"מבחינתי זה להחזיק תקווה שהם יקראו את המכתבים, להאמין שהם חיים", אומר תובל דמבו בן-יוחנה, תלמיד תיכון בן 15 מרעננה, שעמל במשך עשרה חודשים על אתר שעלה בסוף השבוע האחרון לאוויר, ובו ניתן לכתוב מכתב לחטופים. "יותר ויותר אנשים מסביבי מתחילים לפקפק בזה שהם חיים, ולכן יצרתי את האתר. אני מתייחס אליהם כחיים. אני רוצה שהכותבים יכתבו בכוונה שהחטוף יקרא את זה, שהוא חי והוא יקרא את זה יום אחד. מכתבים שמביאים איתם תקווה". 

קרוב ל-600 מכתבים נשלחו בימים האחרונים לחטופים, ותובל, שמדריך בצופים ומתנדב בנוער מד"א בזמן שהוא לא לומד ומתכנת, מאמין שזו פעולה טובה עבור החטופים אבל גם עבור הכותבים. "מתחילת המלחמה ידעתי שאני רוצה לעשות פרויקט שקשור לחטופים", הוא מספר. "התנדבתי באריזת דברים למפונים וחיילים, ובסוף הגעתי לפרויקט הזה. כשאתה כותב מכתב, אתה מרגיש שאתה קשור, וכמי שלא קשור אישית לחטוף – זה הופך למשמעותי. כשאני כותב למישהו שאני לא מכיר, יש מעין אמון כזה, הסכם הדדי שאין פה פילטרים, הכול אמת לאמיתה, כי אין לך מה להסתיר מהאדם הזה". 

תובל אומר שאפילו המבוגרים הציניים שנמצאים כבר יותר משנה במלחמה מתרגשים מהאתר ומהמחווה של נער כלפי משפחות ואנשים שהוא לא מכיר, אבל חשוב לו לשים בקדמת הבמה את הפרקטיקה, את כתיבת המכתבים. יש לו שלוש מטרות: "המטרה הראשונה של האתר היא לשמור על הנושא הזה בשיח. השנייה היא ליצור קשר אישי עם החטוף שכותבים לו. רואים פוסטרים ושמות ברחוב, אבל לא כולם רואים את הבן אדם מאחורי השם והתמונה".  

המטרה השלישית שלו היא שהחטופים יקבלו את המכתבים כשהם יחזרו, ויש לו תוכנית מסודרת: "חטוף שחוזר יקבל שק של מכתבים מאנשים שהוא לא מכיר, וזה ידגיש לו כמה הוא היה חסר וכמה רצו שהוא יחזור. זה נראה לנו ברור, אבל הם לא יודעים ולא מכירים את המאבק. זה ייתן להם הוכחה שהם חשובים". 

תובל אומנם יכול להיות חשוף לטקסטים, אבל הוא בוחר שלא, כך שמי שכותב – זה בינו ובין החטוף או החטופה. חברים ומשפחה שמעורבים בפרויקט שלו העלו את החשש שייכתבו טקסטים שאינם מתאימים, ולכן מתנדבים יעברו על המכתבים לפני שיישלחו לחטופים. "אף שרוב רובו של העם תומך בחטופים, עלה חשש שיש אנשים מעטים עם כוונות רעות, אז אנשים התנדבו לסנן את התוכן של המכתבים. הכי קל היה לשלוח דיגיטלית, אבל זה מאבד מהאותנטיות". 

האתר שיצר תובל מציע כמה אפשרויות להתחיל את המכתב, כי לרבים קשה לכתוב לאנשים שנמצאים בשבי כבר שנה וחודש במקרה של הרוב, או יותר מעשר שנים במקרה של הישאם אסייד ואברה מנגיסטו. "המון אנשים חושבים עליך ומייחלים לשחרורך ולשובך הביתה בשלום", "אני יכול רק לשער את הקשיים שאתם עוברים, אבל אני בכל זאת רוצה לעדכן אותך ש…", "חשבתי עליך ורציתי לעדכן אותך ש…", מנוסחים הפתיחים. 

עשרה חודשים שתובל מתכנת, כותב קוד, מנסה ומחדד את האתר, וזה לא היה פשוט, לא רק בפן הטכני. "בגלל הקונספט של האתר, אפשר לכתוב רק לחטופים שהם בין החיים. בגלל שאני עובד עליו כבר עשרה חודשים, היו תקופות שכל שבוע הייתי נאלץ להוריד חטופים שלא בין החיים יותר. מבחינתי הייתה לזה משמעות שונה – לא רק שמעתי שעוד חטוף נרצח, הייתי צריך להיכנס לאתר ולהוריד אותו, וזהו, אי אפשר לכתוב לו יותר מכתבים". 

לנוכח האדישות הגוברת והנרמול של המצב בקרב יותר ויותר חלקים בחברה הישראלית, היוזמה של תובל מפגישה את הישראלים עם החטופים מהמחשב בבית, בצורה האינטימית ביותר. "יש יותר ויותר הרגשה שצריך להמשיך הלאה. בצופים יש יותר מודעות, אבל הרוב המוחלט של בני הנוער המשיכו הלאה. חבר שלי, שלא תמיד מעורב, נכנס לאתר כשהוא התפרסם וכתב מכתב. הוא בחר בחטוף שיש לו את אותו השם כמו שלו, זה תפס לו את העין, והוא התחיל לכתוב לו על זה. הוא הראה לי אחרי זה את מה שכתב, על זה שזה קרוב לכל אחד מאיתנו, כי כל אחד מאיתנו היה יכול להיות שם. עד עכשיו הוא מדבר איתי על זה". 

"אני כתבתי לעמר שם טוב", מספר תובל. "כתבתי לו אחרי יום שבת אחד כשחזרתי מעצרת בכיכר החטופים לפני כמה חודשים, כשהאתר היה עוד בהרצה. שמעתי שם את המשפחה שלו מספרת עליו. ישבתי מול המחשב וסיפרתי לעמר מה ששמעתי עליו והצטרפתי לתפילה של המשפחה שלו שיחזור כמה שיותר מהר". 

"כשהם יחזרו הם יקבלו את המכתבים ויראו שאנשים זרים חשבו עליהם", מקווה תובל. "ביום הראשון הם יהיו עסוקים בדברים אחרים, אבל אחרי שבועיים הם יפתחו את שק המכתבים וזה יעשה להם טוב על הלב".

משה, אביו של תובל, שתמך לאורך כל הדרך בפרויקט של הבן, סיפר: "אחותו הקטנה, בת 8, אמרה שלא יהיה מה לעשות עם האתר אחרי שהם יחזרו, ותובל חושב גם על היום שאחרי, על זה שהחטופים יראו את האנשים שכתבו להם. שם התקווה".