29 שנים חלפו מאז הלילה בו אזרח ישראלי ירה למוות בראש ממשלת ישראל. ההלם והטראומה הלאומית מרצח יצחק רבין דהו בכמעט שלושה עשורים, ומה שנצרב עבור רבים כחוויה אישית הפך לאירוע היסטורי רחוק עבור אחרים. ימי המלחמה תרמו עוד יותר להשכחה, ובשנה שעברה, עקב סמיכות יום הזיכרון העברי והלועזי לתחילת המלחמה, הטקסים והאירועים הממלכתיים לציון הרצח כלל לא התקיימו. אך התבוננות על דמותו של רבין כמנהיג, ועל ישראל של לפני הרצח ובימים שאחריו, מעלה תובנות חשובות לקריאת המציאות של היום.

1. אחריות של מנהיג

רבין שייך למנהיגים שלא ברחו מאחריות על מעשיהם, גם כשנכשלו והתוצאות היו קשות. הדוגמה ה'קטנה' היא פרישתו מראשות מפלגת העבודה ב-1977, בעקבות חשיפת העובדה שאשתו לאה ניהלה חשבון דולרים בחו"ל, בתקופה שחוקי המדינה אסרו על כך. הוא לא גלגל אחריות, לא התחמק, ובחר לוותר על ההתמודדות לראשות הממשלה, בשם הדוגמה האישית.

האחריות הזו התבטאה גם לאחר כישלון פעולת החילוץ של החייל נחשון וקסמן ז"ל, שנחטף ב-1994 על ידי מחבלי חמאס והוחזק על ידם במשך שישה ימים כבן ערובה. לאחר הפעולה של סיירת מטכ"ל, שבה נהרגו וקסמן וקצין סיירת מטכ"ל ניר פורז ז"ל, כינס רבין מסיבת עיתונאים ובה אמר בפשטות: "אני כראש ממשלה ושר הביטחון נושא באחריות להחלטה על הפעולה שבוצעה הערב כנגד המחבלים שחטפו את נחשון וקסמן זכרונו לברכה".

ההבנה שמי שעומד בראש הוא האחראי, לכישלונות ולא רק להצלחות, חסרה מאוד בהנהגה הנוכחית של ישראל. יותר משנה חלפה מאז טבח 7 באוקטובר, וראש הממשלה בנימין נתניהו לא התייצב מול הציבור ואמר בפשטות – אני, כמנהיג המדינה, אחראי למה שקרה. במקום זה, נשמעו ממנו רק האשמות כלפי אחרים. ייתכן שהן נכונות, אך הן לא מקטינות את אחריותו כמנהיג.

2. אקטיביזם

רבין, 'מר ביטחון' ורמטכ"ל ששת הימים, הוביל את ישראל להסכמי אוסלו עם הפלסטינים והשלום עם ירדן. שם נוצרה הרשות הפלסטינית, שכונתה אז 'האוטונומיה', בשטחי יהודה ושומרון ועזה. המהלך הזה זכה לביקורת חריפה מהימין, גם בזמן אמת, וגם בדיעבד. בין היתר על כך שהפרטנר לאותם הסכמים, יאסר ערפאת, לא נטש לגמרי את דרך הטרור כפי שהתחייב.

אבל רבין לא הלך לאוסלו ולהסכמי השלום מתוך תמימות, אלא מתוך ראייה ביטחונית. מנקודת מבטו, זו היתה החלופה העדיפה לסיום האינתיפאדה הראשונה ולעיצוב אחר של המזרח התיכון, שבו לישראל יש ברית של אינטרסים משותפים עם שכנותיה, מול הגורמים הקיצוניים באזור בהם חמאס, הג'יהאד האיסלאמי ואיראן.

גם כאיש ביטחון, וגם כראש ממשלה, רבין נקט גישה אקטיביסטית, פעולה מודעת לשינוי המציאות האזורית. כשמתבוננים מה קרה מאז, רואים היעדר כל יוזמה ישראלית כוללת ביחס לפלסטינים, ומאמצים רבים לשימור המצב הקיים, שכללו גם את חיזוק שלטון הטרור של חמאס ברצועת עזה, ודה-לגיטימציה לרשות הפלסטינית, בלי ליצור לה כל אלטרנטיבה. איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים. גם מי שטוען שהחלטותיו של רבין היו מוטעות, יצטרך להודות שהוא בחר להציב חזון ולפעול, ולא להניח למציאות להתרחש.

3. לא 'יהיה בסדר'

"לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'" אמר רבין בטקס סיום קורס המכללה לפיקוד המטה ב-1992, במילים שקריאתן היום יכולה לעורר צמרמורת, "צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים רבות, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו".

שורת האסונות שקרו בגלל יוהרת ה'יהיה בסדר' החל הרבה לפני אותו נאום, ולמרבה הצער נמשך גם אחריו. מאסון המכביה, קריסת התקרה באולמי ורסאי, קריסת הקונסטרוקציה בהר הרצל, ייבוש שירותי הכבאות שהתבטא באסון הכרמל, אסון מכינת בני ציון שצמח על רקע היעדר פיקוח מתמשך על המכינות, אסון מירון, קריסת המשטרה במבצע שומר חומות הם דוגמאות בודדות. האזהרה של רבין מהתופעה החברתית-תרבותית לא הופנמה. למרבה הצער, היא התרחשה גם בכישלון השמירה על חייו בלילה בו נרצח.

הנאום ההוא של רבין, והאזהרה מ"יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום" יכול להיות הטקסט הפותח והמסכם של ועדת החקירה לטבח 7 באוקטובר. נותר רק לקוות שבעתיד נבחר אחרת.

4. האיום האמיתי על ישראל

האזהרה שנובעת מרצח רבין היא ההכרח בשמירה על הדמוקרטיה הישראלית, ועל הסולידריות הישראלית. התובנה הזו עומדת למבחן בימים של מחלוקות קשות. כמו בהסכמי אוסלו, ובשנים האחרונות, במחלוקת על הרפורמה במערכת המשפט ולאחריה ניהול המלחמה. בעיניי היא דורשת מכל אחד ואחת, מכל צד, דעה ומגזר, חשבון נפש אמיתי.

כל אזרח צריך לשאול את עצמו איך להיאבק בהחלטות של שלטון שנבחר באופן דמוקרטי, בלי לשבור את הכלים. וכל הנהגה צריכה להבין את אחריותה על כלל הציבור, ולא רק על החלק מתוכו שמסכים איתה. וכל אזרח וכל הנהגה צריכים להוקיע שיח קיצוני, מסית ואלים. ההנהגה הנוכחית של ישראל בחרה להעלים עין מהסתה ואלימות, וחלק משריה שותפים לו בעצמם.

מטוסים, סוללות כיפות ברזל, טנקים וטילים חשובים מאוד להגנה על המשך קיומה של ישראל, אבל הם יהיו חסרי ערך בחברה שתעבור קריסה פנימית, שאזרחיה יחושו ניכור מהמדינה או אחד כלפי השני. האויבים של ישראל מבינים זאת היטב, ורק מחכים שהמדינה היהודית תקרוס לתוך עצמה. רצח רבין הוא האזהרה לכך.