ערפל הבחירות הולך ודועך, ובשעה שהקולות האחרונים מהחוף המערבי נספרים, התמונה כבר ברורה: המפלגה הרפובליקנית בהנהגת דונאלד טראמפ שבה לשלטון בארה"ב, ובידיה רוב מוחלט בכל שלוש הרשויות.

לצד השליטה בבית הלבן, בסנאט הרוב הרפובליקני יעמוד על 47-53 (וראו בהמשך), מה שצפוי לנטרל את ההשפעה הממתנת של הסנאטוריות הרפובליקניות המתונות סוזן קולינס (מיין) וליסה מקאוסקי (אלסקה). על הרוב בבית המשפט העליון דובר רבות, ולטראמפ תהיה הזדמנות פז לבצר אותו שנים קדימה (שוב) במידה ושופטי העליון אליטו או תומס יפרשו.

רק בבית הנבחרים התמונה עדיין לא ברורה, אבל הכיוון כן: תמונת המצב נכון לכתיבת שורות אלו היא 212-204 לרפובליקנים, ונראה שהאחרונים קרובים יותר להשגת ה-218 הדרושים לרוב, לאור ריבוי המושבים בחלקים הכפריים יחסית של מדינות החוף המערבי.

הכיוון המסתמן של טראמפ: מינוי אנשי 'מיינסטרים' לתפקידי ליבה

במקביל, הנשיא הנבחר מתחיל להרכיב את ממשלו וכבר הודיע על מינוי ראשון – סוזי וויילס, שניהלה את קמפיין טראמפ השנה, תכהן כראשת הסגל בבית הלבן (האישה הראשונה בתפקיד). וויילס נחשבת למינוי מקצועי וכמי שיודעת "לרכך" מחלוקות בין המחנות השונים המקיפים את טראמפ, ובתור ראשת הסגל תהיה לה השפעה רבה על המשך המינויים.

המינוי של וויילס עשוי לנטרל (או לפחות לשכך) את הנוכחות של דמויות המזוהות עם המחנה הבדלני במפלגה, כמו הגנרל לשעבר ומפיץ תיאוריות הקונספירציה מייק פלין, או היועץ האסטרטגי והאסיר המשוחרר סטיב באנון. במקומם, ייתכן שימונו כמה דמויות שיותר קרובות ל'מיינסטריים' בתפקידי ליבה: בין השמות שהוזכרו, הסנאטור מפלורידה מרקו רוביו כשר חוץ, השגריר לשעבר ביפן ביל האגרטי כשר הגנה, וחברת הקונגרס מניו יורק אליס סטפניק כשגרירה באו"ם. עם זאת, בניגוד ל-2016, הפעם טראמפ מגיע מגובש יותר וזהיר יותר, ולא צפוי לחזור על הטעויות שעשה כשמינה אנשים שלא הכיר היטב ולא ידע שיהיו "מיושרים" איתו.

שיעורי התמיכה לדמוקרטים ירדו כמעט בכל קבוצת אוכלוסייה קריטית

ראוי להקדיש כמה מילים להפסד המוחץ של הדמוקרטים. בשעה שאין עדיין נתונים סופיים, הנתונים שכבר פורסמו וסקרי היציאה בפרט מראים על ירידה באחוזי ההצבעה לדמוקרטים בקרב כל קבוצת אוכלוסייה קריטית, מלבד נשים שחורות. בין היתר ירד שיעור ההצבעה בקרב נשים (ביידן ניצח את הקול הנשי בהפרש של 15%, האריס – רק 8%), גברים שחורים (ביידן ניצח בהפרש של 60%, האריס – 56% בלבד) ובמיוחד גברים היספנים, שהשלימו סופית את הפיכתם לקהל חציוני (ביידן ניצח בהפרש של 23%, האריס  הפסידה ב-12%).

למרות קמפיין "כיפי" ו-"שמח", האריס איבדה גם את הקול הצעיר, אותם צעירים שהכניסו את ביידן לבית הלבן רק לפני ארבע שנים (ביידן ניצח בהפרש של 24%, האריס בהפרש של 11%). זה עשוי להעיד על היחלשותה הצפויה בקרב צעירים שפחות מעורבים פוליטית ושפחות מזדהים עם המפלגה. באופן מעניין ביותר, האריס נחלשה בקרב מצביעים מתונים (ביידן ניצח בקרבם בהפרש של 30%, האריס – רק 17%) מה שעשוי ללמד על פוטנציאל של הדמוקרטים בקרב מצביעי מרכז – פוטנציאל שפוספס לאור פנייה חדה מדי שמאלה (או לפחות דימוי של פנייה כזו), וזאת בשעה שהאריס התחזקה בקרב מצביעים ליברלים (ביידן – 79%, האריס – 84%).

גם בחתך לאומי, הדמוקרטים הוכו שוק על ירך. בהשוואה ל-2020, שהייתה חריגה בשיעורי ההשתתפות בבחירות בגלל הקורונה, טראמפ קיבל 4 מיליון קולות פחות בעוד האריס קיבלה 16 מיליון קולות פחות מביידן.

