בבית אריאלה בתל אביב, סמוך לכיכר החטופים, פועלת בשנה האחרונה שמרטפייה שבה בני משפחות החטופים שבאים להפגנות יכולים להשאיר את ילדיהם. "אני מאוד אוהבת את הילדים, מחוברת אליהם מאוד", מספרת עדי רובין (27) מהקיבוץ העירוני צבי של 'המחנות העולים' בבת ים, שמתנדבת בהפעלת השמרטפייה. "אני עולה לאוטובוס מהבית, נוסעת לשם ונכנסת לעולם הילדים. ילדים בכלל, והגיל הרך בפרט, הוא גיל שמעניין אותי אנושית וחינוכית. ילדים זה המקום השמח שלי".

בזמן שהמשפחות והציבור זעקו ברחבת בית אריאלה, ובהמשך גם בשדרות בגין ובקפלן, רובין נפגשה עם הילדים לזמן של משחק ושיחה, ונחשפה לנקודת המבט שלהם . "ילד בן 5 שאל אותי 'בחדר הזה יש רק אנשים שמישהו מהמשפחה שלהם חטוף בעזה, נכון?'. עניתי שזה נכון. הוא שאל 'אז גם לך יש חטוף במשפחה?', ואמרתי, לא. ואז הוא שאל – 'למה לא?'".

"במקרה אחר, אחד הילדים הקטנים ביקש ממני להיות איתו בזמן שהוא רץ בתוך המיצג בכיכר החטופים שמדמה מנהרה בעזה. באתי איתו והצטמררתי. כשאני זוחלת עם ילדים בגן בתוך מנהרות אין לי אסוציאציות של חמאס, ועכשיו עם המנהרה הזאת זה היה בלתי נמנע. אבל זה אצלי בראש. הוא פשוט ילד שרץ בתוך מנהרה".

"הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות"

רובין מתחילה את שנתה השלישית כסטודנטית בחינוך מיוחד לגיל הרך בסמינר הקיבוצים, במקביל לעבודתה כתומכת חינוך בגן עירייה בתל אביב. ההצטרפות שלה לשמרטפיה הגיעה מתוך קושי שחוותה בעצרות. "בסביבות ינואר, אחרי חודשיים שעמדתי עם החברים שלי כל מוצ"ש בעצרות, הבנתי שאני בדילמה. הכרתי בחשיבות של ההגעה לעצרות וציפיתי מהסביבה שלי להגיע, אבל הבנתי שקשה לי להתמודד עם כאב הלב ועם כל מה שהוא מביא איתו. כשמטה המשפחות הודיע שמחפשים מתנדבים לשמור על הילדים, האסימון נפל. הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות".

"התחלנו ארבע מתנדבות, חלקן מהתנועה וחלקן מהמטה, ובחלוף כמה שבועות הבנו שזה מתיש להגיע כל שבוע ושזה גורם לך להיות חסרת אנרגיה עם הילדים. השגרה החלה לחזור, העבודה, הלימודים. לכן הגדלנו את הצוות לעשר מתנדבות. רובנו נשים, למעט גבר אחד שהוא בן זוג של אחת המתנדבות. הילדים חולים עליו. אנחנו מחלקים בינינו ועושים משמרות. המינימום שקבענו הוא שלוש מתנדבות, אבל לרוב מגיעות יותר מחמש. יש תחושה של צוות ולא של מעשה של אדם בודד. אנחנו מגבות אחת את השנייה, ובודקות שיש מספיק אנשים בכל עצרת".

מקום להיות ילדים

השמרטפייה מלאה במשחקים וצעצועים שתרמו מתנדבים וחברות. מספר הילדים משתנה ולא ידוע מראש. "זה נע בין 20 ל-30, וגם הפעילויות לא מתוכננת יותר מדי, פשוט לשחק עם הילדים. השמרטפייה היא לא מסגרת חינוכית. אני חושבת שהסתבכתי עם עצמי בזה, כי אני מחנכת ומגיעה מתנועה שמאמינה בחינוך ככלי משמעותי, ופתאום אני מבינה שזה לא מה שנדרש. תפקיד השמרטפייה הוא קודם כול לשמור על הילדים ולהחזיר אותם חיים ושלמים להורים שלהם שהפקידו אותם אצלנו.

