"לא יודע כמה מכם יודעים, ביבי פיטר את גלנט", אמר פתאום לקראת סוף דבריו דני מירן, אביו של עמרי מירן החטוף בעזה, לקהל הקטן והמגוון שהתכנס ביום שלישי למפגש עם קרובי נופלים וחטופים. "לא יודע מה יילד יום". אחדים בקהל פלטו קריאת הפתעה שקטה. הרוב כבר ידעו. גם כשהיו שקועים בהאזנה כואבת, הטלפון לא הרפה, הם הספיקו לראות את הפושים.

ערב של חושך מוקדם בחיפה, שבוע וחצי אחרי שנכנס לתוקף שעון החורף. במרחק הליכה מהמפגש, בכיכר ספר ובמרכז חורב, מפגינים התחילו להתקבץ, זועמים ועייפים. בצד השני של האוקיינוס אמריקאים שלשלו פתקי הצבעה בדרך למה שיתברר כניצחונו השני של דונלד טראמפ, שעדיין מבטיח להשיב את אמריקה לגדולתה. וב'מרכז חדרים' בבית הספר הריאלי עשרות דתיים וחילוניים, אנשי קהילות, מנסים לתרגל את האומנות המושכחת של הקשבה בשתיקה.

אור נעמתי, ממארגנות האירוע: "כולנו חלק מדבר אחד"

את האירוע ארגנה מקו"ם (מועצת הקבוצות והקהילות), גוף שמאגד יותר מ-200 קבוצות וקהילות משימתיות שפעילות בישראל, מגוונות בשיוכן המגזרי והפוליטי. האירוע נועד לתמוך במשפחות החטופים, ולהראות שהתמיכה היא לא סוגיה "פוליטית" מקטבת אלא נחלת כל העם. בצוות המארגן של האירוע אור נעמתי מתנועת 'דרור ישראל', דוד נמר מתנועת 'בני עקיבא', לילך פרידמן מתנועת 'המחנות העולים', הרב יהודה גרינולד מקהילת בעלי התשובה 'נטיעות' ומיכל בן דוד מישיבת 'מבשר שלום', שגם הייתה מהדוברות באירוע.

"במקו"ם יש דתיים, חילונים, סטודנטים, בעלי תשובה, דרוזים", סיפרה נעמתי בפתיחה, "אנחנו רוצים ליצור את הקשר בין הקהילות. כולנו חלק מדבר אחד, ואנחנו צריכים למצוא את הדברים המקרבים". האירוע היה אחד מהאירועים שערכה מקו"ם לציון שנה ל-7 באוקטובר. "חשוב לנו להיות פה ולהביע אמירה ברורה", אמר נמר, "אנחנו מעריכים ודואגים למשפחות הנופלים והחטופים, ורוצים לשמוע מה אנחנו יכולים לעשות".

מיכל בן דוד, אם שכולה: "חלק מהבשר חתוך לעולמים"

"התכנסנו לכאן היום", אמרה בן דוד, "כדי לעשות צעד קדימה לאור". היא משתתפת בבית המדרש של מקו"ם בחיפה מאז תקופת הקורונה (בתי המדרש מתקיימים בכמה ערים זה כשבע שנים, ומפגישים חברי קהילות שונות – מהשומר הצעיר עד גרעינים תורניים – ללימוד ולשיחה, בפעימה חודשית). בנה נריה נפל בקרבות בבארי. "בשמחת תורה חלק מעם ישראל רקד עם ספרי תורה וחלק בנובה, היינו בהיי ונפלנו בבום גדול. מנסים לקום חזרה. אנחנו מתחילים לעכל את האירוע האישי והלאומי, אין ספק שהוא קשור למצב החברתי שהיה.

"זה סיפור לא פשוט. נריה נפל כשהיה בן 22 בהנדסה קרבית, מ"כ בסדיר. הוא הוכשר לפוצץ מנהרות, לא ללחימה קרבית. לפני זה היה בשנת שירות בחווה חקלאית, ועוד קודם למד בבית ספר חקלאי אידיאליסטי. שם הוא בנה לעצמו עמוד שדרה, שורשים עמוקים במה שקשור לארץ ישראל.

"בשמחת תורה התכוננו לחתונה של הבת שלנו, שהייתה אמורה להיות בחמישי אחרי. במוצאי שמחת תורה מקבלים מידע על אירוע גדול, נריה ושני אחים שלו התגייסו. נריה שלח הודעה עם תמונה וכתב 'ירדתי לעזה'. בעלי אומר 'תנו בראש' – ואני מכחישה. שולח הודעות 'יהיה בסדר' ומבחינתי הוא בסדר, הדחקתי.

