יותר מאלף נשות ואנשי ספרות חתמו על עצומה שפורסמה השבוע שבה הם מצהירים כי הם מסרבים לשתף פעולה עם מוסדות תרבות ישראליים, כולל מוציאים לאור, אשר ״משתפים פעולה או שותקים לנוכח הדיכוי של העם הפלסטיני״.
"זהו רצח עם, כפי שאומרים חוקרים ומוסדות כבר חודשים", נכתב בעצומה. "ישראל מדברת בבירור על רצונה לחסל את אוכלוסיית עזה, להפוך את המדינה הפלסטינית לבלתי אפשרית ולהשתלט על אדמות פלסטיניות. זאת לאחר 75 שנים של עקירה, טיהור אתני ואפרטהייד".
העצומה אורגנה ביוזמת פסטיבל הספרות הפלסטיני, וברשימת החותמים מופיעים שמות בולטים כמו סאלי רוני, מקס פורטר, ג'ונתן לת'ם, נעמי קליין, אושן וונג, ארונדהטי רוי וג'ומפה להירי. על העצומה חתמו גם שני זוכי פרס נובל לספרות אני ארנו ועבדול רזק גורנה, והצטרפו לזוכת הנובל הטרייה האן קאנג, שהצהירה אף היא מוקדם יותר השבוע שלא תאפשר תרגום של ספריה לעברית.
במכתב נטען כי לתרבות יש תפקיד בנרמול העוולות שמבצעת ישראל לפלסטינים ונרמול זה מתבצע בעבודה עם המדינה ומוסדותיה. המכתב מתייחס גם לנעשה כעת בעזה, אך גם חוזר אחורה ומתייחס לכיבוש הישראלי בשטחים ולשתיקה של אנשי הספרות מולו. החרם מצטרף לגל חרמות מתעצם מתחילת המלחמה, אך בניגוד להרבה חרמות ״שקטים״ שהתבטאו בהשהיית חוזי תרגום, ביטול הזמנות של ישראלים לכנסים בינלאומיים או אי-הגעה לפסטיבלים מקומיים, עצומה זו היא אקט מורחב ומוצהר של אנשי ספרות מובילים, חלקם אהובים על הקורא העברי וחלקם צעירים שספריהם טרם תורגמו לעברית.
העצומה עוררה רגשות סוערים בקרב אנשי ספרות, קוראים וכותבים כאחד. בפוסט תגובה, פנה כתב 'הארץ' ומבקר הספרות יובל פלוטקין לחבריו בשדה הספרותי בבקשה ״לא להתפתות לחרם״. בדבריו הוא מרחיב: ״גם אני איש שמאל, גם אני מייחל לסיום המלחמה העקובה מדם הזו, גם אני מתנגד לממשלה הרעה, גם אני חושב שנהרגו יותר מדי חפים מפשע, גם אני צפיתי בזוועות, גם אני מאמין שבטווח הארוך אין שום פתרון מלבד פתרון מדיני. אבל מה לזה ולחרם על עולם הספרות הישראלי?״ לדבריו, ההחלטה היא החלטה טהרנית ואופנתית, ואין כל היגיון בלהעניש את השפה העברית על מעשיהם של מנהיגים ישראלים. ״השפה צריכה ספרים, והיא צריכה ספרים טובים, כדי לשרוד, לנשום, לחיות״.
לעומתו, שירה חפר, מו"לית ההוצאה העצמאית 'לוקוס', ניצלה את ההזדמנות כדי להעלות פוסט באנגלית שבו כתבה שהיא ״מתביישת להזדהות כישראלית, עם כל מה שנעשה בשמי, על ידי הממשלה ושלי ועל ידי חלק (גדול מדי) של העם שלי״. התבטאותה של חפר עלולה להיות סנונית ראשונה מתוך גל של הוצאות עצמאיות שדווקא היעדר התלות שלהם במוסדות המדינה יאפשר להם לנקוט עמדות חריפות יותר נגד מדיניות הממשלה סביב המלחמה בעזה, ובכך להיות גם גורם מתווך ומתרגם של אותם גופים מחרימים.
