הגיאוגרף זאביק גרינברג (60), פרופ' במכללה האקדמית תל חי, חבר קיבוץ יפתח ומפונה, זמנית, לחיפה, חוקר כבר חודשים ארוכים את הפינוי שלו ושל עוד אלפי חברי קיבוצים בקווי העימות בדרום ובצפון. גרינברג מבקש להבין את השפעת הפינוי על הקהילות הקיבוציות.

כבר שנים הוא עוסק בחקר חייהן של הקהילות הכפריות בפריפריה, וראה ומכיר את השינויים הרבים שעברו עליהן במשך הזמן: ההרחבות הקהילתיות שהביאו אוכלוסיות חדשות; המפגש בין ותיקים לחדשים; ובנייתן של קהילות מתחדשות על רקע תהליכי ההפרטה וההתחדשות. כעת הוא חש מחויבות לבחון בצורה שיטתית את השפעת הפינוי הפתאומי, הכפוי, שהרעיד את הקרקע הקיבוצית.

"עניין אותי להבין מה קורה לקהילה כשלוקחים ממנה את המרכיב הכי משמעותי שלה – המקום שלה", הוא מספר בראיון ל'דבר'. "הקשר למקום הוא בעל משמעות רבה בזהות של המושבים והקיבוצים. מה קורה לקהילה שנמצאת במקום של אי-ודאות קשה, אובדן וכאב, וכל אלה רחוק מהמקום שלה, מהבית? הפינוי הוא אירוע חדש בהיסטוריה של הקיבוצים", הוא אומר, ואף שהמחקר טרם הסתיים, גרינברג מזהה כיווני התפתחות קהילתיים חדשים, שיפתיעו אולי גם את הקיבוצניקים עצמם.

הפינוי הוא לא רק נושא למחקר עבורך, אלה חייך.
"ישבתי איזה ערב במלון שפונינו אליו בקיבוץ גינוסר, הסתכלתי על מה שקורה מסביב והבנתי שקורים פה תהליכים מאוד מעניינים ברמה האישית, הקיבוצית והקהילתית. זו קהילה שמתפקדת ופועלת למרות כל האתגרים והחסמים שבפניה.

"הקשר למקום הוא בעל משמעות רבה בזהות של המושבים והקיבוצים. מה קורה לקהילה שנמצאת במקום של אי-ודאות קשה, אובדן וכאב, וכל אלה רחוק מהמקום שלה, מהבית?"

"היה לי קושי אישי לפנות לאנשים שנמצאים במציאות של חוסר ודאות. התחלתי את המחקר בסוף פברואר, חמישה חודשים אחרי הפינוי, כי רק אז הבנתי שזו מציאות שצריך לבדוק אותה, שקורה פה משהו שעוד לא קרה".

אילו תופעות חדשות ראית לנגד עיניך?
"בספרות המחקרית נכתב מעט מאוד על איך מנהלים קהילה או ארגון בטראומה כמו שלנו. באירועים נקודתיים בהיסטוריה של קהילות שעברו טראומה, הטיפול היה תמיד חד-פעמי ומצומצם. קהילות כאלה פונו לפרקי זמן קצרים, לרוב כמה שבועות, וחזרו הביתה.

"חיפשנו דברים בעולם ולא מצאנו כאלה. פה אנחנו בסיפור אחר לחלוטין. מדובר בקהילות מאורגנות, שלמושג קהילה יש משמעות רבה בזהותן, וביקשנו להגיע למנהלי הקהילות, כדי ללמוד מהם מה קורה להן, מה משתנה, מה מאתגר אותן. כל הקהילות המפונות הן קהילות בטראומה. ביקשנו ללמוד איך מנהלים אותן".

