הרשעות בפלילים, תיקים בגין ניסיון הפיכה, רגעים שעשויים להעיד על דעיכה קוגניטיבית, אנשי אמון לשעבר שמספרים שהוא פשיסט, ומכונה דמוקרטית משומנת שפועלת מולו – כל אלו לא הספיקו כדי למנוע מדונלד טראמפ לחזור לבית הלבן, ובגדול.

בשעה שברחבי ארה"ב עדיין סופרים את אחרוני הקולות, המספרים לא משקרים – דונלד טראמפ השלים 'הומראן' בכל שבע מדינות המפתח ונבחר לכהן כנשיא ה-47 של ארצות הברית.

עד שיתבררו הנתונים השלמים וסקרי היציאה עוד מוקדם להגיד איך בדיוק ניצח, בזכות מי, מדוע ומה תרם לניצחונו, אבל יש כמה תובנות שכבר אפשר לשים על השולחן.

1. המרכז זז ימינה

סקרי היציאה הראשוניים מראים לנו שכמעט כל קבוצה שנחשבה לחציונית – עצמאים, "מתונים" ובני המיעוט ההיספני – זזו באופן משמעותי לכיוונו של טראמפ.

במהלך הלילה, פרשנים (ובהם אני) אמרו שיש כמה מנצחים לבחירות האלו – אותם מועמדים לכהן כסגן הנשיאה תחת האריס ש"נפסלו" לטובת טים וולז הפרוגרסיבי. מושל פנסילבניה ג'וש שפירו, שר התחבורה פיט בוטג'ג', הסנאטור (אריזונה) מארק קלי ומושל צפון קרוליינה רוי קופר – כולם אנשי מרכז, כולם רהוטים וכריזמטיים (יש שיטענו אפילו יותר מהאריס, והיא באופן טבעי לא רצתה שיאפילו עליה), כולם ממדינות מפתח. הבחירה של האריס לשבור שמאלה ולנסות למקסם את הבייס, ששיאה בבחירה בוולז חביב הפרוגרסיבים ולא בשפירו למשל (שהיה יכול "לאזן" אותה), התגלתה כטעות – ובפריימריז הדמוקרטיים ב-2027 כל השמות האלו צפויים להיות בפרונט.

2. החיים עצמם

לפני שנתיים ביקרתי בעיירה קטנה בגבול ארה"ב-מקסיקו. ראש העיר, דמוקרט מתון למדי, אמר לי: "בפוליטיקה יש כלל אחד – get sh*t done". זה לא משנה כמה הייפ יש סביבך בטוויטר או כמה סלבריטאים תומכים בך, זה משנה אם הורדת מחירים, שיפרת שירותים והגברת ביטחון אישי.

לממשל ביידן היו לא מעט הצלחות – ועוד ייכתב עליהן באריכות בימים הקרובים – אבל בוחרים רבים לא הבחינו בהן. יוקר המחיה המאמיר (ובתוכו יוקר הדיור בפרט), משברי הסמים וההגירה, החשש הגובר מהיגררות למלחמה בעולם – כולם נתפסו ככישלון. לרוע מזלה של האריס, אל מול הכישלון המדובר, לטראמפ היה רקורד להתגאות בו, עם מחירים בשליטה ועולם יציב יחסית.

3. הדרום נשאר אדום

ג'ורג'יה וצפון קרוליינה, שנכנסו להגדרת מדינות מתנדנדות והפכו למרכזיות למרוץ הנשיאותי בגלל האטרקטיביות שלהן לצעירים ליברלים ובשל האוכלוסייה השחורה הגדולה בהן, נצבעו שוב אדום. עוד מוקדם לקבוע מסמרות חד-משמעיים, אבל זו יכולה להיות עוד אינדיקציה לכך שהדמוקרטים מאבדים אחיזתם בקואליציית המיעוטים כפי שהתריעו רבים, ושאם הם רוצים לשוב לבית הלבן (ולמוסדות שלטון נוספים – כפי שייכתב בהמשך), עליהם לחשב מסלול מחדש.

4. קריסה בסנאט

הדמוקרטים מאבדים את השליטה בסנאט – הסנאטורים הדמוקרטים שרוד בראון מאוהיו וג'ון טסטר ממונטנה הפסידו, והדמוקרטים נכשלו בהשגת מושבי הסנאט בפלורידה, בטקסס או בנברסקה. הרפובליקנים התייצבו על רוב מוצק של 52-48. מעבר לכך, עוד חמישה מושבים דמוקרטיים "תכולים", כולם במדינות מפתח – פנסילבניה, ויסקונסין, מישיגן, אריזונה ונוואדה – היו במרוץ, ועדיין אין הכרעה סופית לגביהם, כך שלדמוקרטים יש עוד לאן להתדרדר.

דייב מקורמיק מוביל בפנסילבניה, מייק רוג'רס מוביל במישיגן וסם בראון מוביל בנוואדה – שלושתם רפובליקנים, שלושתם יחליפו סנאטור דמוקרטי מכהן. רק בוויסקונסין שומרת תמי בולדווין על עמדת הובלה קלה, ובאריזונה נבחר רובן גאייגו הדמוקרט מול קארי לייק, מקורבתו של טראמפ. בכל המרוצים הללו נספרו כ-90% מהקולות וההפרשים זעירים, כך שתזוזות יכולות עוד להתרחש, אך בכל מקרה הסנאט אבוד לדמוקרטים בשנתיים הקרובות, וצפוי לאפשר לטראמפ הליך מינוי קבינט חלק יחסית.

