רבבות השתתפו אמש (מוצ"ש) בהפגנות ברחבי הארץ להשבת 101 החטופים שבידי חמאס, במלאת 400 ימים לחטיפתם ולפרוץ המלחמה. בתל אביב נערכו עצרות בכיכר החטופים ובשער בגין של הקריה, ועצרות נוספות נערכו בכיכר פריז בירושלים, בכרמי גת ובצומת שער הנגב. מוקדם יותר נערכו הפגנות קטנות יותר בעשרות מוקדים, מאילת ועד הצפון.

כיכר החטופים: "אין יותר מילים לתאר את הפחד"

אמהות החטופים פתחו את העצרת בכיכר החטופים בשתיקה. האמהות שהשתתפו בעצרת לוקחות חלק במחאה השקטה, 'משמרת 101' ובמהלך השבוע משתתפות במשמרות שקטות סביב סמלי שלטון בירושלים בקריאה להשבת 101 החטופים. בתום השתיקה שרו האמהות בדמעות את השיר 'בואי אמא'.

ניבה ונקרט, אמו של החטוף עומר ונקרט, אמרה בעצרת: ״אנחנו שותקות כי נגמרו לנו המילים. אנחנו שותקות כי אין מילים לתאר את העצב, את האכזבה, את הכעס ואת החרדה שלנו. אין יותר מילים לתאר את הפחד. פחד מוות! דיברנו, צעקנו, בכינו ואין קול ואין עונה ואין מידע.

"אנחנו שותקות כי נאמר כבר הכל, ביקשנו, התחננו, התראיינו ונאמנו והנה אין חדש תחת השמש, יום הולך ויום בא, הנחלים זורמים אל הים, עולם כמנהגו נוהג, עד מתי? כמה קירות עוד ירעדו פה? כמה דמעות עוד יזלגו ודם עוד יישפך עד שמישהו יעשה את המצופה ממנו ויחזיר לנו את הילדים. ארבע מאות ימים, מישהו יכול בכלל לדמיין את זה? ארבע מאות ימים של פחד. אנחנו שותקות אבל לא מוותרות, אמא לעולם לא תוותר. לעולם!

"אנחנו קוראות לכל האימהות, לכל הנשים להצטרף למשמרת 101. אמהות ונשים יקרות בואו שבו איתנו בשקט, בדממה זועקת. אנחנו קוראות לגברים להצטרף ולתמוך גם כן. עד שכולם חוזרים הביתה – נשב יחד, בנחישות, התמדה, עקביות ועקשנות, כמו טיפת מים החוצבת בסלע – עד שכולם חוזרים הביתה."

אחיו של רון ארד: "יש לנו 101 נמקים ואין מחליט"

בעצרת השתתף גם חן ארד, אחיו של הנווט השבוי רון ארד שנפל בשבי לפני 38 שנים. "בפעם האחרונה שעמדתי ודיברתי בעצרת כזו, זה היה כשעוד האמנתי שאחי יחזור הביתה. את הסיום האין-סופי של הסיפור הזה, אתם כנראה מכירים. אבל היום, אני מדבר כאן שוב. לא על אחי, החבר הכי טוב שלי, האחד, אלא על 101.

"בשבילי, ה-101 זה סמל. זו הייתה יחידה של לוחמים עזי נפש, דוגמת מאיר הר ציון, אריק שרון ומיכה קפוסטה, שחרפו את נפשם במשימות לחימה שחלקן כללו החזרת שבויים.
לוחמים שאת דרכם המשיכו יוני נתניהו, עמנואל מורנו, מחמוד חיראדין, ארנון זמורה ז״ל, ועוד לוחמים רבים שעיצבו מורשת מפוארת של לוחמים, שבכל פעם שנשאלו אם לא היה להם כבד לסחוב חטוף או פצוע על גבם, היו בוודאות עונים: 'הוא לא כבד, הוא אחי.

"היום, יש לנו 101 נמקים ואין מחליט. אינני יודע מתי אחיי במדינה שינו את פניהם. מתי החלו לענות לשאלה 'איה 101 חטופיך?' בתשובה 'לא אדע, השומר אחי אנוכי?'.

