בעוד שבוע כנראה יוודע מי ניצח בבחירות לנשיאות ארה"ב, וכשהבחירות נכנסות לישורת האחרונה ומירוץ העדכונים, הסקרים, ההתבטאויות והשערוריות מציף את המסך, זו הזדמנות טובה לעצור ולבחון עניין מרכזי שילווה את מדינת ישראל, לא משנה מי ינצח: האם ישראל תהפוך סופית לסוגייה מפלגתית?
לכאורה, בשני התרחישים יש רציונל כלשהו שמוביל לכך: אם טראמפ מנצח, וביתר שאת אם לרפובליקנים יש רוב בקונגרס, לכאורה "לא צריך" את הדמוקרטים, ואפשר להתבסס רק על טראמפ והרפובליקנים. יש שיטענו שיורשיו של טראמפ במפלגה יהיו בדלנים ממנו, ולכן צריך "לסחוט" ממנו הישגים כל עוד הוא בתמונה.
אם האריס תנצח, לעומת זאת, ותוביל קו קשה יחסית כלפי ישראל, יהיו מי שיבחרו להיכנס איתה לעימות ישיר תוך ניסיון להפעיל את הקהילות הפרו-ישראליות באמריקה – הלובי האוונגלי, חלקים גדולים בקהילה היהודית והמפלגה הרפובליקנית – נגדה. רוב רפובליקני באחד או בשני בתי הקונגרס יגדיל את הסיכוי לתרחיש הזה.
שחיקה בתמיכה הדו-מפלגתית
רבות דובר על חשיבות התמיכה הדו-מפלגתית בישראל. כל מי שאי פעם עסק בתמיכה הזו ברמה המדינית או במערכת הביטחון, מכיר אותה ומוקיר אותה, שהרי העובדה שישראל נהנית מתמיכה של שתי המפלגות ויודעת להתנהל באופן חיובי מול נשיאים ומחוקקים משתי המפלגות, מאפשרת לה לשמור על רציפות ביחסי העבודה עם הממשל והקונגרס האמריקניים, לעגן את מעמדה כקונצנזוס בציבור האמריקאי ובעיקר להימנע מלהיכנס למחלוקת הפוליטית הפנימית באמריקה.
בשנים האחרונות, הדו-מפלגתיות הולכת ונשחקת (אף נטען שהיא מתה מזמן ושעלינו לחשוב על "הברית עם אמריקה" כשתי בריתות נפרדות עם כל אחת מהמפלגות), ובשעה שחלקים קטנים אך ממש לא מבוטלים במפלגה הדמוקרטית מתרחקים מישראל, לא רואים בה שותפה אסטרטגית ואף פועלים אקטיבית נגד האינטרסים שלה, גורמים במפלגה הרפובליקנית מאמצים את ישראל אל חיקם ומשתמשים בה כ"כדור פוטבול פוליטי" במסגרת התחרות הפוליטית.
על אף הצורך להקים מחדש את הדו-מפלגתיות ולפתח ערוצי שיח עם הדמוקרטים גם נוכח מחלוקות ואי הסכמות, ישנו גם תרחיש שבו הדו-מפלגתיות מתה סופית, וישראל הופכת רשמית לסוגייה מפלגתית בארצות הברית – וגם שמה את כל המניות שלה על המפלגה הרפובליקנית ויוצרת ברית רשמית בין ישראל והמפלגה הרפובליקנית.
לתרחיש המדובר יש כמה תתי-תרחישים. התרחיש האופטימי יחסית יתבטא בעיקר על דרך השלילה, דברים שהיו ואינם עוד: למשל, הפסקת ההתייחסות לדו-מפלגתיות. אנשי ציבור משתי המדינות לא יטרחו אפילו לדבר בשבח הדו-מפלגתיות והחשיבות שבעבודה עם דמוקרטים ורפובליקנים גם יחד. סביר להניח שגם צמצום של הדיאלוג הישראלי-דמוקרטי למינימום – פגישות בדרג מנהיגים, למשל – יהיה נדבך מרכזי בו. גרעיני התמיכה בישראל במפלגה הדמוקרטית – כמו למשל הסנאטור ג'ון פטרמן (פנסילבניה), חבר הקונגרס ריצ'י טורס (ניו יורק) או מושל קליפורניה גווין ניוסם – ימשיכו להתבטא, אך הקול שלהם יהיה יותר ויותר מבודד, כשדמוקרטים פרו-ישראלים "רגילים", שלא מזוהים ככאלו, יימנעו מלהכניס את עצמם לקלחת הזו. האינטרסים המשותפים והלובי הפרו-ישראלי ימשיכו לייצב את העסק ולתת תחושה של "עסקים כרגיל", אבל ישראל תתקשה לקבל יחס מיוחד או מענה לבקשות יוצאות דופן מצד הדמוקרטים – בפרט אם יהיו בשלטון.
תרחיש ביניים, שהוא התרחיש הסביר, יכלול גם צעדים אקטיביים שיטפחו את החד-מפלגתיות הישראלית החדשה באופן פעיל. זה כולל הן צעדים ברמה הדיפלומטית (למשל – משלחת חברי קונגרס דמוקרטים שתסרב להיפגש עם נציגי הממשלה; שר ישראלי שמבקש להיפגש רק עם נציגים רפובליקנים) אבל גם אמירות פומביות של דרגים מדיניים בכירים, שיכולות להיות ברמת מערכת בחירות והעדפות בוחרים ("עדיף לישראל שינצחו הרפובליקנים, הדמוקרטים אבודים לנו") או ברמת המדיניות ("כמפלגה דמוקרטית אנחנו צריכים לשקול מחדש את עמדתנו לגבי ישראל, שמוכיחה שהיא אינה שותפה לערכים שלנו").