"לפעמים הרעש מפריע למבוגרים, אבל אלה ילדים, ואיפה שיש ילדים יש שמחה" (צילום: יונתן בלום)

"הזמן הזה שהילדים פה נותן להם מקום להיות ילדים, אולי קצת מעצבנים גם. הרי בבית הם מחזיקים ומתנהגים יפה, כי הם מבינים שההורים שלהם עסוקים במשהו חשוב מאוד. אבל הכול בפרופורציות, לא נתקלתי באירועי אלימות חריגים. מקסימום לא להקשיב לנו כשאנחנו מבקשות לא לזרוק כריות זה על זה".

היא מספרת שאחד האתגרים הוא טווח הגילאים הרחב של הילדים שמגיעים לשמרטפייה, שנע בין שנתיים ל-15. "הצורך המיידי הוא תמיד של הילדים הקטנים יותר, כי ברור שצריך לשמור עליהם יותר, והם גם תמיד באים אלינו. אבל צריך לשים לב גם לילדים הגדולים. אולי הם עצמאים ויכולים לבוא וללכת, אבל צריך לנסות לדבר איתם, לא משנה על מה. זה אתגר".

מלבד השמרטפייה, בניין ספריית בית אריאלה בתל אביב מקצה מקום לבני משפחות החטופים להיות לבד, לנוח ולהתרענן. השותפות במרחב חשפה את הצרכים השונים של המבוגרים והילדים. "השמרטפייה נמצאת במעין אמפי פתוח, ללא הפרדה. אפשר לראות את הפער בין האנרגיה של הילדים לאנרגיה של המבוגרים שיושבים מעלינו. הרבה פעמים למבוגרים זה מפריע, והם מבקשים מהילדים להיות בשקט. אנחנו מסייעות כמה שאפשר, אבל אלה ילדים, ואיפה שיש ילדים יש שמחה".

רוצים את איתן בחזרה

תנועת המחנות העולים שבה חברה רובין השתתפה בעצרות להשבת החטופים מהרגע הראשון. "מבחינתי זה מאבק שאין עליו שאלה בכלל", אומרת רובין, "יש פה אזרחים שנחטפו מהבית שלהם וצריך להחזיר אותם. עכשיו לצערי זה צבוע בצבעים פוליטיים, אבל אין לזה שום קשר לפוליטיקה".

קרובת משפחתו של איתן הורן, רכז אזור במחנות העולים שנחטף לעזה, אוחזת בשלט עם שמו בכיכר החטופים בתל אביב. רובין: "הוא היה לבבי, תמיד שמח לעזור" (צילום: Photo by Israel Fuguemann / SOPA Images)

אחד מ-101 החטופים שעדיין בשבי הוא איתן הורן, רכז אזור השרון בתנועה, שאותו רובין הכירה אישית. "איתן ואחיו יאיר נחטפו ב-7 באוקטובר מביתם בניר עוז. עד השנה הייתי אחראית על המבנים בתנועת הנוער, אז הייתי בקשר על המבנים באזור שלו. הוא היה לבבי ותמיד שמח לעזור. אז כן, אני שם בשביל לתמוך במשפחות החטופים, אבל גם להגיד שאיתן הוא משלנו, ואנחנו רוצים אותו בחזרה".

לשמרטפיה היא מגיעה לבושה בחולצת התנועה הכחולה. "אני שואבת ממנה הרבה משמעות. זה מבטא את השותפות בין התנועה שלי למשפחות החטופים".

"הסיפור הזה הוא חלק ממני"

היו גם מפגשים שחרגו מגבולות השמרטפיה. כשסבא של אחת הנערות שמגיעה באופן קבוע נרצח בשבי, רובין וחבריה הגיעו לשבעה. "היא ישבה איתנו קצת בחדר שלה. הנוכחות שלנו כמובן הביכה אותה, כי ככה זה גיל ההתבגרות, אבל היא גם שמחה לראות אותנו, ושאפשרנו לה לא לשבת בסלון עם כל המבוגרים. נראה לי שהיא הבינה שאכפת לנו ממנה. אני הבנתי בביקור הזה כמה הסיפור הזה הוא חלק ממני".