"במחילה מהקהל הגדול שהגיע, אפנה עכשיו למי שזכו לכינוי המפוקפק 'משפחות החטופים', שותפים בעל כורחם לדרך שחשבתי שאף משפחה כבר לא תיאלץ לעבור.
משפחות יקרות, כבר אמרתי לכם שאנו המשפחות משולות לסוסים? אכן כן, פעם היינו סוסים אצילים. ועכשיו – שולחים סוסים לבעוט בכם, ואזרחים הנחלצים לתמוך בכם נעצרים בתואנות שווא, בגני שעשועים ובבתי כנסת. זה התהליך.

"לתחושתי, אם את רון ואותנו ליטפו בשוטים, אתכם ואת אהוביכם הם מכים בעקרבים.
הזכות הגדולה והחובה שהשאיר לי רון היא הזכות לצעוק את צעקתו מן האדמה למען אותה מורשת של ה-101 ולמען ה-101 שנמקים בשבי וצועקים את אותה הצעקה. כל דקה שחולפת מקרבת את ה-101 למצב בו הם יישארו כתמונה נצחית עליה נכה על חטא כל ימי חיינו. זו הרגשה שאני מכיר מקרוב. תמונתו של רון מהשבי רק מדגישה את עוצמת האירוע בו היה איש ואיננו עוד. גורל אולי גרוע ממוות, לכל המעורבים.

"ועכשיו, בואו נסתכל קדימה. חייבים להבין כי בסוף, מחירה של עסקה לחטוף אחד, עשרה חטופים או מאה יסתיים באותו המחיר; השאלה היחידה היא מי יישאר בחיים ומי 'ייעלם' ויצטרף לקטגוריה של רון.

"כולנו חייבים לפעול במספר מישורים, ובאמירה כולנו, אני מתייחס לכלל העם במדינת ישראל. חלקנו חייבים לעבור לפעילות נוקשה יותר, כמובן על פי החוק. אנחנו חייבים להדגיש את גורם הזמן, כי אין זמן. החלק הארי של הפעילות חייב להיות ברוחה של ה-101 – לשכנע את אחינו בימין ובשמאל שערכיות איננה מילה גסה, שאדמה איננה קדושה מחיי אדם, ושאף אחד מה-101 איננו כבד – הוא אחינו!".

רמוס אלוני, שבנותיו דניאל ושרון ונכדותיו אמה, יולי ואמיליה חזרו משבי החמאס בעסקה הקודמת, וחתנו דוד קוניו עדיין מוחזק בשבי חמאס, פנה לנשיא ארה"ב הנבחר, דונאלד טראמפ: "ממשלת ישראל ויתרה על החטופים, ואתה, נשיא ארה”ב, התקווה האחרונה שלהם. אנחנו מבקשים שלא תחכה לינואר. אין לחטופים הנמצאים בסכנת מוות זמן עד ינואר. החיים שלהם אוזלים ואתה התקווה האחרונה והיחידה שלהם. אל תהסס להפעיל את השפעתך כדי להציל חיי אדם. עשרות חטופים שעדיין חיים יודו לכם עד יומם האחרון על כך שהצלתם את חייהם".

דולן אבו סאלח, ראש מועצת מג׳דל שמס: "היום, במלאת 400 ימים לחטופות ולחטופים הנמצאים בידי ארגון הטרור חמאס, אנו כאן בדרישה נחרצת מהממשלה ומן העולם כולו: החזירו את בנינו ובנותינו הביתה. המאבק הזה אינו רק שלנו; זהו מאבק על אנושיות ועל זכותם של החטופות והחטופים לשוב לחיים נורמליים, לצד משפחותיהם. אנו קוראים לממשלה לפעול ללא דיחוי. כל יום שעובר הוא יום נוסף של סבל עבור המשפחות, יום נוסף של חוסר ודאות, חוסר תקווה וחוסר צדק".

