בתקופה האחרונה נחשפנו למציאות קשה ואף מחרידה בתחום הטיפול בזקנים. אנו סופקים ידיים וזועקים ללב שמים למראות קשים אלו.

המקום אליו הגענו כחברה מעיד על חולשה מוסרית, על הדחקה והרחקה של בשר מבשרנו, ועולה השאלה המפחידה: לאן עוד זה יכול להגיע? הייתכן שזהו היחס שלנו כחברה לחלשים ולחסרי הישע? מה יהיה עתידנו אנו, והאם זה אופי החברה אותה נבקש לעצמנו?

המסורת היהודית מתייחסת לנושא הבין דורי, ודואגת להזכיר לנו כי אם לא נכבד ונעריך את חכמינו, זקני השבט, עתידנו לוט בערפל. עלינו להתבונן באותם זקנים, באותם מייסדים, ולראות את הערך העצום הגנוז בהם – ההיסטוריה שלנו, ההווה שלנו, מי שאנחנו. זהו המוסר היהודי העתיק. רק ההתייחסות לזקנים כשווים, יחד עם ניפוץ המחסומים הקיימים בנו ביחס לזקנה, הנובעים מהפחד מהמוות ומהאבדן, מבדידות ומאיבוד הנעורים – רק אלו יובילו לשינוי של ממש במצב הזקנים בארץ.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

ההתעללות אליה נחשפנו היא קצה של מציאות כואבת, בה גם בתי אבות נעימים וטובים, המונעים מרצון לסייע לאדם בערוב ימיו ולכבדו נתקלים בקשיים,כגון: תת תקצוב, מחסור בעובדים בעלי הכשרה מתאימה, שכר עלוב למטפלים בנוסף לחוסר אופק תעסוקתי.

חולי המערכת הוא שיקוף של החברה בה אנו חיים, חברה אטומה לקולם של השקופים, המזניחה הזנחה פושעת את מי שלמעשה מהווה את נקודת הבראשית שלנו, את זקנינו. רק שינוי אמיתי ועמוק ביחס שלנו לזקנים ולזקנה ייתן מענה לתופעה הרעה הזו.

כחלק משינוי מיוחל זה פיתחנו בשנים האחרונות מקצוע חדש – טיפול קהילתי בזקנים, במטרה להפוך תפקיד זה לפרופסיה ראויה ומכובד בעלת הכשרה עמוקה ויסודית, כזו שתביא לשינוי המציאות.

המקצוע פותח בעמותת "דרור בתי חינוך" יחד עם משרד העבודה והרווחה, ג'וינט-אשל והביטוח הלאומי. זוהי הכשרה לטיפול קהילתי בזקנים תוך התייחסות לפן הרגשי, הפיזי והחברתי, ואורכה כחצי שנה. בוגריה- צעירים ומבוגרים ישראלים, מגיעים לתחום מתוך תחושת שליחות ובחירה במקצוע.

הכשרה זו לכשעצמה אינה מספיקה. דרוש שינוי ממסדי עמוק גם בתפיסת התפקיד. על המטפל לתת מענה לכל צרכיו של הזקן, לא רק הפיזיים. עליו לסייע לזקן למצות את מלוא הפוטנציאל המצוי בתקופה זו בחייו המכילה אתגרים וכוחות גם יחד. 

״זקן הוא כל אדם אשר ממשיך לגדול, ממשיך ללמוד, שממשיך להתקיים בו פוטנציאל, ואשר חייו ממשיכים לצפון בתוכם הבטחה לעתיד וקשר אליו. הזקן ממשיך לבקש אושר, שמחה ועונג, וזכותו הטבעית לכל אלה אינה פוחתת. יתרה מזאת, הזקן הוא אדם שזכאי לכבוד ולהערכה, ושתפקידו להפיק חכמת חיים מניסיונו הממושך ולנסח אותה כמורשת לדורות הבאים״(אלון חיים- live oke בארי ברקן)

יחד עם תפיסת התפקיד, צריך להשתנות גם התגמול הכספי למטפלות ובניית תחום עיסוק זה כפרופסיה. יש לבנות אופק תעסוקתי למטפלים ולמטפלות כך שיוכלו לראות בתחום זה מקצוע מוערך וראוי, בו הם יכולים להתפתח מקצועית ואישית.

יש לעודד ישראלים לבחור לעסוק בתחום זה ולא לייבא עובדים זרים המגיעים ללא הכשרה וניסיון, חסרים בשפה משותפת ונמצאים פה לזמן שאול בלבד.

כל עוד שכר המטפלים יישאר נמוך, תפיסת התפקיד תיוותר חד גונית, הבחירה במקצוע תיעשה מתוך ברירת מחדל והמטפלים יעבדו ללא הכשרה הולמת, נמשיך לראות מקרים קשים כאלה.

עד כה הכשרנו כעשרות מטפלים ומטפלות והיד עוד נטויה. בחזוננו אנו רואים את המטפל הקהילתי בכל מוסד ומרחב בו יש זקנים: בבתי האבות, במועדוני היום, בבתי החולים ובביתה של הזקנה.

רק תמורה יסודית בעמדות שלנו כחברה, שישתקפו בקרב מובילי המדיניות, משרדי הממשלה, המעסיקים וגורמים נוספים הוא שיביא לתיקון. אנו מקווים כי ביחד נוכל להיות שותפים בהובלת שינוי חברתי ותרבותי עמוק זה. אנו קוראים לגורמים השונים לחבור למהלך זה.

נגה טלטש, דנה סמימיאן ודנה אורנשטיין מרכזות את תחום הזיקנה במכללות למנהיגות מקצועית, שמפעילה עמותת "דרור בתי חינוך".