המחקר: ארבע תקופות, ארבעה שלבים

גרינברג ושותפיו למחקר ראיינו 23 בעלי תפקידים ב-16 קיבוצים מפונים בצפון ובדרום. את תובנותיהם הם מחלקים בין ארבע תקופות זמן, כל תקופה והייחוד שלה:
אוקטובר עד דצמבר 2023: מוקד הפינוי כמרכז הקהילה;
דצמבר עד מרץ 2024: "לוויינים בודדים" – תהליך עזיבתם של בודדים לפתרונות דיור אחרים;
מרץ עד מאי 2024: ריבוי עוזבים והווצרות מרכזי קהילה חדשים;
יוני 2024 ואילך: צמצום משמעותי במרכזי הקהילה ומספר עוזבים גדול ממספר הנשארים.

שובו של חדר האוכל: אוכלים ביחד, מדברים

אתה כותב שההיבט הכי בולט בשלבים הראשונים של פינוי הקיבוצים, גם באלה שהופרטו כבר לפני עשורים, הוא חזרה לפרקטיקות של הקיבוץ הישן.
"כבר בימים הראשונים תפס אותי מאוד העניין הגובר של כל החברים סביב חדרי האוכל במלונות, ששחזרו במידה מסוימת את חדר האוכל הקיבוצי – הישיבה של כולם ביחד, השיח שנוסף לארוחה. בדיבור בין החברים היה משהו מפעם שנראה היה שהתגעגענו אליו.

"בקיבוץ הישן חדר האוכל היה הרבה מעבר למקום שצורכים בו מזון. הוא היה המרכז הקהילתי של הקיבוץ, שבו המיקום של השולחן שלך וליד מי אתה יושב מספר גם את המיקום החברתי שלך. ופתאום חזרו הדינמיקות החברתיות של מי יושב ליד מי; עובדים מאותו ענף יושבים ביחד ואוכלים. קבוצות חברתיות שלמות התגבשו בליבו של חדר האוכל".

ולא רק חדר האוכל. בפינות הלובי בבתי המלון ובמדשאות הקדמיות והאחוריות שלהם חזרו גם ההתכנסויות ב'כיכר המרכזית של הקיבוץ' שאבדו עם ההפרטות. "למפונים במלון", הוא מסביר, "לא היה באמת לאן לחזור אחרי העבודה והארוחה, כי חדרי המלון קטנים וצפופים. לכן, כבדרך אגב, החברים השתהו שעות אחרי הארוחות ופשוט בילו ביחד".

מנהלי הקהילות הגדירו את ההתכנסויות האלה "כהתרחשות חברתית מאוד משמעותית", אומר גרינברג. "השיחות הרבות אפשרו עיבוד של כאב, אבל וחוסר ודאות. ככל שעבר זמן, יותר בעלים ובנים גויסו, ובאותן התכנסויות יכלו למצוא מקום לפרוק דאגה. אני קורא לתקופה הזו 'ירח הדבש השחור של הקיבוץ'. בתוך הטרגדיה, ‫ההתארגנות החברתית מקבלת משמעות ‫מאוד מאוד גדולה".

כך מתאר את הדברים אחד ממנהלי הקהילה ששוחחו עם גרינברג:

"אני רואה אנשים שבקיבוץ לא דיברו זה עם זה שנים, יושבים אחד עם השני. בקיבוץ הולכים לחדר אוכל, הולכים הביתה, מקסימום עושים שלום בכלבו, ופה הם יושבים ביחד הרבה מאוד זמן. לחלק מהאנשים זה טוב, לחלק אחר, שהם קצת יותר בודדים ולא חלק מהקליקה, אני חושב שזה יותר קשה".

סוג הקיבוציות הזה ישרוד לאורך זמן?
"לדעתי לא. זו תופעה זמנית שבחודשים הראשונים התאימה לצרכים. זה היה השלב שבו הכול היה טרי, חד וכואב מאוד, והיה צורך במרחב לעבד את הכאב ואת החוויות והתיאורים הקשים שהגיעו מהדרום. אחרי זה אנשים התחילו לייצר לעצמם שגרה. הורים חזרו לעבוד, פתחו מערכות חינוך מקומיות וילדים חזרו ללמוד. התופעה הלכה ודעכה ובמקומה התפתחה שגרת חיים 'נורמלית' במקומות שאנשים פונו אליהם".