"איך מפצחים את המעבר בין הצבא, שכולם מאוחדים בו, לאזרחות? נריה לחם בקיבוץ בארי, ששמח על הגירוש מגוש קטיף, ואם היינו עושים חשבונות כאלו – הוא לא היה שם. במדיה אומרים מה שמתחשק, בלי לראות את האדם. כבוד הוא בסיסי גם כשלא מסכימים"

"הוא הוקפץ בשבת ב-10:00 בבוקר, כשהפקודים שלו היו בבית. העמיסו דברים על הג'יפים עם המ"מ ונסעו מערבה לעוטף. נכנסו לנקודות של חדירת מחבלים. אחרי שהיו ביד מרדכי, אמרו להם ללכת לבארי. הוא ועוד כמה נכנסו ללחימה באזור גני הילדים שהמחבלים התמקמו בהם. האירוע הסתיים רק לפנות בוקר, ונריה נהרג עם עוד שני חברים סביב 23:00. ביישוב נהרגו עוד 101 אנשים ונשבו 30, הוא היה שרוף ומפורק, צער רב לראות כזה דבר. ליבי עם החטופים, הייתה תקופה שהיה לי קשה לישון ולאכול כשהם שם".

היא סיפרה על בנה. "נריה היה ביישן, נחבא אל הכלים, לא מדבר הרבה. אבל גם היה מפקד עם עמוד שדרה, יודע מה לעשות, עם אידיאל ברור. בין שתי התכונות האלה, הצחוק, הגומה מעבר לזקן. חלק מהבשר חתוך לעולמים. בעזרת השם, יש קהילה תומכת, אמונה שמחזיקה אותי מאוד, ואת עם ישראל כולו".

ומהאובדן האישי, היא מעלה שאלות חברתיות. "איך מפצחים את המעבר בין הצבא, שכולם מאוחדים בו, לאזרחות? נריה לחם בקיבוץ בארי, ששמח על הגירוש מגוש קטיף, ואם היינו עושים חשבונות כאלו – הוא לא היה שם. במדיה אומרים מה שמתחשק, בלי לראות את האדם, ופנים מול פנים יש הרבה מהמשותף. כבוד הוא בסיסי גם כשלא מסכימים".

דני מירן, אב לחטוף: "הערב הזה – זה מה שאני רוצה שיקרה בעם ישראל"

מירן סיפר על חטיפת בנו מהבית בקיבוץ נחל עוז. "ראיתי את הסרטונים בטלוויזיה, ועמרי סיפר שכל הקיבוץ מלא מחבלים. יצאתי למטבח לקחת סכין. ב-11:00 אני שואל מה קורה, אחר כך עוד הודעה, לא מקבל תשובה. הרגשתי שאין לי ילד, אין נכדות, ואין כלה, ארבע הנפשות הכי יקרות הלכו. ב-21:00 אימא של כלתי אומרת שחטפו את עמרי, ולישי והבנות מפונות. בהתחלה שמחתי, אבל הבנתי שאני לא יכול לעזור לעמרי.

"הבנתי שכלתי לישי, אישתו של עמרי, פליטה בקיבוץ כרמים. קיבוץ מעורב, דתי וחילוני, שחבריו חיו בהרמוניה מטריפה ביחס לאותה תקופה (מירן מתייחס לאווירה הציבורית שהייתה סביב סוגיית השינויים במערכת המשפט, נ"ק). הם הגיעו לבית הכנסת עם ובלי כיפה, ואפשר להסתדר. במוצ"ש כשהגעתי לשם – דאגו להכול למי שהגיעו – בגדים, חיתולים, דייסות לילדים…

"הנכדה הקטנה שלנו בת חצי שנה, אלמה. היא רואה תמונות ויודעת שזה אבא, התחילה לשאול איפה אנחנו. בהתחלה אמרנו שאבא הלך לטיול. ואז לישי אמרה: 'אבא נאבד ומחפשים אותו'. אמרנו לה שהוא בעזה, מקום אמורפי בשבילה, כמו חיפה. לפני חודשיים אמרה ללישי: 'אני זוכרת, ישבנו בבית של צחי, והאנשים הרעים לקחו את אבא'"

"בשבוע שאחרי, נערות מכרמים לקחו את הילדות לטייל, וביקשתי מלישי שתספר לי מה קרה. היא סיפרה שבשבת לקראת 11:00 באו חמישה מחבלים עם נער בן 17 מנחל עוז שאמר לעמרי 'תפתח את הדלת, אם לא תפתח מאיימים להרוג אותי'. לקחו אותם לשכנים, הייתה שם נערה בת 18 שותתת דם. הוריה ישבו במטבח, שם גם עמרי, לישי והילדות. כשלקחו את עמרי, לישי אמרה לו: 'שמור על עצמך, אל תהיה גיבור'.