העיתונאי אבי יששכרוף: "רק טיפש או ערל לב לא מבין שלחץ צבאי לא מביא לשחרור החטופים. ביבי לא ממהר, זה לא הבן שלו שנמק במנהרה רעב וחולה. במקום לשחרר את החטופים, אתה עסוק בקמפיינים של השחרה נגד היועמ"שית וראש השב"כ, שבודקים את השחיתות שפשתה במערכת שלך. ההיסטוריה לא תסלח לך".

שטפן זייברט, שגריר גרמניה בישראל: "עד כה נכשלנו להביא את כולם הביתה. כל העבודה שלנו, כל הסבבים הרבים של שיחות עם אלה שיש להם השפעה על חמאס, כל האמצעים הדיפלומטיים והמדיניים שאנחנו ומדינות אחרות הפעלנו לא עבדו עדיין.
אני מבטיח למשפחות, אנחנו כל הזמן חושבים מה עוד אפשר לעשות. אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו אם ניתן לעשות עוד משהו. אני חושב על אותם גברים, נשים וילדים כל יום. אנחנו דורשים אותם בחזרה. אני מקווה שעמוק בפנים החטופים יודעים שהם בלב שלנו, חזק כמו תמיד, שהאהבה שלנו אליהם והגעגוע שלנו לא פוחת עד היום שהם יחזרו״.

הרב אבידן פרידמן, ששבת רעב מול הכנסת למען השבת החטופים: ״הסיוט הזה נמשך כי מנסים לבלבל אותנו על מה המאבק באמת, ובגלל ההטעיה המכוונת הזאת, אנחנו לא מצליחים לנצח. האמת היא שהמאבק הקיומי האמיתי הוא לא נגד האויב, הוא נגד הייאוש.
ב-400 ימים האחרונים, אנחנו סופגים הרבה הפסדים קשים מנשוא וגם נוחלים הצלחות, אבל לא מצליחים להכריע מסיבה אחת פשוטה; המערכה הראשונה והמכריעה במאבק הזה היא על הצלת החטופים והחטופות".

שער בגין: "נתניהו לא כשיר"

במקביל נערכה מול שער בגין של הקריה בתל אביב עצרת נוספת בהובלת משפחות חטופים. לקראת העצרת נערכו ארבע צעדות מצפון תל אביב, דרום העיר ומערב העיר ומגבעתיים, שנפגשו בשער בגין. במהלך הצעדה החלו עימותים בין שוטרים למפגינים. חלק מהמפגינים המשיכו לצעדה לכיוון רחוב ארלוזורוב בתל אביב.

יפעת קלדרון, אחותו של החטוף עופר קלדרון: "גלנט אישר את מה שאנחנו אומרים כבר חודשים – אין צורך ביטחוני להישאר בציר פילדלפי. אתם באמת חושבים שנתניהו כשיר להיות הראש? מי שמזייף ומדליף מסמכים שמסכנים את המדינה, חיילים, אזרחים וחטופים – לא כשיר להיות ראש הממשלה. נמשיך להפגין, סבא וסבתא שלי עלו לכאן מאירופה, וכאן אני רוצה להישאר לחיות". בתגובה צעקו המפגינים: "המדינה שלנו ולא של נתניהו".

מוקדם יותר נשאו בני משפחות חטופים הצהרה בשער בגין של הקריה במלאת 400 ימים למלחמה ולחטיפתם של מאות האזרחים בידי חמאס, מהם 101 עדיין בשבי. "אחרי 400 ימים הגיע הזמן לומר בקול ברור, בכל מקום, ובכל אולפן: חייבים לסיים את המלחמה בעזה ולהחזיר את כולם, נתניהו מסרב לסיים את המלחמה משיקולים פוליטיים פושעים", אמרו בני המשפחות, "במקום לפעול לפי האינטרס הלאומי, נתניהו פועל לפי האינטרסים של בן גביר וסמוטריץ'. איך ייתכן שבמקום לנצל את המומנטום ולהתקדם לעסקה גרמנו לקטארים לפרוש מהתיווך?".

