלשים" (עמוד 131).

מערכה נשכחת

צוות הראל, פלנ"ט נח"ל, ב"דלעת" באביב 1998. פרידמן הוא החייל שמצדיע, (צילום: קובי אנקור-שמיר).

"דלעת" אינו עוד ספר בנוסח "אם יש גן עדן", רב-המכר שכתב בשעתו רון לשם, אשר תיאר את לוחמי צה"ל כמי שנאבקו בשדים הפרטיים שלהם שעה שנרדפו על-ידי אויב חסר-פנים במלחמה חסרת הקשר. פרידמן עצמו, ששלושה חודשים לפני הנסיגה מלבנון פורסמה תמונתו עומד מאחורי ביצורים, כתב בספר כי בניגוד לרושם שנוצר, כי בחודשים האחרונים לשהיית צה"ל בלבנון חוסר הוודאות והחרדה הביאו להתפרקות החיילים, "החיילים שאני הכרתי, אלה ששירתו בבסיסים המסוכנים בתוככי לבנון, לא התפרקו. הם תיפקדו עד הסוף. אני מרגיש שזו חובתי וגם זכותי לעמוד על כך" (עמוד 135). הדוגמה הבולטת לכך, היא מפקד הצוות של פרידמן, הראל קאופמן, שנשלח לקורס קצינים בטרם אסון המסוקים, ומשום כך ניצל. כל חבריו לצוות בפלנ"ט נח"ל נספו. בראיון לטלוויזיה נשאל הראל כיצד הצליח לשוב לצבא לאחר האסון. הנה, כתב פרידמן, הזדמנה למפקדו ההזדמנות לשדר מסר לוחמני לאומה. "איך הראל, למרות הכול, הצליח לחזור? כך שאל אותו המראיין. "באוטובוס," ענה" (עמוד 100). אולי, תהה פרידמן, מספיקה תשובה לקונית זו בכדי להגדיר את קיומנו במקום הזה.

בשיחה עמו ציין פרידמן כי הנסיגה מלבנון היתה המהלך המתבקש משום שהחזקת רצועת הביטחון, בעיקר בשנים האחרונות של התקופה, לא הייתה שווה את המחיר. למרות שצה"ל לחם בלבנון מערכה ממושכת, הרי שכמאמר תא"ל במיל' תמיר, פרט למשפחות השכולות "והלוחמים ששירתו כאן, הנושאים בלבם חוויות שאותן לא יוכלו לחלוק עם איש, תישכח המלחמה הזאת בעוד כמה שנים" (עמוד 149). הדבר נבע מאי הנוחות שחש הצבא כלפיי תוצאותיה ומשום שמיד עם סיומה פרצה האינתיפאדה השנייהה שמיקדה את תשומת הלב של החברה הישראלית במלחמה העכשווית. אחר-כך באו מלחמות אחרות והציבור כמו הדחיק את השהייה הלבנון לתהום השכחה.

המערכה ההיא היתה הראשונה בשורה של מלחמות שניהלו צה"ל וצבאות מערביים אחרים משנת 2000 ואילך, לא רק כנגד חמאס וחיזבאללה אלא גם באפגניסטן ועיראק. "כשחיזבאללה קרא למלחמת דת כנגד ישראל והמערב, התקשורת המערבית פירשה זאת כרטוריקה שמשמשת להסוואת מניעים פרקטיים. זה יתברר, כך הובטח בשעתו, עם נסיגת ישראל מלבנון, דרישה מובנת לכל הדעות. אך הסתבר כי חיזבאללה ובני דודיו האידיאולוגיים, חקייניו ויורשיו מתכוונים למה שהם אומרים" (עמוד 130), וסופן של המלחמות הללו אינו נראה לעין.