5. פרסי ניחומים?

לדמוקרטים יש כמה פירורים להתנחם בהם – הם שמרו על אחוזת המושל בצפון קרוליינה והצליחו למנוע ממארק רובינסון, שהתפרסם כגזען, טרנספוב, צרכן פורנו אובססיבי שהתגאה בהיותו "נאצי שחור", להחליף את רוי קופר שסיים את תפקידו. הם עוד עשויים לשמור על בית הנבחרים אם יהיה להם מספיק מזל (אם כי ההיסטוריה מלמדת שלרוב הנשיא "סוחף" יחד איתו את הבית), ובכך להיות מסוגלים להציב בלם כלשהו לטראמפ. באריזונה ובנוואדה המתנדנדות, ובמיזורי ובמונטנה האדומות, הצביעו התושבים בעד הזכות להפסקת היריון.

כך או אחרת, הדמוקרטים יהיו חייבים לחשב מסלול מחדש – היו להם מספיק נתוני פתיחה כדי לכל הפחות להפסיד את הבחירות האלו בנקודות, ולא בנוק-אווט.

6. הדרבי הרפובליקני

טראמפ יהיה כעת משוחרר מאילוצים פוליטיים, והוא ימשול בארבע השנים הקרובות בהתאם לתפיסת עולמו ולאינטואיציות שלו – אך גם בהתאם לזהות האנשים שיקיפו אותו.

כבר עתה ניתן לאפיין שתי קבוצות שיתחרו: הבדלנים, קואליצייה של בוחרי MAGA Movement מהימין העממי ושל המצטרפים החדשים למחנה טראמפ, שיעדיפו מדיניות כלכלית מתערבת יותר (ממכסים ועד חיזוק העבודה המאורגנת) והגבלת המעורבות בזירה הבינלאומית – וסגן הנשיא ג'יי די ואנס הוא המוביל בהם. הקבוצה השנייה היא הממסדיים, שנאלצו להמציא את עצמם מחדש אחרי קריסת מועמדים כמו ניקי היילי ומיט רומני, ולהשפיע על טראמפ בדרכים אחרות – למשל דרך פרויקט 2025.

7. "הוא לא מפחיד, הוא חמוד"

הדמוקרטים ניסו להריץ קמפיין הפחדה מפני טראמפ – והוא נתן להם לא מעט חומרים לעבוד איתם, החל מאמירות כמו "אגן על נשים, אם ירצו ואם לא ירצו" (כל פסיכולוג יגיד שזהו דגל אדום למערכת יחסים), ועד ההתבטאויות של מקורביו לשעבר בדבר הערצתו לגנרלים של היטלר.

הקמפיין הזה לא עבד, בין היתר תודות למהלכים שביצע טראמפ, גם אם לא במודע. לאורך הקמפיין הרפובליקני היו לטראמפ כמה אנקדוטות שיריביו תיארו כ-"מדאיגות", ועלולות להעיד על דעיכה מנטלית – שתיקות ארוכות, ריקודים מוזרים במקום נאומים, דברי שבח לחניבעל לקטר. גם את הופעות האורח כמגיש מזון במקדונלד'ס או כנהג משאית זבל תיארו הדמוקרטים כטריק זול.

ייתכן שה"טריקים הזולים" האלה והרגעים המביכים שימשו מעין חומר מנטרל להתרעות של הדמוקרטים מפני מסוכנותו של טראמפ. הרי איך אפשר לחשוב ברצינות שאדם שמתחפש לנהג משאית זבל הוא דיקטטור במסווה, ועד כמה מסוכן כבר יכול להיות מישהו שרוקד לצלילי YMCA?

8. לא לוותר על הדמוקרטים

הניצחון הדרמטי של טראמפ, שככל הנראה ילווה גם בשליטה רפובליקנית בסנאט ובבית הנבחרים, עשוי לעודד גורמים מסוימים בישראל "לשים את כל הביצים" בסל הרפובליקני, ולזנוח את הדמוקרטים. "הם גם ככה לא רלוונטיים עכשיו", יאמרו מי שיאמרו. אין טעות חמורה מזו.

המערכת הפוליטית האמריקאית היא מחזורית. השליטה עוברת בין מפלגה למפלגה, וניצחון השמרנים אינו נצחי. שמירה על יחסי עבודה תקינים לכל הפחות  עם הדמוקרטים חיוני גם כדי לבסס לגיטימציה ציבורית לישראל, לתמיכה בה ולסיוע לה (במקום שאלו ייתפסו כגחמה חד-מפלגתית) וגם כדי להיערך לעתיד – עתיד סביר מאוד – שבו הדמוקרטים שבים להחזיק במוקדי כוח כאלו ואחרים. זו עצת השקעות גרועה ביותר לשים את כל הכסף במנייה אחת – ובפוליטיקה בינלאומית זה לא שונה בכלל.