"מה שקרה באמסטרדם נורא, וממחיש את המצב בגולה. רק יום לפני כן תליתי עבודה שבה כתבתי Jewish people have to be their own heroes, וזה התברר ממש כנבואה. זה ממחיש איך אנחנו כיהודים לא יכולים לסמוך על אף אחד אחר שיציל אותנו".

מורגן כורש, 40, עלה לישראל מפריז ב-2009, והחל לעסוק באומנות רחוב לפני כארבע שנים. רוב העבודות שלו עד 7 באוקטובר עסקו בסוגיות פמיניסטיות ובזהות קווירית. כיום הוא כותב בעיקר מסרים שעוסקים בזהות יהודית, כמו Cherish your Jewish Tribe או Protect your Jewish magic.

כינוי בהשראת הסבתא

את חזותו אפשר לפרש כנשית. יש לו שיער ורוד ואוברול ורוד תואם. "אני מזדהה כא-בינארי ומעדיף את לשון הפנייה 'אתה'", הוא מבהיר. "כשאנשים שואלים את הילדים שלי למה הם מדברים עליי בלשון זכר הם פשוט עונים שככה אני מעדיף. ילדים לא עושים סיפור מדברים כאלה. מבוגרים לפעמים כן".

את הכינוי שאיתו הוא יוצר ברחוב, 'יידיש פמיניסט', אימץ מסבתא שלו. "היא הייתה ההשראה הפמיניסטית הראשונה שלי ושפת האם שלה הייתה יידיש. גם אני ניסיתי ללמוד יידיש אבל לא ממש הצלחתי. גדלתי במשפחה של ניצולי שואה והזהות היהודית תמיד הייתה משמעותית בבית. בפריז של שנות ה-90 הייתה איזו אשליה שהאנטישמיות מאחורינו. רוב החברים שלי לא היו יהודים. בדיעבד אני נזכר שהיו אומרים לי שעדיף להסתיר את המגן דוד בחוץ. אבל התחושה הייתה שאפשר לחיות ביחד. היום כבר לא הייתי רוצה לגדל את הילדים שלי בצרפת.

"לא הייתי מהיהודים הצרפתים שבאים לבקר הרבה בישראל. בפעם הראשונה הגעתי לבקר ב-2008, ושנה אחרי זה הגעתי לתוכנית לקראת עלייה של הסוכנות היהודית, שבה למדתי עברית והבנתי שאני באמת רוצה לגור פה. מה שאהבתי פה, וזה אולי מוזר למי שגדל פה, אבל פתאום אתה לא צריך לתהות מי יהודי ומי לא. זה הדהים אותי שיש נהג מונית יהודי, שוטר יהודי, מורה יהודייה. זו חוויה אחרת לגמרי".

תחושות כעס ובגידה מצד החברות

הוא החל ליצור ברחוב לפני כארבע שנים, כשהקים יחד עם חברה קולקטיב אומניות פמניסטי, שיצר עבודות פוליטיות ברחוב שעסקו בסוגיות פמיניסטיות מקומיות. בהמשך החל ליצור גם בעצמו, עבודות שרובן עסקו בסוגיות של זהות, מגדר ומאבק להט"בי. בצרפת למד עיצוב אופנה, ובארץ הוא מתפרנס מציור על קירות בהזמנה, עבודה כמקעקע ומכירת תכשיטים.

היצירות שלו אחרי 7 באוקטובר תפסו תפנית משמעותית. "7 באוקטובר הכה בי בכמה גלים. הגל הראשון היה ההתמודדות עם הטבח והאימה עצמה. עם האסון כפי שהרגיש אותו כל אחד בארץ. השוק השני היה תחושת הבגידה מצד החברות והשותפות הפמיניסטיות שלי בעולם. אני מאוד מעורבב ותמיד היו לי המון קשרים עם אקטיביסטיות מכל העולם – ופתאום א.נשים שעד אתמול שמחו להיות שותפות שלי, פשוט בבת אחת מפנות את הגב ומתייחסות אלי כאילו אני השטן. מצדיקות רצח, ואונס והחזקה של נשים, גברים וילדים בשבי במנהרות.

"אני מאוד מעורבב ותמיד היו לי המון קשרים עם אקטיביסטיות מכל העולם – ופתאום א.נשים שעד אתמול שמחו להיות שותפות שלי, פשוט בבת אחת מפנות את הגב ומתייחסות אלי כאילו אני השטן. מצדיקות רצח, ואונס והחזקה של נשים, גברים וילדים בשבי במנהרות"

"השוק השלישי היה לצפות בעלייה המהירה והמטורפת בגילויי האנטישמיות בגולה, בייחוד במדינות המערביות. בבת אחת העולם התחיל שוב לשנוא יהודים, וכמי שגדל רוב חייו בגולה, זה נגע בי מאוד.

