תושבי צפת התעוררו בשבוע שעבר לקול אזעקות במהלך שלושה לילות רצופים. זה היה שבוע לא שגרתי, גם במונחי תקופתנו. שר הביטחון יואב גלנט פוטר, דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארצות הברית, כמה פרשיות פוליטיות-פליליות-ביטחוניות שנחשפו הטילו צל כבד על משרד ראש הממשלה, ובצפת? שם מתגוררים 42 אלף איש שהתעוררו משנתם ונדרשו למצוא מקום מבטחים תוך 30 שניות. בצפת רק לכ-10% ממשקי הבית יש ממ"ד. עדיין, גם במונחי אחת הערים (הלא מפונות) המופגזות בישראל, שלושה לילות ברציפות עם אזעקות בצפת הם אירוע חריג.
מחוץ לבית של אורית ספינזי, המתגוררת עם חמשת ילדיה בשכונת איביקור הצפונית ביותר בעיר והסמוכה לבסיס פיקוד הצפון, החיים נשמעים כמו לגור בכביש 6 של מטוסים. אם מוסיפים לכך את קולות היירוטים הנשמעים בסביבה, מקבלים תחושה שממריאים לחלל. בנה הקטן של ספינזי, לביא, נולד ביום של מתקפת הביפרים לפני כחודשיים. "זה לא רק האזעקות בחצות. הרעש לא נורמלי ונמשך כל הלילה", היא מספרת.
לדבריה, הפעם הראשונה שבה היא הצליחה לישון באופן רציף הייתה רק לאחרונה, כשהגיעה למרכז לכמה ימים. "באזעקה ב-12:00 בלילה תופסים את הילדים ורצים יחפים לממ"ד. מזל שיש ממ"ד, אחרים רצים יחפים למקלט. זה טירוף. אחרי כזה לילה, איך אפשר להתרכז בלימודים או בעבודה? לפני שאני יוצאת מהבית עם התינוק אני חושבת מיליון פעם אם זו באמת נסיעה דחופה, או אם אפשר להסתדר בלי".
לשאלה איך זה לחיות תחת אזעקות יומם וליל, היא משיבה שבהתחלה הילדים שלה פחדו. "היום הם כבר אפאתיים", היא אומרת. היא מנהלת את צוות החוסן בשכונה שלה, ובתוכו קבוצת ווטסאפ שמונה 120 שכנים שדואגים אחד לשני. "הערבות ההדדית היא הבסיס שלנו במלחמה הזו", היא ממשיכה. "עוזרים למילואימניקים, לנשות המילואימניקים. מחפשים ילדים ברחבי השכונה בזמן אזעקות כדי לבדוק שהכל בסדר. "פתאום הייתה אזעקה והבן שלי היה במגרש. נכנסתי ללחץ. ואז מישהי שלחה הודעה – 'אורית, הילד שלך בסדר'". אנחת רווחה.
"בסוף המלחמה יהיה מבאס, כי ייגמר האקשן", אומרת איילת חן, בתה של ספינזי. האזעקות לא מפחידות אותה, אפילו לא מעניינות. ספינזי קצת פחות בטוחה בקשר לזה. "אני רואה שינויים אצל הילדים שלי כל הזמן, אם זה בבית הספר, כי אין להם לימודים סדירים, אם זה בתמיכה הרגשית, כי אין מספיק כוח אדם מתאים. רציתי שייתנו פרח חונכות לילד שלי. היועצת אמרה לי 'חכי, כולם צריכים'.
"תראו כמה טילים נפלו עלינו ועדיין, ברוך השם, אין קורבנות"
עולים חדשים מרוסיה, אוקראינה, אתיופיה, ארה"ב והודו הגיעו לצפת ממש לאחרונה. בקרב דוברי הרוסית שבהם, נשארים בעיר בעיקר המבוגרים, שבעייתם העיקרית היא לא הטילים, אלא הבדידות. במהלך החגים טיל פגע ישירות בקומפלקס דיור מוגן לקשישים עולים והותיר הרס רב. אך בנס, או במזל, איש לא נפגע.