יותר ויותר אירועי החרמה צפויים להתרחש, כמו בנאום ראש הממשלה נתניהו בקונגרס ביולי, צמצום נוסף במאמצי הדיפלומטיה הישראלית שמכוונים לקהלים ליברליים, ויותר חקיקה דקלרטיבית בנושא. גרעיני התמיכה הדמוקרטיים ימצאו את עצמם תחת לחץ הולך וגובר למתן את תמיכתם בישראל, או לכל הפחות לסייג אותה, בפרט נוכח מה שייתפס כ"כפיות טובה" ישראלית, וייתכן שינוי בדפוסי הפעולה גם אצלם: כך, למשל, טורס ופטרמן שכמעט ולא מבקרים את ישראל בפומבי (על אף שהם חלוקים על הממשלה ומדיניותה ביהודה ושומרון) עלולים להתחיל לצרף להצהרות התמיכה שלהם גם ביקורת פומבית. מושלים פרו-ישראלים, כמו ניוסם או מושל פנסילבניה ג'וש שפירו, עלולים לעורר גלי התנגדות מצד בוחריהם שלהם, וזאת על אף שמושלים נבחנים כמעט אך ורק על מדיניות פנים.
בתרחיש המחמיר ביותר, יווצר ניתוק מוחלט בין הצדדים בפוליטיקה האמריקנית בכל הקשור לישראל – מחוקקים ממפלגה אחת לא יסכימו לחתום על הצעת חוק (או אפילו על הצהרה) הקשורה בישראל, שגיבשה המפלגה השנייה.
התכתשויות בנוגע לישראל בין המפלגות בארה"ב יהפכו לדבר שבשגרה והן צפויות לקשור לישראל גם סוגיות אחרות ובכך להכתים אותה בהן ("הרפובליקנים תומכים במימון רצח העם בעזה – מסתבר שאצלם קדושת החיים היא רק לפני הלידה", או "הדמוקרטים בחרו בצד של חמאס כדי להרוס את ישראל, כמו שהם בחרו בצד של סין כדי להרוס את מעמד הפועלים האמריקאי").
מנהיגים ישראלים יתבטאו בחופשיות בגנות הדמוקרטים ובשבח הרפובליקנים, כולל בהתייחסות לסוגיות פנים-אמריקניות – בעיקר תרבותיות, כמו הפלות, להט"ב והגירה – ובכך ישפכו עוד שמן למדורה.
הקהילות היהודיות באמריקה, רובן דמוקרטיות ופרו-ישראליות, יעברו שבר פנימי אדיר.
הממסד המדיני-ביטחוני, שככלל תומך בגיבוי לישראל ברמה המבצעית (אספקת אמל"ח ופריסת חירום) אבל גם בשרטוט גבולות גזרה לישראל ברמה האסטרטגית (לא להתיישב מחדש בעזה, למשל) צפוי למצוא את עצמו בחיכוך מתמיד עם הדרג הממונה עליו ברשות המבצעת ועם הקונגרס המפקח עליו: הרפובליקנים יתקפו אותו על "למה אתם לא נותנים לישראל לנצח", הדמוקרטים יתקפו אותו על "תמיכה במלחמות מיותרות של מדינות אחרות".
ברמה המדינית, יהיה קושי אדיר לגבש תמיכה למהלכים שישראל מעוניינת בהם, כמו למשל הנורמליזציה עם סעודיה, ברית הגנה אזורית, או אפילו עסקת חטופים בתמורה להפוגה.
ברמה האזרחית, הפוליטיזציה של ישראל תושלם סופית והיא תהפוך לנושא מחלוקת קבוע – הרבה יותר משהייתה עד עכשיו – גם במרחבים אקדמיים (ובכך תקשה עוד יותר על סטודנטים יהודים וציוניים), בארגוני חברה אזרחית – איפא"ק למשל יהפוך באופן סופי ומוחלט לארגון רפובליקני – ואפילו במגזר העסקי.
חברות שירצו למתג את עצמן כליברליות, יאמצו עמדות ביקורתיות לישראל, למשל דרישה שלא לקיים שותפויות מעבר לקו הירוק, או לחומרה – לא לעבוד כלל עם חברות ישראליות. פוליטיקאים דמוקרטים פרו-ישראליים ייאלצו להתמודד עם ציבור בוחרים שיותר ויותר קשה לו ליישב את הדיסוננס בין העמדות שלהם בנושאי פנים לבין העמדות בנושא ישראל.
לא הגורל יקבע איזה מהתרחישים האלה יתממש, אם בכלל – אלא ההתנהלות של ישראל כמדינה, ושל מנהיגיה כיחידים. אם יקבלו את ההנחה (השגויה) לפיה הדמוקרטים אבודים ולכן יש "לשים את כל המניות" אצל הרפובליקנים, ובפרט אם יעשו זאת בחריפות ומתוך חיפוש אחר עימות, צפויה לישראל הידרדרות למציאות שבה נציגים של חצי מאמריקה, אם לא קצת יותר, לא רואים בישראל שותפה ערכית, ובהתאם גם לא כזו שחשוב להשקיע בה ולטפח אותה. לא נהפוך למצורעים, אבל את "היחסים המיוחדים" אנחנו עשויים לאבד.