חיי קהילה: קבוצות של אינטרסים

אבל גם אחרי דעיכת 'הקיבוציות', גרינברג מוצא שחיי הקהילה המשיכו להתקיים, בדגש על קבוצות גיל, שלדבריו, כמעט חדלו מלהתקיים בקיבוצים המופרטים. "לקבוצות הגיל יש אינטרס משותף ‫שהן רוצות לקדם", הוא מסביר. "קבוצת גיל מאוד בולטת, שחוזרת בראיונות, היא של הורים ‫לילדים צעירים. ‫בחודשים הראשונים ‫לא היו מסגרות חינוך והורים רבים גיבשו ביחד פתרונות לילדים שלהם.

"קבוצת אינטרסים אחרת שאנחנו מבחינים בה היא של המבוגרים, בני ה-70 ומעלה, ש‫באופן יחסי, מאוד דואגים להם. ‫בהרבה מאוד מדדים, ‫שביעות הרצון שלהם מהפינוי, ובכלל מהמציאות הזו, על אף שהיא קשה ומורכבת, גבוהה יותר מהשאר".

מדוע?
‫"המחקרים הראו שזה מתבטא בתחושת ביטחון כללית – ההרגשה לגבי ‫מצב הבריאות שלהם; הטיפול בצרכים הייחודיים להם; והיחס שהם מקבלים מבעלי תפקידים. גם בשלב המעבר לשגרה, ‫נוצר בכל קבוצה שיח שבו מבררים איך לנהל את שגרת הפינוי כדי להמשיך להתקיים לאורך תקופה ארוכה".

מדד מפתח: קשרים חברתיים וקשר בין-דורי

במחקר, שנמצא עדיין בעבודה, גרינברג מאפיין את כוחה של קהילה להתמודד עם המשבר בשני מדדים: האחד – הקשרים החברתיים בקהילה ערב הפינוי; והשני – התמקמות בעלי התפקידים. אלו שני המדדים שבסופו של דבר קובעים את חוזקה של הקהילה.

"בקיבוץ המסורתי ‫הקשרים הם קשרים אופקיים – בין בני אותו גיל, אבל הקיבוצים היום רב-דוריים ‫בצורה שלא הכרנו לפני שני עשורים"

הקשרים החברתיים בקהילה נמדדו בכמות ובעומק. "‫על מה מדברים ועל מה נמנעים מלדבר; אם ‫יש תרבות של פתרון סכסוכים ובעיות; זה פקטור חשוב לעמידת הקהילה מול אתגרי הפינוי".

בממד הזה לגיל יש תפקיד משמעותי. "בקיבוץ המסורתי ‫הקשרים הם קשרים אופקיים – בין בני אותו גיל, המבוגרים מדברים עם המבוגרים, ההורים עם ההורים, הצעירים עם הצעירים. אבל הקיבוצים היום רב-דוריים ‫בצורה שלא הכרנו לפני שני עשורים".

כלומר?
"הבנים שחזרו בשנים האחרונות להרחבות הם סוג של דור ממשיך, ‫והם אלה שמייצרים את הקשרים ‫הבין-דוריים. במשבר שבו אנחנו נמצאים, לדיבור הבין-דורי האנכי יש משמעות רבה בכל מה שקשור ללכידות הקהילתית. לתחושת היחד וגם לביטחון. זו תופעה חדשה וחשובה".

אחד ממנהלי הקהילות מתאר בפני גרינברג כיצד הדינמיקה בין מבוגרים לצעירים הפכה בתנאי המלון הצפופים זרז לתהליכי פירוד:

"נוצרו מתחים בין קבוצות גיל שונות במלון, כשהילדים היו משתוללים. מה זה משתוללים, הם חיים! זה הבית שלהם! והמבוגרים היו מתלוננים: 'תהיו בשקט'. בתגובה לזה, המשפחות התחילו להגיד שהן רוצות לחפש דירות מחוץ למלון, ואז המבוגרים היו אומרים: 'רגע, אתם לא מתחשבים בנו, אתם עוזבים, משאירים אותנו פה לבד עם אף אחד".