"מלשכת נתניהו יצא מבצע השפעה והונאה לטירפוד עסקה, ולהשחרת המשפחות – במקום להילחם על הצלת החטופים, נתניהו נלחם בנו. פיטורי שר הביטחון באמצע מלחמה משיקולים פוליטיים הם הפקרות פושעת, שמסכנת עוד יותר את חיי החטופים, הם עוד טירפוד עסקאות שמבצע נתניהו". ההצהרה נישאה על ידי עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר; יהודה כהן, אביו של החטוף נמרוד כהן; מרב סבירסקי, אמו של החטוף איתי סבירסקי; ודני אלגרט, אחיו של החטוף איציק אלגרט.

"רק אחרי שכולם יהיו כאן נהיה פנויים לאבל ולעיבוד של כל מה שקרה לנו"

בעצרת בכרמי גת בקריית גת, מקום מגוריהם הזמני של תושבי קיבוץ ניר עוז, נאמה ראומה ערוסי טרשצ'נסקי מקיבוץ בארי, אמא של גלי (13) שנחטפה לעזה והוחזרה לאחר 54 ימים, ושל ליאור (15) שנרצח ב-7 באוקטובר. "היום, כשגלי ישנה תחת אותה קורת גג איתי, אני יכולה להתחיל לעבד את האובדן של ליאור שלנו. נער אהוב, רגיש וחכם, שכל כך הרבה היה עוד לפניו. אני יכולה גם לראות את הנוכחות של גלי. קיימת, נושמת, עם עבר מורכב, הווה מתהווה בין אז ועכשיו ועתיד שהיא תבחר לעצמה. היא עולם. המוני עולמות, מאה ואחד אנשים שהם עולם – עוד לא איתנו.

"למשפחות רבות אין את סגירת המעגל של קבורה ופרידה. למשפחות רבות יש חור קבוע בלב ודאגה כבדה מנשוא שלא נגמרת – שרק ישרדו עוד יום, שרק לא תגיע בשורה איומה.
אנחנו כבר לא תמימים, אנחנו יודעים היטב מה המשמעות של יום נוסף שבו השמש שוקעת ואין עסקה. יום נוסף של סכנה קיומית למי שלא קיבלו חיבוק כבר ארבע מאות ימים. למי שחיים כבר 400 ימים בחוסר וודאות. חוסר וודאות קשה מנשוא.

"ואני, שמתוך שני העולמות שלי, אחד איננו, ואחד שב אליי, אומרת מעומק הבטן של כל האימהות וההורים באשר הם – חייבים להציל, חייבים להחזיר את כולם. זה אפשרי. העסקה הראשונה שהחזירה אזרחים שנחטפו מביתם היא ההוכחה לזה. נהיה פנויים כחברה – לאבל, לעיבוד של כל מה שקרה לנו, רק אחרי שכולם יהיו כאן".

לישי לביא מירן: "אנחנו כלים במשחק פוליטי אכזרי, חיצוני ופנימי"

בעצרת בצומת שער הנגב נאמה לישי לביא מירן, אשתו של החטוף עמרי מירן. ״ארבע מאות ימים. ארבע מאות ימים של געגוע ששורף בכל הגוף. ארבע מאות ימים של דאגה שלא נותנת לישון, להתקדם, לנשום. ארבע מאות ימים, שוב מספר עגול. ועבורנו, עבורי זה עוד יום. עוד יום בחלום הבלהות שאנחנו חיים בו. עוד יום אבל אנחנו עדיין שם לפני 400 ימים.

"אני יכולה לספר על התקף החרדה של לפני שבוע, על המעבר לקראווילה אחרי 13 חודשים בצימר, על שבוע הגעגוע והעצב של רוני, על עלמא ששואלת כבר כל יום לפחות פעם אחת- איפה אבא? אבל מה כל זה משנה כשאנחנו כבר ארבע מאות ימים במלחמת חיינו, במלחמה על חיי האהובים שלנו, במלחמה חיצונית אך בעיקר פנימית.

"השבוע פיטרו את שר הביטחון. תהליך ארוך עברתי איתו, שיחות לא פשוטות, הטחת האשמות, כעס בלתי נשלט ואף צעקות. ובתוך כל זה הוא סימל עבורי ועבור משפחות רבות איזשהו שביב של תקווה בתוך הסערה. הקול היחיד בממשלה שהעז לומר את האמת: שצריך להחזיר את החטופים הביתה גם במחיר של הפסקת הלחימה. שניתן מבחינה ביטחונית לעשות את אותו הסכם שישיב אותם אלינו. שהמחירים יהיו כבדים אך אפשריים עבור מדינת ישראל. לפני יומיים נפגשתי איתו ואותם הדברים נשמעו.