"בהתחלה היו אלו נוח'בות שעשו את כל הזוועות. אחר כך הגיעו האזרחים – אלה שלפני זה קראנו להם בלתי מעורבים, עניים, מסכנים, שאנשי העוטף היו מסיעים לבית חולים, ואם ילד היה צריך אשפוז שבוע היו נשארים איתו שבוע. וכשהגיעו חטופים לעזה – האנשים ירקו עליהם, זרקו עליהם אבנים. בשבילי כולם חמאס". מירן הביע תמיכה בחוק אונר"א שעבר בשבוע שעבר בכנסת, בשל השתתפות אנשי הארגון בטרור נגד ישראלים.

"הנכדה הקטנה שלנו בת חצי שנה, אלמה. היא רואה תמונות ויודעת שזה אבא, התחילה לשאול איפה אנחנו. בהתחלה אמרנו שאבא הלך לטיול. ואז לישי אמרה: 'אבא נאבד ומחפשים אותו'. אמרנו לה שהוא בעזה, מקום אמורפי בשבילה, כמו חיפה. לפני חודשיים אמרה ללישי: 'אני זוכרת, ישבנו בבית של צחי, והאנשים הרעים לקחו את אבא'. אחרי תקופה שאלה אם עמרי עדיין אבא שלה.

"העובדה שאתם מקיימים את הערב הזה, שהקהילה הזו מעורבת – זה מה שאני רוצה שיקרה בעם ישראל. שלא יהיה הם ואנחנו. יש אנשים שמעליבים אותנו ומקללים אותנו, את משפחות החטופים. החלטנו ללכת לשווקים ולספר להם, כי הם לא באים לכיכר. אדם צעיר בשוק התקווה צעק לנו: 'תסתלקו, שמאלנים בוגדים'. אמרתי לו: 'אתה נראה בגיל של הבן שלי. כשעמרי נחטף, באו אליו חמישה מחבלים ושאלו: אתה שמאלן? ימני? דתי? חילוני? הם לא שמעו תשובה. ובכל זאת חטפו, כי הוא יהודי. אני לא כועס עליך, נותן לך פרח (הלכנו עם פרחים צהובים), תמונה של עמרי, מבקש שאישתך כל יום תדליק נר'".

אסנת גץ, דודה של חטוף: "עייפנו מחיבוקים, אנחנו רוצים תוצאות"

"אני רוצה להוציא את עומר מתוך הפוסטר ולהגיש אליכם", אמרה אסנת גץ, דודתו של החטוף עומר נאוטרה. "היה בחור חתיך, מטר תשעים, הבנות מתעלפות אבל הוא לא רואה. נולד בניו יורק. אימא שלו אומרת שהוא ילד של 11 בספטמבר – היא נאלצה לחצות את אחד הגשרים במנהטן בזמן הפיגוע במגדלי התאומים, כשהייתה בהיריון איתו בחודש תשיעי.

"בילדות בלט בעברית שלו, היה קפטן בקבוצות ספורט בבית הספר, הדריך במחנות קיץ. סיים תיכון בלונג איילנד, התקבל לאוניברסיטה טובה, ובעצת ההורים הבין שהוא רוצה להכיר את הישראלים בני גילו. יש לו משפחה משני הצדדים בישראל. משפחה מגוונת, מצד אישתו המשפחה שומרת מצוות.

"הלך למכינת גליל עליון בכפר הנשיא. רצה להכיר ישראלים וללמוד מנהיגות. ואז הרגיש שרוצה להתגייס, והתנדב לשיריון. יום לפני 7 באוקטובר עומר התקשר: 'אחרי חודש של חגי ישראל כשאני בקו, סוף סוף הורידו לנו כוננות, ואני מצפה לשבת שקטה'. הוא היה מפקד מוצב קטן בין נירים לניר עוז, 'הבית הלבן'. שני טנקים. האמריקאי שבא לעשות צבא בהתנדבות מפקד על 'הבית הלבן'.

"עומר היה הראשון לעלות בקשר בגזרה ולומר שקורה משהו חריג. הוא פיקד על אחד הטנקים לחבור למ"פ מצפון ובכך הציל את הצוות. בטנק השני הוא וחבריו נסעו למקום שהיום ידוע שהוא הפירצה הגדולה בגדר, שדרכה הנוח'בות הגיעו לניר עוז. הצמידו מטענים משני צידי הטנק, והוא עלה באש. אחר כך הבנתי שראיתי את עומר עולה באש בסרטון שקיבלתי בווטסאפ, בלי שידעתי שזה הוא. שני חברי צוות של עומר הוגדרו חללים: שקד דהן ועוז דניאל. נמרוד כהן ועומר מוגדרים חטופים בחיים. על עומר אין שום מידע, אפילו לא ל-FBI שמלווה אותנו".