על מדד מנהלי הקהילות, אומר גרינברג, ש"ככל שהם התאימו את עצמם יותר מהר למציאות החדשה שנכפתה על הקהילה שלהם, ‫ככה הם היו הרבה יותר משמעותיים ‫עבורה. אחד הדברים שהמונהגים מבקשים מהמנהיג שלהם", הוא מסביר, "זה שיראה להם את הכיוון, שייתן להם ביטחון, ששווה ללכת אחריו, שווה להקשיב למה שהוא אומר ולעשות את מה שהוא מבקש".

שלב הפירוד: "זו לא עזיבה מנטלית"

בשלב מסוים נראה שמנהלי הקהילות לא הצליחו להחזיק יותר את הביחד וזיהית התפרקות.
‫"התפרקות זו מילה כבדה ומורכבת עם משמעויות שניתן יהיה לבחון רק בהסתכלות ארוכת טווח. במחקר הנוכחי אני מדבר על תהליכים של פירוד, לא היפרדות. הפירוד הוא תוצאה של רצונם של חלק מהחברים לארגן מחדש את חייהם במציאות החדשה והמורכבת הזו.

"בשלב הראשון חלק מהמשפחות נפרדות מהקהילה ‫ומוצאות מקומות מגורים אחרים, ובשלב יותר מאוחר עוד ועוד משפחות ‫עוזבות את הקהילה. זו לא עזיבה במובן המוכר לנו, גם כאשר אנחנו רואים שהיא משאירה חותם, ולמי שנשאר יכולה לעלות תחושה ‫שאולי הוא פראייר, ונשאר כי אין לו ברירה.

פרופ' זאביק גרינברג. "הידיעה שלי, בתור חבר יפתח, שבמרחק קילומטר וחצי מהבית שלי הייתה מנהרה באורך של שני קילומטרים, לא עושה לי מוטיבציה גדולה לחזור" (צילום: אלבום פרטי)

"אבל הפירוד הוא לא לכיוון אחד. ‫כי יש משפחות שעוזבות את המלון, ‫ויש משפחות שעוזבות את המקום שהיו בו ומגיעות למלון. ‫מה שעולה מהממצאים שלנו ‫זה שמערכות שירותים ‫שהקהילה נותנת במקום החדש, ‫במלון או בהוסטל, או איפה שזה לא יהיה, ‫יש השפעה ‫מאוד חזקה ‫על ההחלטה של משפחה ‫אם להישאר או לא. במערכות מתפקדות ההורים יכולים ללכת לעבוד ולילדים יש ביטחון במערכות החינוך, אז למה למהר לעזוב?

"אני מבקש ‫לראות את ההיפרדות כשלב ביניים. היא לא פירוק שבו יש עזיבה מנטלית, רגשית, ממש היעלמות מחוץ לקהילה. בהיפרדות שאני מתאר במחקר, מנהלי הקהילה מספרים שגם אנשים שהלכו לגור במקום אחר חוזרים לקהילה – לישיבות, לאירועים, ‫לשבתות, לחגי ישראל ולחגי משק. זה קורה כי הם מרגישים ‫שהם עדיין חלק מהקהילה, ‫אף שהם גרים בנפרד ממנה".

תגלית ומגמה: "בני משק שעזבו שוקלים לחזור"

גרינברג נלהב מגילוי שהוא מתאר כמדהים: "ביותר מתשעה קיבוצים שאני מכיר אישית ונכחתי בהם, ראו בחגי המשק בני משק שלא ראו שנים. חברי קיבוץ שעזבו לפני שניים-שלושה עשורים, בתקופת המשבר הכלכלי והשינויים, פתאום הגיעו למקום שאליו הקיבוץ פונה לחגוג ולהתרגש. זו לא נוסטלגיה, אלא הבעת סולידריות והרגשה שאתה חלק ממשהו חשוב שקורה.

