לפני כשבועיים, ב-27 באוקטובר, פגעה רקטה מלבנון ישירות בבית בעיר טמרה שבגליל התחתון. אישה בת 57 נפצעה קשה ורגל אחת שלה נקטעה. בנוסף, צעיר נפצע ועדיין מאושפז, ונערה בת 13 נפצעה קל כתוצאה מהפגיעה. בטמרה, בה חיים כ-36.6 אלף תושבים, אין מקלטים ציבוריים.   

"אין לנו מיגון בבית, וגם בשאר השכונה אין מיגון", מספרת רנא פאהום-שמא, תושבת העיר. "כשיש אזעקות אנחנו יורדים לבית של חמי בקומה התחתונה. זה הכי מוגן. המיגון בטמרה לא מאפשר הגנה לאזרחים. ברוב הבתים אין ממ"ד. במחצית מהעיר הזו הבנייה ישנה (לפני 1995, אז הוחלה החובה לבנות ממ"דים בבתים – י.ש.). בשכונות החדשות יש ממ"דים.  

רנא פאהום שמא (צילום: אלבום פרטי)

לדברי פאהום-שמא, בבית–הספר שבו היא מלמדת יש רק שני ממ"דים קטנים. "אצלנו חזרו ללימודים בקפסולות. בבית ספר יסודי אחד אין ממ"ד והם בכלל לא חזרו ללימודים. אין מספיק מיגון בבתי הספר. יש בעיר חמש מיגוניות, אחת מהן בשכונה ליד בית הספר שלי, אבל כמה נכנסים בה?".  

מצב המיגון ביישובים ערביים אחרים אינו שונה מאשר בטמרה. בג'דידה-מכר הסמוכה (20.2 אלף תושבים), בה היו בחודש האחרון 38 התרעות, יש 5 מיגוניות ואין מקלט ציבורי. במג'ד אל-כרום, יישוב שבו 15.2 אלף תושבים, שספג נפילות רבות בחודש האחרון, יש מקלט ציבורי אחד ו-6 מיגוניות. בשפרעם, המונה 43.6 אלף תושבים, שבה נהרגו בסוף השבוע שעבר אם ובנה מפגיעת רקטה, ישנם 6 מקלטים ציבוריים ו-3 מיגוניות.  

בסוף השבוע החולף ביקשה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל לדחות את המסיק בשל המצב הביטחוני. "עכשיו זו עונת המסיק", אומרת פאהום-שמא. "בני המשפחה של בעלי היו צריכים למסוק בסוף השבוע והם לא הלכו, כי יש נפילות במקומות פתוחים וכיפת ברזל לא מגינה. זה מסוכן, זו לא בדיחה. שניים נהרגו בשפרעם במסיק. יש אנשים שלא דחו. זה מקור הפרנסה של הרבה משפחות. הם אומרים: 'אנחנו לא יכולים לשמור, ואלוהים ישמור'. כמה ניתן לדחות? שבוע, שבועיים? המסיק נגמר עוד חודש". 

לדבריה, מחיר שמן הזית עלה מכיוון שאנשים לא הלכו למסוק זיתים. "אם לא מוסקים, אז כשצריך לקנות שמן זית זה יקר מאוד.  

"התושבים בטמרה מרגישים מופקרים, שלמדינה לא אכפת מהם", אומרת פאהום-שמא. "זו תחושה שאנחנו לא נחשבים כתושבים. אנחנו בסכנה ולא יודעים מה לעשות, והממשלה לא שומרת עלינו. יש פחד. אנשים לא מוכנים לצאת מהעיר, להתרחק מהבית. כשיש אזעקות כולם מפחדים ומיד בודקים איפה כל בני המשפחה. התקווה של האזרחים בכל פעם שיש נפילות, היא שלא יהיו הרוגים. למרות הפגיעות באנשים והנזקים הקשים, תקוותינו היא שלא ימותו אנשים". 

מעבר לתחושת הפחד וההפקרה, מלווה את פאהום-שמא הרגשה של אפליה בנושא המיגון. "אם הייתה כוונה למדינה למגן את האזרחים הערבים, הייתה יוזמה לכך על רקע מקרים דומים שבהם שילמו האזרחים הערבים מחיר. היעדר יוזמה הוא הוכחה למדיניות האפליה כלפי האזרחים הערבים מצד המדינה, שמעמיקה מיום ליום את צביונה היהודי, דבר שמשליך על כל התחומים".