"התגובה הראשונה שלי הייתה כעס. העבודה הראשונה שלי ברחוב אחרי 7 באוקטובר הייתה המסר: on Oct 7^th you chose antisemitism over feminism. זה היה מסר שכוון קודם כל נגד ה'שותפות' הפמיניסטיות שלי שהרגשתי שבגדו. אבל בעומק אני טיפוס שמח וחיובי, ולא יכולתי להישאר במקום הזה של הכעס. לכן לאט לאט העברתי את הפוקוס למקום של טיפוח הגאווה בלהיות יהודי וישראלי, בטיפוח הזהות הכל כך מיוחדת הזו. מאז רוב המסרים שלי נוגעים להעצמה יהודית לא מתנצלת".

עדיין יהודי גלותי

ההשראה מגיעה אליו מכל מקום – מהחדשות, ממסורות החגים, מדברים שהוא קורא כמו ספר עם פרשנות קווירית לפרשות השבוע ומשיחות שלו עם אנשים. "לפעמים אני שואל אנשים אם זה בסדר לקחת משפט שלהם ולשים אותו ברחובות.

"תמיד אומרים שיהדות ארצות הברית תומכת בישראל, אבל היה לי חשוב להראות שגם אנחנו תומכים בהם. שזו מערכת יחסים שעובדת לשני הצדדים. שאני רואה מה הם עוברים שם ואני מזדהה, וזו הסיבה שבחרתי ליצור באנגלית"

"התחלתי ליצור ברחוב קודם כול עבור עצמי. אומנים עוסקים בלהכניס את הרשות והנפש שלהם לעולם החומרי – וזו המשמעות של לכתוב ולצייר ברחוב. אבל עם הזמן והתגובות הבנתי שזה גם חשוב. אחת הסיבות שאני כותב באנגלית, ולא בצרפתית שהיא שפת האם שלי או בעברית, היא הרצון לתקשר עם יהדות העולם במובן הרחב. כשהגעתי לישראל הייתי בן 23, כך שעמוק בפנים אני עדיין מרגיש יהודי 'גלותי'.

"העלייה של האנטישמיות הורסת אותי. תמיד אומרים שיהדות ארצות הברית תומכת בישראל, אבל היה לי חשוב להראות שגם אנחנו תומכים בהם. שזו מערכת יחסים שעובדת לשני הצדדים. שאני רואה מה הם עוברים שם ואני מזדהה, וזו הסיבה שבחרתי ליצור באנגלית. אני רוצה ליצור גשרים בין יהודים בארץ ובעולם, וזה דבר משמעותי מאוד. אני מאוד מתרגש מהתגובות, והזמינו אותי לאחרונה להתארח בפודקאסטים של קהילות יהודיות בכמה מקומות מסביב לעולם".

מיעוט בתוך מיעוט

לדבריו, בניגוד לעבודות העבר שלו שהיו פוליטיות מאוד, העבודה הנוכחית מתמקדת במסרים שהוא רואה כמאחדים. "רציתי לדבר לכולם, ואני רואה שבין האנשים שמשתפים את המסרים שלי יש כאלה שרחוקים ממני מאוד בעמדותיהם. זו הייתה בחירה שעשיתי בכוונה. אבל חשוב לי גם כעת לא לטשטש את הזהות הקווירית שלי ואת המקום הקווירי שמתוכו אני יוצר.

"מבחינתי זו אמירה שאפשר להיות קוויר וציוני. האומנות היא מאבק על הזכות לזהות מורכבת", הוא מוסיף. "אני מרגיש שבחו"ל קשה מאוד ליהודים קווירים, בעיקר מדור ה-Z (ילידי 2012-1997). קשה להם בקהילות היהודיות שלהם כי הם קווירים, וקשה להם בקהילה הקווירית כי הם יהודים. יש איזו תחושה שצריך לוותר על אחת הזהויות, וזה דפוק. להיות מיעוט בתוך מיעוט זה קשה".

לדבריו, בישראל זה אפשרי אבל לא תמיד פשוט. "גם ישראלים סטרייטים שחיים כאן גורמים לי לפעמים להרגיש לא שייך. כשאני דורש שידברו איתי בלשון זכר ישר מסמנים אותי, 'אה. את מאלה'. הקיטוב קיים גם כאן. אבל אני לא מוותר. אני לא מוכן שיחברו צדק חברתי עם רעיונות כמו האינתיפאדה. אני מתעקש ליצור נראות קווירית, ולהגיד שיש כאן קהילה קווירית, שהיא גם יהודית וישראלית. וזה לא פינקוושינג (שימוש שעושה מדינה בסובלנותה ללהט"ב כדי להצדיק עוולות בתחומים אחרים). אנחנו לא הממשלה, זה הקיום שלנו".