"אנחנו מתחילים לראות מגמה של בני משק, בצפון ובדרום, שלא חשבו לחזור לקיבוץ, בטח לא לחיות בקיבוץ, שמדברים היום על חזרה הביתה. זה שיח שמגיע מהזווית הערכית – זה הבית שלי וצריך לשמור עליו"

"ויש עוד דבר מעניין. אין לי נתונים מספריים, אבל אנחנו מתחילים לראות מגמה של בני משק, בצפון ובדרום, שלא חשבו לחזור לקיבוץ, בטח לא לחיות בקיבוץ, שמדברים היום על חזרה הביתה. זה שיח שמגיע מהזווית הערכית – זה הבית שלי וצריך לשמור עליו. 'כאן גדלנו ואם אנחנו לא נגדל את ילדינו, אז מי יחיה פה?' זה שיח חדש שמדבר על צמיחה דמוגרפית לא רק בהבאת משפחות חדשות. אחת המשימות שלנו תהיה להבין איך נדאג להם לתנאים המתאימים כדי שיוכלו להגיע".

החזרה הביתה: "עכשיו יש תמונת עתיד"

גרינברג מבקש להתייחס גם לתקופת זמן חדשה, חמישית, שלא מופיעה במחקר. זו התקופה שמתחילת התמרון הצבאי בלבנון בספטמבר האחרון, שבה נוצר, לדבריו, אופק חדש לגבי אפשרות החזרה הביתה. "עכשיו", הוא אומר, "יש תמונת עתיד".

בשיחה שהתקיימה בתחילת הקיץ השנה, מנהל אחת מקהילות הצפון סיפר לו על הקושי, על תחושותיו משבעה חודשים של פינוי ללא אופק לחזרה:

"תסכול נורא גדול עכשיו כשאתה צריך להנהיג בתוך סיטואציה כזאת שאתה צריך המון כוחות. אתה באמת נורא לבד עם האחריות הזאת ועם המקום הזה של כל הזמן לחשוב מה הלאה, ואיך אני בכל זאת שומר על הקהילה, על המצב רוח. הזמן שמתארך. עייפות, תסכול ומחסור בתשובות".

לפי המחקר, התחושות של מנהלי הקהילות, לפחות בחודש יוני, היו פסימיות מאוד.
"עד תחילת ספטמבר הדינמיקה הייתה באמת מאוד פסימית, כי מנהלי הקהילה לא יכלו לתת תשובות לחברים. גם להם, רוב הזמן, אין עם מי לדבר מעליהם. אבל מאז הפעילות הצבאית ההתקפית בצפון יש שינוי ברוח, אפילו אופטימיות. תמונת העתיד שנוצרה פה היא חזרתה של השליטה".

מתי יהיה העתיד הזה?
"אולי בדצמבר, אולי במרץ, אולי באפריל, אבל הוא קיים".

אחד המנהלים אמר בשיחה איתך שהחזרה הביתה תהיה קודם כל של 'האמיצים וחדורי המטרה', אתה מסכים?
"החזרה תהיה בגלים. יש מי שמחכים לחזור. אלו עם החששות והפחדים יישארו הרחק מהבית לראות טוב טוב מה קורה בשטח. הידיעה שלי, בתור חבר יפתח, שבמרחק קילומטר וחצי מהבית שלי הייתה מנהרה באורך של שני קילומטרים, לא עושה לי מוטיבציה גדולה לחזור.

"חוץ מהסיפור הביטחוני, הקהילה מחכה לראות מתי ואיך המערכות יחזרו לפעול ואילו שירותים יינתנו בקיבוץ. בהתחלה יחזרו המבוגרים, אחר כך יחזרו המשפחות עם הילדים. אנשים ירצו לראות שהקיבוץ והמועצה מתפקדים, שיש חינוך, רווחה, בריאות. שיש תקציבים לשיקום. ככל שהתנאים האלו יעמדו, תעמוד החזרה".