טראמפ שיפר את מצבה של המפלגה הרפובליקנית בשורה של מעוזים כחולים ברחבי המדינה: בין היתר, הוא חתך את היתרון הדמוקרטי במדינות כמו ניו יורק בחצי (מ-23% ל-12%), ואף שיפר את מצבו במנהטן עצמה, במה שמהווה בוודאי סגירת מעגל למי שחי את רוב חייו בתפוח הגדול. במדינת מינסוטה, מדינת הבית של סגנה המיועד של האריס, טים וולז, והמדינה עם רצף ההצבעה לדמוקרטים הגדול בהיסטוריה (מאז 1972), האריס ניצחה ב-4.2% בלבד – פער ששמור למדינות מתנדנדות. בדלאוור, מדינת הבית של הנשיא ביידן, ההפרש לטובת הדמוקרטים ירד מ-19% ל-15%.

זו (שוב) הכלכלה, טמבל

המכה שחטפו הדמוקרטים, והאריס בפרט, לאורכה ולרוחבה של ארה"ב, מלמדת שכפי שצפו הסקרים, הנושא המרכזי בבחירות הללו היה הכלכלה, ובאופן מדויק יותר – יוקר המחיה (שהרי האבטלה, שהייתה הנושא המרכזי בארבע מערכות הבחירות הנשיאותיות האחרונות, בשפל). ספציפית, להאריס היו שלושה אתגרים מרכזיים מול הסוגייה הכואבת הזו, שאמנם משלימים זה את זה, אבל בפועל מדובר באתגרים מסוגים שונים.

האתגר הראשון הוא אתגר הנטל – כמי שכיהנה בממשל ביידן, סגנית הנשיא האריס נתפסה כמי שאחראית, גם אם לא ישירות, לעליית המחירים המשמעותית באמריקה בשנים האחרונות. כלכלנים יטענו שלאינפלציה יש גורמים רבים, ממצב הריבית ועד המלחמה באוקראינה, אך לבוחר החציוני זה לא משנה והוא מטיל את האחריות על הממשלה. בפרפראזה על ההפגנות בישראל, "את הראש את אשמה".

גם נתוני מאקרו, החל בצמיחה דרך יחס חוב-תוצר ועד מדדי אמון של משקיעים, אינם רלוונטיים כאן, ומה שמכריע בחירות הוא מדדי מיקרו (אבטלה, מחירים ושכר). בכל פעם שהאריס אמרה שתפעל להוריד מחירים, היא ספגה את אותה ביקורת – למה לא עשית זאת עד כה? הקושי שלה לנתק את עצמה מממשל ביידן ליווה אותה כחטוטרת על גבה עד הרגע האחרון.

האתגר השני הוא אתגר הרקורד – בשלוש השנים הראשונות לכהונת טראמפ הכלכלה האמריקאית הייתה יציבה יותר, ונהנתה ממחירים נמוכים יותר. טראמפ אמנם הגיע לסבב הבחירות הזה כנציג האופוזיציה אבל לא כאאוט-סיידר, אלא כמי שיש לו קבלות ביד ויודע להגיד "אצלי היה יותר טוב".

האתגר השלישי הוא אתגר הבְחִירות (electability). בוחרים רבים העדיפו את טראמפ על פני האריס, למרות שהזדהו עם עמדותיה של האריס ושל מפלגתה. לפי רוב סקרי היציאה, האריס נתפסה כאהודה יותר וכקיצונית פחות מטראמפ, כולל במדינות המפתח. בסקרי היציאה של NBC למשל, 47% מהמשיבים טענו שעמדותיה של האריס קיצוניות מדי – לעומת 54% שהשיבו כך לגבי טראמפ.

זאת ועוד: רבים מאותם בוחרים שהצביעו טראמפ, דווקא הצביעו למועמדים דמוקרטים במדינותיהם. בשש מתוך שבע מדינות המפתח נערך גם מירוץ ברמה המדינתית – למושל או לסנאטור – ובחמש מתוכן המועמד הדמוקרטי ניצח (גם אם לפעמים 'על הקשקש'), בשעה שהאריס הפסידה. ודוגמה נוספת: באריזונה ובנוואדה הציבור בחר לעגן את הזכות להפלות, ובה-בעת נתן את קולו לטראמפ – ייתכן כי מתוך אמונה שההגנה המדינתית היא מספיקה, וייתכן שבשל תיעדוף הסוגייה הכלכלית.

יש הרבה סיבות ליתרון של טראמפ על פני האריס מבחינת בחירות. ראשית, העובדה שהוא דמות מוכרת ברמה הלאומית והיא פחות, ולראייה, ככל שמצביעים נחשפו ליותר תוכן של האריס דעתם עליה השתפרה, והיא אף הצליחה לסגור את הפער בשאלה 'מי יטפל טוב יותר בכלכלה'. שנית, האריס ניסתה לרצות גם את מצביעי המרכז והימין הרך, וגם את השמאל הפרוגרסיבי, באופן שגרם לה להיראות זגזגנית וחסרת-עמדה. ושלישית, הניגוד החד בין הרקורד של שניהם.

פרשנים שינסו להצביע על מיזוגניה או גזענות בתור הגורם היחיד שפעל לרעתה של האריס, מפספסים את האימרה האלמותית מקמפיין של ביל קלינטון ב-1992 – It’s the economy, stupid"", ובעברית: זו הכלכלה, טמבל.