מאז חטיפתו של אחיינה גץ נאבקת לשובו, בין היתר באמצעות קשר עם הממשל האמריקאי. "שבוע אחרי שהודיעו לנו שהוא נחטף, אח שלי מתקשר מארה"ב. קיבלתי טלפון שהודיעו לנו שהוא נחטף, בלינקן בדרך לישראל, לא אספיק להגיע. החלטנו שאני הנציגה של המשפחה. הבן שלי אומר לי: 'שמעתי שבלינקן בחלקו יהודי, ומישהו במשפחה שלו ניצול שואה'. כשישבנו משפחות החטופים (אז עוד לא הכרנו, היום אנחנו משפחה) במעגל עם בלינקן אמרתי לו שאני שמחה שאבי ניצול השואה כבר אינו בחיים, שהוא לא צריך לדעת מה עובר על הנכד שלו. סיפרתי שאבי כילד נלחם עם הפרטיזנים ביערות יוגוסלביה, וזה השפיע על הבחירה של עומר להיות פה חייל. כולם התייפחו.

"פגשתי את בלינקן בכל פעם שהגיע, כבר 11 פעמים. אחרי הפגישה בלינקן יצא כל כך מזועזע וטעון, שאמר לביידן לשמוע בעצמו סיפורים. מדהים שאנחנו מדברים על זה ביום הבחירות. בזום עם ביידן, העוזרים שלו כותבים לו פתקים, הוא אומר להם: 'הפגישה תסתיים כשאני אגיד' – והיא נמשכת שעתיים וחצי. שואלים אותי מה דעתי על האמריקאים. האמריקאים מדהימים, עוטפים אותנו, עובדים בשביל כל החטופים ולא רק החטופים האמריקאים. אבל עייפנו מחיבוקים. רוצים תוצאות".

"כשישבנו משפחות החטופים במעגל עם בלינקן אמרתי לו שאני שמחה שאבי ניצול השואה כבר אינו בחיים, שהוא לא צריך לדעת מה עובר על הנכד שלו. סיפרתי שאבי כילד נלחם עם הפרטיזנים ביערות יוגוסלביה, וזה השפיע על הבחירה של עומר להיות פה חייל"

כשנשאלה מה המסר שלה לקהל שהגיע השיבה: "תהיו איתנו. לשתף, שיהיה הד, לצאת איתנו לרחובות. מי שקשה לו עם העצרות בשבתות – כל יום שלישי יש בכיכר החטופים 'שרים ביחד לשובם'. יש לי פה תהילים לומר לכבוד עומר, שכל אחד יעשה כיכולתו. אני באמת מאמינה שכדי לצמוח יחד באחדות צריך אותם בבית".

יהודי דתי עם חבר עזתי: "ערך חיי אדם – 50 אלף דולר"

כשהקהל יצא מהאולם נשמעה מאחד החדרים האחרים בבניין מקהלה מתאמנת, שרה מה שנשמע כמו תפילה לטינית מלאת הוד. אנשים שוחחו זה עם זה, מנסים לעכל. אדם חובש כיפה שלא הספקתי לשאול לשמו מאחד הגרעינים התורניים, רצה קודם לומר משהו במליאה ולא היה זמן, ונשאל מה זה היה. הוא סיפר בדמעות: "יש לי חבר, איש עסקים עזתי, ששנים עשה עסקים עם ישראל". הוא הראה תמונה של אותו חבר. "קרובים שלו נהרגו. הוא ברח עם המשפחה הקרובה למצרים תמורת שוחד; ערך חיי אדם – 50 אלף דולר. והוא לא עונה לי חודשים. אפשר להכליל שכולם חמאס? אפשר להכליל שכל הדתיים רוצים להרוג את כל הערבים?"

מקוצר הזמן לא התקיימו מעגלי השיח שתוכננו בסוף האירוע, אבל המארגנים הזמינו למפגשים הבאים, "לא רק כדי שיהיו מפגשים, כדי להשפיע על המציאות".

בדרך הביתה המפגינים ליד מרכז חורב חסמו את הכביש במחאה על פיטורי גלנט ובקריאה להשבת החטופים. בני המשפחות ימשיכו לספר עליהם עד שישובו, לא ייתנו לקשב להתפוגג. הקבוצה החיפאית ושאר הקבוצות של בית המדרש ימשיכו להתכנס, גם בטלטלות ההיסטוריות הבאות.