"בתוך חיי היומיום של צפת, מתחילים להאמין בניסים, ומפסיקים לפחד", כך מתארת את הדברים בראיון לעיתון מקומי הפעילה החברתית ריבה פוקס, שעלתה לצפת מברית המועצות לפני 30 שנה, ונחשבת לדמות מרכזת בחיי העולים. המצב הלא ייאמן של העיר גורם גם לחילונים שבעולים שעלו מהאימפריה הקומוניסטית לשקול מחדש עניינים כמו סיבה ותוצאה. "רק תראו כמה טילים נפלו עלינו ועדיין, ברוך השם, אין קורבנות", כך פוקס. לא רק מרכז הקליטה. שנה למלחמה, והעיר צפת לא רשמה עדיין קורבנות, לפחות לא בגוף.
"אתה תופתע, אבל המצב עכשיו שונה מתחילת המלחמה. דווקא היום יש פחות חרדה", מסבירה נטליה קמינסקי, עובדת במחלקת הקליטה העירונית והאחראית על תרגום ההנחיות לרוסית בעת חירום. אז, היא אומרת, המוני העולים ביקשו להתפנות, והיום הם מפתחים כלים הסתגלותיים חדשים, עד חלוף זעם.
"אי אפשר לרוץ לשום מקום בחצות הליל עם האזעקות. לכן תופסים את המעקה הכי קרוב ומתיישבים ליד הקיר הכי בטוח בבית", היא מתארת את שגרת החירום הלילית של הפנסיונרים. "במשך תקופה אנשים ישנו במקלטים שליד המרחב המוגן לילות שלמים".
למה לא להתפנות פשוט עד סוף המלחמה?
"ב-2006 סבתא שלי אמרה שהיא ברחה פעם אחת בגלל מלחמה (מלחמת העולם השנייה, ד.ט) ויותר היא לא בורחת. אני חושבת שכשאתה אצלך בבית, אתה מרגיש שפחות מסוכן כי הדברים מוכרים – זה הסנטימנט של רוב המבוגרים פה".
מחוץ לבתים של אחת מהשכונות החרדיות במערב העיר, נבנית בחיפזון מיגונית. הפועלים, שני צעירים מערבה (בה, לטענתם, יש בערך 5 מיגוניות על כפר של 25 אלף תושבים) מתחילים לצבוע את יציקת הבטון שתשמש מרחב מוגן לכ-200 מבוגרים וילדים המתגוררים בבתים שמסביב. "בישיבה ביקשתי שיאפשרו לי להגיע ב-10:00 בבוקר", מספר יוסף, אבא לארבעה שיושב מחוץ למיגונית. "אחרי שיש אזעקה בחצות אנחנו ערים לשעות אל תוך הלילה עד שהילדים נרגעים מהלחץ ונרדמים".
אין באזור כולו כמעט מרחבים מוגנים. בתוך כל דירה בני המשפחה מסיקים איזו נקודה הכי רחוקה מכל חלון וקיר חיצוני, ובה מתיישבים. איפה בדיוק? "זה עניין של תחושת בטן", אומר יוסף בחיוך, "וזה בסדר, כולם מתנהגים ככה".
האזעקות החזירו את הטיטולים לילדים שכבר נגמלו
אזעקה מופעלת וכולם רצים למאפייה הסמוכה. "אני פשוט לא עושה כלום", אומר אמיר, הבעלים, ומחלק לנמלטים בייגלה חם. "במצב שלי הכי גרוע זה להעיר את הבת בת השנה שלי. אנחנו נשארים במקום כמו שאנחנו. יש מי ששומר עלינו מלמעלה".