דבק מקמח ומים

רוב העבודות שלו הן טקסטים הנכתבים באותיות שחורות על רקע מלבני לבן, לעיתים לצד ציורים שהוא מצייר בבית על נייר ומדביק ברחוב. "זו שיטה שהשתמשנו בה עוד בתקופת הקולקטיב, ולא המצאנו אותה. אימצנו אותה מקבוצה פמיניסטית בצרפת שהיינו איתה בקשר, והן לימדו אותנו איך לעשות את זה. זה נחמד כי זה מהיר מאוד לעשות, וזה גם יעיל – האותיות השחורות בולטות על הרקע הלבן.

"אני מצייר הכול ביד, זה מבחינתי חלק חשוב מהתהליך. אני מרגיש את הצורך הפיזי לכתוב, ליצור. אחרי זה אני גוזר את החלקים המיותרים. בדרך כלל אני מסתובב עם כמה מסרים כאלה מגולגלים בתיק ועם דבק, וברגע שאני מוצא מקום או הזדמנות מתאימה, אני פשוט מוציא ומדביק". למרבה ההפתעה, העבודות שורדות לאורך זמן, ולפעמים נשארות גם קרוב לשנה, אם העירייה או אדם אחר לא מסירים אותן.

"יש לי שני ילדים, בני 5 ו-8. לפעמים הם באים להדביק איתי, וזה מאוד מרגש אותם למרוח את הדבק עם המברשות. לפעמים הם מסתובבים ברחוב ומזהים את העבודות שלי ואומרים לי 'מאמא, זה שלךָ'!"

"בעבר הייתי מכין את הדבק פשוט מקמח ומים מעורבבים, אבל פעם באתי להכין חלה עם הילדים שלי והבנתי שאין לי יותר קמח כי השתמשתי בהכול לדבק. זה עצבן אותי, אז התחלתי להפריד ולקנות דבק לטפטים. יש לי שני ילדים, בני 5 ו-8. לפעמים הם באים להדביק איתי, וזה מאוד מרגש אותם למרוח את הדבק עם המברשות. לפעמים הם מסתובבים ברחוב ומזהים את העבודות שלי ואומרים לי 'מאמא, זה שלךָ'!

"ההדבקה במרחב הציבורי כמובן לא חוקית, אבל זו גם לא ממש גניבה, והמסרים הם מסרים חשובים, לכן אני מרגיש שזו כן פעולה מאוזנת. פעם שוטר ראה אותי מדביק ואמר לי 'אל תעשה את זה שוב', אבל לא אמר לי להוריד. במקרה אחר, עשינו עבודה גדולה על החטופים והחטופות על הקיר של דיזנגוף סנטר. השומר הבין מה אנחנו עושות אבל אמר שהוא לא יכול לאפשר לנו להמשיך לעשות את זה בלי רשות, וכשהתקשר להנהלה והסברנו – הם אמרו לנו שבשביל החטופים הם מרשים לנו".

מאנונימי לוויראלי

בעבר השתדל כורש להסתיר את הפנים ואת הזהות שלו, כי רצה שהאומנות שלו תדבר בעד עצמה. "עם הזמן אנשים הגיבו באינסטגרם. רצו לדעת מי עומד מאחורי החשבון. אנשים אמרו לי שהעבודה שלי נותנת להם תקווה, בין היתר בזכות הנראות הקווירית שהיא מייצרת, שהיא גורמת להם להרגיש פחות לבד, והבנתי שהנראות הזו מצדיקה גם לצאת מהאנונימיות. לכן התחלתי לעשות באינסטגרם גם סרטונים, בין היתר סרטונים שבהם אני מספר כל יום סיפור על אחד הנרצחים מ-7 באוקטובר".

בכל יציאה שלו מהארץ הוא משתדל ליצור כמה עבודות גם בחו"ל. "לפני כמה חודשים היינו בטיול משפחתי באיסלנד, ויצרתי ברייקיאוויק עבודה שעוסקת בזהות קווירית. התרגשתי כשמישהו שלח לי הודעה ואמר לי שדרך העבודה הזו הגיע לאינסטגרם שלי ונחשף לזווית אחרת על הסכסוך והמצב פה בארץ. אני יודע שצילומים של העבודות שלי גם מתגלגלים באינטרנט והופכים ויראליים, ואני מקווה שיש להם השפעה".