"ארבע מאות ימים והשבוע ברור יותר מכל שבוע אחר – אנחנו כלים במשחק פוליטי אכזרי חיצוני ופנימי. כולנו. רק ש- 101 בני ערובה וחיילים בסדיר ובמילואים הם אלה שמשלמים בחייהם- בנפשם ובגופם על המשחק הזה.

"אנחנו, משפחות החטופים, הפכנו לשק החבטות הפוליטי והחברתי של מדינת ישראל. ובכל יום שעובר נוסף משקל על המשא הכבד ממילא. אנחנו נלחמים כדי להשאיר את הנושא על סדר היום, כדי להסביר את הדחיפות. מסתובבים בארץ ובעולם כבר בלי כוחות כדי לשכנע, כדי למצוא את אותו אחד שיגיד עכשיו ויעשה את המעשה.

"אנחנו מוכנים לעשות הכול. אנחנו מוכנים לספוג הכול. כל מילה, כל השמצה, כל פגיעה. הכול. רק כדי שכולם כבר יחזרו. ארבע מאות ימים וכל מה שאנחנו מבקשים הוא שהמדינה תעמוד לצידנו. שתזכור את הבסיס: ערבות ההדדית. עזרה לזולת והצלת נפשות. ולפעמים מרגיש שאנחנו לבד במאבק הזה ואם אנחנו לבד – מה נשאר מההבטחה של מדינת ישראל לאזרחיה?

"גם היום אנחנו עומדים פה ואומרים בקול חזק וברור: אנחנו מקשה אחת, אנחנו חומה בצורה. לא נוותר. לעולם לא נוותר על האהובים שלנו. זה לא משנה כמה ינסו להפריד ביננו, לפגוע בנו, לשבור אותנו- אנחנו נשאר מאוחדים במאבק הזה. אני פונה עכשיו לכל אבא, לכל אמא, לכל אח ואחות, לכל בן ובת זוג. דעו לכם- במדינת ישראל של היום, כל זה יכול להיגמר בשניה, ברגע אחד. ואז תישארו לבד כמונו.

"כבר 400 ימים שאנחנו לבד. המדינה לא עצרה הכל. היא לא עשתה כל שביכולתה להציל את אהובינו. אני עומדת כאן ואומרת בידיעה מלאה: המדינה והעומד בראשה לא עשו הכל בשביל להציל את האזרחים שלה. היא יכולה הייתה, והיא החליטה שלא.

"הביטו עכשיו בילד או בילדה שלכם. הביטו במי שאתם אוהבים. האם זו המדינה שאתם רוצים שהם יחיו בה? האם זו המדינה שהבטחנו להם? האם זו המדינה שחלמנו עליה? שנלחמנו עליה? שעדיין אנחנו נלחמים עליה? ארבע מאות ימים. אבל אנחנו לא נוותר. לא על המשפחות שלנו. לא על האהובים שלנו. לא על הערכים שלנו. ובעיקר לא על המדינה שלנו, שכולנו רוצים לאהוב מחדש. שיכולה וחייבת להיות טובה יותר.

"אנחנו צריכים פעימה אחת, פעימה שתעזור ללב השבור להתאחות. פעימה אחת שתחזיר את כולם, מי לשיקום ומי לקבורה הולמת, ותסיים את יגון המלחמה. פעימה אחת כדי לצאת מהאפלה בה אנחנו נמצאים כבר ארבע מאות ימים".

מחאות ברחבי הארץ: "400 ימים של הפקרה"

מחאות והפגנות נערכו בעשרות מוקדים ברחבי הארץ. בנס ציונה עמדו המפגינים עם שלטים עליהם נכתב "400 ימים של הפקרה". באילת נערך מיצג בו המפגינים קשרו את עצמם כהמחשה לסבלם של החטופים.