בצהריי אחד מימי חול המועד, טיל פגע פגיעה ישירה בבית במרכז העיר. עשרות ילדים שיחקו בפארק הסמוך. שאריות מפגיעות הרסיסים עדיין חרוטות בבניינים מסביב. חלקי מתכת עפו לכל עבר והשאירו חורים בציליות גן המשחקים, אבל לילדים, בגדול, שלום. "לילדה שלי בת החצי שנה יש בעיה בשמיעה ואנחנו הולכים לטיפולים כל יום", מספר אסף, אברך צעיר שגר בדירה הצמודה למוקד הפיצוץ, שהשמיעה של בתו נפגעה בעקבות פגיעת הטיל. דודי השמש שהתפוצצו השאירו את השכנים ללא מים חמים במשך ימים.
"גירדנו את הילדים מהמיטה, חיבקנו אותם חזק ורצנו לקיר הכי רחוק ממוקד הפיצוץ", אומר אסף, "מה שקרה פה זה נס".
באחד הערבים של חול המועד, תמר ביטון מצאה את עצמה רצה לשכנה שלה באחת הקומות התחתונות בזמן שהייתה הפגזה, "הפגזה שבאמת באמת חבל על הזמן", כדבריה. ביטון, אחראית החוסן השכונתי בשכונתה דואגת לבדוק עם כל אזעקה ואזעקה שהקשישים והמשפחות עם הילדים הקטנים בסדר. "האמא הייתה מפוחדת לחלוטין", היא נזכרת באחד מאותם ערבים שבהם טילים נחתו בסביבת השכונה. "ישבתי לשחק עם הילדים. פשוט להיות איתה, להיות בשבילה. היא אמרה לי אחרי זה 'הצלת אותי'".
כך נראת שגרת החירום בבניין בן 10 הקומות של ביטון, בעצמה אם ל-13 ילדים וסבתא ל-20 נכדים. בבניין שלה יש מקלט אחד. למטה, בחוץ. אליו רצים התושבים שגרים לכל היותר עד הקומה החמישית. אלה שמעל זה נצמדים לנקודה המוגנת – מרחב אותו הגדיר נציג פיקוד העורף, שעבר דירה-דירה בבניין ואישר לתושבים לא לרדת למקלט. למרבה האבסורד, במקרה הזה הדבר נחשב לפעולה המסוכנת יותר מבין כל הפעולות, וזה במידה ולא חיים במקלט עצמו (לפעמים יש מעטים שישנים שם). את המבוגרים בבניין, מספרת ביטון, זה מלחיץ במיוחד – החלונות שלהם פונים לכיוון לבנון, חשופים במיוחד לירי.
"אישה אחת אמרה לי שהיא לא עושה כלום, כי הרב שלה אמר שבצפת לא יקרה לאף אחד כלום – אז היא לא יורדת", אומרת ביטון. "היא אומרת שכל הצדיקים שקבורים פה שומרים עלינו. אבל חוץ ממנה, הרוב יורדים".
ביטון מספרת כיצד האזעקות החזירו את הטיטולים לילדים שכבר נגמלו מהם. ועל הילדים שמסרבים לישון לבד. התיאורים האלה רווחים בקרב כל ההורים. כנראה שאפשר להתרגל להכל, כמו למשל בני ה-8-10 במשפחתה, שיוצאים לצלם יירוטים בטלפון הנייד. "את אמא שלהם זה מכעיס. אבל אני אומרת – וואלה, לפחות קצת שיחררו. נרגעו", אומרת ביטון על נכדיה.
מצד שני, יש להסתגלות הזו מחירים – לחץ בלתי פוסק, דריכות. ביטון משתדלת לתמוך בכל שכניה, דבר שמעצים את החוסן שלה כל הזמן. אבל גם להתעצמות הזו יש גבול. "לפעמים יש תחושה שהגומי של החוסן הזה נמתח מדי. נמאס, אין כוח, מתי ייגמר הסרט הזה?".
